ויקח לו יעקב מקל לבנה

טויקח לו יעקב מקל לבנה

(בס"ד. ש"פ ויצא, ל"ב).

ויצא

ויקח לו יעקב מקל לבנה לח וגו' ותלדנה הצאן עקודי' נקודי' וברודי', ויתן פני הצאן אל עקוד. וצ"ל איך בירר יעקב מצאן לבן עקודי' נקודי' וברודי' שפי' האריז"ל שהם עולמות שלמעלה מאצי'. והענין דהנה עקודים נקודים וברודים הם בי"ע דכלליות, ובזח"א קס"א ב' פי' פסוק ויקח לו יעקב, ותוכן הענין שבחר לו מדת הת"ת קו האמצעי בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה שממשיך בו אור הכתר ועי"ז מחבר חו"ג, והמשיך אור זה למל' בכדי שיתברך בי"ע.

וביאור הענין יובן בהקדם מ"ש וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, זרע אדם הם הנשמות הגבוהות שמבחי' אדם בצלמינו, ונק' בנים למקום וכמו מעלת האדם הרגשה כך נשמו' אלו יש להם דעת, ואין הפי' ידיעה אלא הרגשה, וזרע בהמה הם הנשמות שאין להם דעת כ"כ שבדורותינו אלה, כי בני עלי' מועטי' גם בדורות הראשונים, ואין הפי' שאין להם דעת כ"א הגם שיודעי' מפי ספרי' וסופרי' איך שמחי' ומהוה ולגדולתו אין חקר מ"מ אינו מורגש בבחי' דעת שלם ה"ז זרע בהמה שהרי הבהמה רואה ושומעת ג"כ, מ"מ אינה מבנת מפני שאין לה דעת כ"כ, וכך נשמות אלו הגם שיודעי' אין זה בבחי' הרגשה והתקשרות, כי דעת מל' והאדם ידע. ומבשרי אחזה כאילו רואה.

יוהגם שא"א לראות אלקותו ית' בעין הגשמי מ"מ ה"ה ע"ד מאדם יודע ומרגיש חיות נפשו הגם כי לא ראה אותה מעולם מ"מ מרגיש, והרי בצאת כו' וגם בחייו לא כל העיתי' שוי' שהרי בעת השינה מתדמה לו דברי' הפכי' שבהקיצו משנתו הוא מתפלא ע"ז, והיינו מפני שבשינה רק קיסטא דחיותא, וכשניעור שב חיות נפשו וה"ז מורגש היטיב. ועד"ז הוא הדעת באלקות הגם דלית מח' תפיסא בי' כלל, אבל מציאותו נודע ונרגש שהעולם גוף גדול וחיים וקיימי' מאוא"ס בכל עת ובכל רגע, וכשהוא מרגיש כאילו רואה התהות היש מאין, וע"ז אמרו איזהו חכם הרואה את הנולד מאין ליש, ועז"נ וה' עליהם יראה בחי' ראי' והרגשה, אבל כשאין השכלה זו בבחי' הרגשה ה"ז זרע בהמה, והגם שכל ישראל מאמיני' בני מאמינים והאמונה למע' מן הדעת, מ"מ ה"ה רק בבחי' מקיף, וצ"ל דעת כמ"ש דע כו' ועבדהו כי ע"י הדעת מורגש ואין העולם מסתיר, וגם האהבה ויראה הבאה מבחי' דעת כאילו רואה אין ערוך אלי'.

ולכן הסתכל בשלשה דברים, הסתכל דוקא, כמו אדם הרואה איזה דבר טוב או הפוכה ח"ו הגם שהוא רחוק הזמן מ"מ מתיירא אם רע ח"ו ושמח אם טוב, אבל בבחי' שמיעה אזי לא תפול עליו היראה כ"כ וכן השמחה, והיינו מפני שאינו בהתגלות כ"כ, וזהו אינו דומה שמיעה לראי', שכשיראה ד"ז עצמו ששמע מתפעל באופן אחר כו', ולכן אמרו הסתכל, וההפרש כשהוא בבחי' שמיעה אזי כשיסיר לפי רגע פונה לדרך תאותו אבל כשהוא בבחי' ראי' והתגלות בחי' הסתכל אזי אי אתה בא כו', נמצא חכ' ראי', ובינה שמיעה, ואבא מקננא באצי' ואימא בבריאה, ולכן הנשמות דבי"ע אין להם ראי' ונק' זרע בהמה, משא"כ נשמות דאצי' יש להם ראי' והם זרע אדם.

