ויגש אליו יהודה

שצגויגש אליו יהודה

בס"ד

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדיך דבר כו' ואל יחר אפך כו', ואיתא בזהר שענין הגשת יהודה ליוסף זהו כענין סמיכת גאולה לתפלה, ובעה"ט פי' שס"ת ויגש אליו יהודה הוא שוה, ולכן ארז"ל במד"ר ע"פ כי הנה המלכים נועדו, על יהודה ויוסף, כוונתו שהם שוים, וצ"ל הלא ידוע פי' וענין כי המלכים נועדו שקאי על יוסף ויהודה שז"ע יחוד זו"נ, וא"כ איך הם שוים. ויובן בהקדם מה שעכשיו נק' נש"י ע"ש יוסף כמ"ש רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף (תילי' סי' פ') ולע"ל יהי' העיקר יהודה וכמ"ש בהפטורה דפ' זו ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם שיהי' משבט יהודה דוקא, וצ"ל שורש ענין ההפרש בין ההמשכה דעכשיו להגילוי שיהי' לע"ל שאז יקראו נש"י ע"ש יהודה דוקא.

הנה ארז"ל בברכות ד"ז סע"ב כל הקובע מקום לתפילתו (נ"א לתורתו) אויביו נופלים תחתיו שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל כו' ולא יוסיפו בני עולה לענותו (בש"ב ז') ורב אלפס ותר"י גורסי' לתורתו, והענין הוא דהנה מקום קאי על בהמק"ד כמובן מפסוק ושמתי מקום הנ"ל שזהו הי' תשובת נתן הנביא לדוד בענין בנין בהמק"ד, ועכשיו תפלה כנגד תמידין תקנו ולכן כמו שבבהמק"ד הי' צ"ל קביעת מקום דוקא, כמו"כ בענין התפלה שכנגד תמידין צ"ל קביעת מקום ולר"א ותר"י שגורסי' לתורתו ג"כ אמת נכון הדבר כי משחרב בהמק"ד אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה, ולכן צ"ל קביעת מקום לתורתו כמו בהמק"ד שהי' דירת קבע.

ולהבין כ"ז צלה"ק תחלה מ"ש בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, שנברא הכל בע"מ וכמארז"ל בע"מ נברה"ע, והלא כתיב כל אשר חפץ ה' עשה בשוב"א משמע שנברא בחפץ ורצון ה' ולא במאמר לבד. אך שצדהענין הוא דהנה בכ"ד שנברא בשי"ב יש בכל דו"ד חומר וצורה, פי' שהחומר הוא בחי' גוף דבר ההוא בכלל כמו השמים או הארץ או שארי הנבראים שבדצח"ם הנה הדבר ההוא בכלל הוא בחי' החומר, והצורה הוא ענין ציור הדבר איך ומה שהוא כמו שהשמים והארץ יהי' כדורי', ומן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה ועובי הרקיע ת"ק שנה, ובין כל רקיע ת"ק שנה, נמצא צ"ל שטח כדור השמים כך שיוכל להקיף הארץ ושיהי' המרחק ביניהם כך, או השמש והגלגלים יהי' גלגלים מאירי', וכמו"כ בכל פרטי דצח"ם שיהי' עגולי' או בעל קרנות או משולש או ציור אחר במראה ושטח זהו הנק' צורה. ועפ"ז יובן שורש ענין צער הנשמות במה שמתגלגלי' בבע"ח או צומח וכדומה, שלהיות האדם יש בציור גופו שם הוי' כנודע שהראש הוא תמונת היו"ד והגוף הוא תמונת וא"ו וה' אצבעות שביד וה' אצבעות שברגל הם ב' ההי"ן, והיינו לפי שנפש האדם היא חלק אלק' ממעל כמ"ש כי חלק ה' עמו שהוא בחי' חלק ה' ובעבודה היו"ד הוא בחי' חכ' וה' בחי' התבוננות, ו"ה הוא בחי' מדות ודבור, וקוש"י הוא בחי' ביטול שלמעלה מן החכ' כמ"ש בזה בכ"ד בלק"ת ומהם בד"ה ולא אבה, ובד"ה ראה, וע' בד"ה ועשו לי מקדש בענין ההשתחואה שבבהמק"ד שז"ע הבטול שלמעלה מן השכל, וע' בד"ה את ה' האמרת היום בענין חלקי ה' אמרה נפשי, ולכן כדי שיהי' הגוף חומר מוכן שצהלקבל צורת הנפש צ"ל בציור החומר של הגוף ג"כ תמונת ד' אותיות הוי' כו', וא"כ ממילא מובן שכאשר נפש האדם מתגלגלת בבהמה עד"מ שאין ציור חומר גוף הבהמה שוה לציור גוף נפש האדם לכן יש לה צער גדול מזה, וע' מזה בד"ה קדש ישראל (דתרי"ד). והנה החומר נברא בדבר ה' ובע"מ שבמאמר יהי אור נתהוה בחי' האור מאין ליש וכן במאמר יהי רקיע נתהוה הרקיע מאין ליש, ועד"ז בכל הנבראים בשי"ב, אבל אופן צורת הרקיע עד"מ או ציור שארי פרטי הנבראי' דדצח"ם בדמותם ובצלמם הוא נעשה בחפץ ה' שלא בא לכלל דבור בגילוי או מאמר, וע' בסדור בד"ה כבוד מל' יאמרו וגבורתך ידברו, ההפרש בין אמירה לדבור, ובד"ה תקעו בחדש שופר (ך"ט). והענין הוא דבאמת בחי' אותיות הדבור הם ג"כ חומר לגבי האור החכ' המלובש בהאותיות, והמשל בזה הוא ע"ד מ"ש כי ביום אכלך ממנו כו' שלא נפרט בדבור איזהו יום אם יום האדם או יומו של הקב"ה שהוא אלף שנה, וע"פ החכ' הוא בחי' הצורה שבאותיות גזרה חכמתו שזהו בחי' יומו של הקב"ה ולכן חי תתק"ל שנים (שהניח ע' שנה לדוד כמ"ש במ"א) וע' בד"ה ויחי יעקב*.

והנה מה שנברא החומר במאמר ודבור ולא נברא הכל בחפץ ה' ורצונו בלבד הוא מפני שאז לא הי' יכול להיות התהוות היש הגשמי רק שהי' העולם רוחני והי' בבחי' ביטול במציאות ממש. וכמו שאנו רואים בכל בחי' השתלשלות עו"ע שהעלול בטל לעילה כמו למשל מדות משכל שהמדות נולדים מן השכל, וכמו שאנו רואים שאם מתבונן בשכלו שהדבר ההוא טוב לפניו אזי נולד לו אהבה לזה, ובזה יובן מ"ש ואהבת את הוי' אלקיך דלכאו' אינו מובן איך יתכן הציווי על אהבה שהיא מדה שבלב, אך הענין הוא דהציווי שצוהוא על התבוננות וכמ"ש תחלה שמע ישראל כו' מל' הסכת ושמע שהו"ע ההתבוננות שיתבונן באלקות ועי"ז ממילא יבוא לבחי' האהבה לפי שהמדות מקבלים מן השכל דרך השתלשלות עו"ע בבחי' קירוב וכן בגשמי' כמו במו"מ המדות נולדים מן השכל ולפי שהמדות נולדים מן השכל לכן הם בטלים להשכל כו' כי העלול בטל להעילה וכמו"כ אם הי' נברא הנ"ל בחפץ ורצון הוי' הי' העולם בטל במציאות ממש כמו עלמא דאתכסי' שהם בתכלית הביטול וא"כ לא הי' עבודה כלל. רק עיקר גילוי מציאות התהוות היש ע"י דבר הוי' וכמו שאנו רואי' שאותיות הדבור נראים כאלו הם נפרדים, הגם כי למעלה אינו שייך לומר נפרד כו' כי אין לך דבר שחוץ ממנו אך מ"מ דיברה תורה כלשון בנ"א כו' וע"כ לפי שנתהוו מבחי' דבר הוי' לכן הם נראים ליש ודבר.

ב) והנה בחי' דבר ה' הוא בחי' מל' כי מל' מל' כ"ע אין מלך בלא עם שבחי' מל' הוא בחי' ההתנשאו' והסתלקות שלא יאיר ויתגלה אלא בבחי' שם בלבד, ולכן בשם הוי' כתיב יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו כמו עד"מ מלך בו"ד שמלכותו הוא שמו בלבד אשר נקרא על מדינתו אבל לא בבחי' התלבשות כח הפועל בנפעל, וזהו ונבראו שהוא ממילא כו', וזהו ג"כ מ"ש אתה הוא עד שלא נבה"ע אתה הוא משנבה"ע ולא כתיב ברא לפי שברא משמע שהיא כח הפועל בנפעל ממש וכמ"ש בראשית ברא אלקים שהוא בחי' התלבשות כח הפועל בנפעל כו' אבל נברא משמע שאינו בבחי' התלבשות כלל ועל בחי' שם הוי' הוא שאמר בפדר"א עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, אבל התהוות עולמות הנבראי' דבי"ע הוא רק מבחי' זיו והארה בעלמא בבחי' התנשאות וריחוק בחי' דבר ה' בחי' מל' כדי שיתהווה יש מאין כו' ע"י בחי' הפרסא שבין אצי' לבי"ע, ואם הי' התהוות העולמות בבחי' השתלשלות הי' העולם בטל במציאות ממש ולא הי' גילוי בחי' יש, ולזה התהוות החומר היא מבחי' דבר הוי'.