וזהו שורש ההפרש בין פ' ראשונה דק"ש עושין רצונו של מקום שעז"נ ועמדו זרים, ופ' שני' אין עושין רצונו של מקום שלא נא' בכל מאדך מאד אותיות אדם בחי' ראי', ועי"ז בא לבחי' ועמך לא חפצתי כו', משא"כ פ' שני' והי' אם שמוע בחי' שמיעה לא נא' בכל מאדך. והנה המחבר חו"ב הוא הדעת, והאדם ידע מקשר אדם וחוה חו"ב, ובעבודה לקשר בחי' התבוננו' פנימית להיות בבחי' רעו"ד ולא בבחי' מח' לבד, הנה גורם לחבר חו"ב, ובחי' דעת זה הוא זרע אדם, ויש ד"ת יאהמחבר מוחין ומדות להיות פנימיות המדות מקושרי' בהתקשרות חזק לבחי' שפע החכ' כו'.

והנה ביחזקאל ססי' ל"ד כתי' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, נמצא גם בצאן נשמות דבי"ע יכולי' להמשיך שיהיו בחי' אדם, וזה הי' עבודת יעקב שהי' א' מז' רועים המפרנסי' נש"י, ולכן עשה לו מקל לבנה לח בחי' חסד, לוז וערמון גבורה, והוא אעיל בינייהו, מחשוף הלבן הגברת החסדי', בכדי להמשיך מ"ד לברר ב"ן בבי"ע להמשיך בהם ג"כ בחי' דעת עליון עד שנק' צאן אדם ממש, וזהו ענין המקלות ששם ברהטי' כו', וא"כ בירר והעלה נשמו' דבי"ע, ולכן נמשך מזה הבירור עקודים נקודים וברודים, והיינו שכמו ע"י בירור דנה"ב שבאדם מתעלה הנה"א ע"ד והחיות נושאות כו', והיינו לפי ששורשה מבחי' נקודי' לכן גדול ורב כוחה כו', כן ע"י בירור זה שבירר אצל לבן עד הניצוצות היותר אחרונות, כי מעשה אבות סימן לבני'.

ובדרך כלל יש ב' מיני רע, הא' רע הנגלה, ולזה אין צריך שהיית זמן כ"כ לבררו, להיותו נגלה, וע"ד הראשונים שנתגלו עוונם נתגלה קיצם כו', אבל יש בחי' רע שנדמה לירא שמים ותוכו מרמה זהו לבן הארמי, ולכן לברר בחי' זו נשתהה יעקב עשרי' שנה, ומעשה אבות כו', וכמו שהוא הלך אתו בעקמומיות ובמרמה אם כה יאמר כו' ששינה בכל עת, כמו"כ הוכרח יעקב לבוא עמו עד"ז בכדי להוציא ניצוצות הטוב המובלע בו.

ומפני היותו מראה עצמו לבן, הוכרח יעקב להמשיך מ"ד ג"כ מבחי' לבן, וז"ע מקל לבנה והמשיך מ"ד [מ[הכתר, עד ששם פני הצאן נשמו' דבריאה אל עקוד פי' בע"מ מאכ"ח ח"א סי' ט' זה יצחק, וכ"ה ביר"ק עקידה, והיינו בחי' מסי"נ דיצחק. ובעבודה זהו ענין למסור נפשו באחד בק"ש ע"ד פ' ראשונה דכתי' בה בכל מאדך אותיות אדם וכנ"ל שז"ע ועמך לא חפצתי אפי' בחי' עמך מקור חיים, וע"י בירור זה ותלדנה הצאן עקודים נקודים וברודים פי' לידה הוא בחי' גילוי וע"י שרעה ופרנס נשמות דבי"ע שיהי' פני הצאן הוא בחי' פנימיות רצונם בחי' רעו"ד אל עקוד, עי"ז נתגלה בי"ע דכלליות שהוא בחי' עקודי' נקודי' וברודי' כו'.