אך אם הי' התהוות הצורה ג"כ מבחי' דבר ה' היו נפרדים ממש ולא הי' בהם בחי' ביטול כלל, ותכלית בריאת יש מאין הוא כדי להיות ביטול היש לאין ונגלה כבוד ה' למטה כמו למעלה וכמו שיהי' לע"ל כי עין בעין יראו כו', וזהו ע"י שנעשה הצורה ע"י חכ' כמ"ש כולם בחכמה עשית, אשר יצר את האדם בחכ', כי חכ' הוא כח מ"ה בחי' ביטול והיינו בחי' מו"ס שבו מלובש גבורה דע"י בוצינא דקרדוניתא המודד כל המדידות איך שיהי' בציורם כתמונתם כו', ועי"ז יכול להיות בנבראים בחי' ביטול היש לאין ובחכ' אתברירו.

שצזוזהו מ"ש רז"ל במד"ר בראשית פי"ב הוא עשך ויכוננך הוא וב"ד נמנו על כל אבר ואבר, וי"ל הוא דא עתיקא, וב"ד חב"ד, ב"ד הגדול בבינה כמ"ש ברע"מ ס"פ משפטים, וכמ"ש באו"ת פ' בראשית סד"ה כל האומר ויכולו, שבינה ציירא ציורין. והנה המכוון מזה הביטול הוא כדי שיזכו לעוה"ב שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וכדי שיזכו לעוה"ב זה תלוי בעבודתינו כל ימינו היום לעשותם, לעשות ביטול היש לאין ועי"ז יזכו לעוה"ב שהוא גילוי בחי' חכ' כח מ"ה כי חו"ב תרדל"מ, כי שכר מצוה מצוה.

ג) והנה עוה"ב הוא בחי' עולם התחי' שיעמדו נשמות בגופים דוקא ויהי' הגוף ניזון ג"כ מאלקות וכמשארז"ל עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' שא"א לומר שקאי על ג"ע דא"כ מאי רבותא שהרי ג"ע הוא נשמות בלא גופים ואין שייך בהם אכילה כלל, א"ו שקאי על עולם התחי' שיהיו נשמות בגופים ואעפ"כ לא יהי' בהם אכילה ושתי' אלא יהיו ניזונים מזיו השכינה וגם הגוף יקבל חיות כמו הנשמה, וזהו ענין מה שלע"ל יהי' טעם עצו ופריו שוה שעתה הארץ שינתה מהציווי עץ פרי עושה פרי אבל לע"ל יהי' טעם עצו ופריו שוה ובאדם הוא שהגוף יקבל חיות רוחני מזיו השכינה כמו הנשמה ממש. אך לכאו' אינו מובן מהו יתרון המעלה במה שלע"ל בעולם התחי' יתלבשו הנשמות בגופים דוקא, והנשמות הגבוהות שהם יותר משלשה אלפים שנה בג"ע כמו נשמות האבות ומשה שהם משיגים השגות עד אין קץ וכמ"ש וקדושים בכ"י יהללוך סלה בלי הפסק כלל, וכתיב ילכו מחיל אל חיל וארז"ל ע"ז צדיקים אין להם מנוחה שעולי' תמיד ממדריגה למדריגה, ומהו היתרון במה שירדו להתלבש בגוף דוקא, שלכאורה היא ירידה גדולה ועצומה. אך הענין הוא דירידה צורך עלי' היא.

ולהבין מהו העלי' יותר גדולה מג"ע, והנה להבין זה י"ל ההפרש שבין משכן לבהמ"ק שהמשכן הי' מארזים כמ"ש עצי שטים עומדים והמכסה הי' מיריעות עזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים כו' ובהמ"ק הי' מאבנים ועפר דוקא, שאסור לעשות בו עץ בולט כו' ואכסדראות של עץ כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' בית הבחירה כו', וע' בס' החינוך מצוה תצ"ב, רק שהיו כלונסאות של ארזים בתקרת האולם, וצ"ל מפני מה במשכן היו הארזים עיקר בבנין והעפר הי' רק בקרקע המשכן למטה, ובמקדש נהפוך הוא שהיו האבנים והעפר עיקר שאפי' הגג הי' מהן ולא היו עצים רק כלונסאות של ארז הנ"ל שהיו טפלים לעיקר הבנין, ובהבין דבר זה יובן ג"כ ההפרש שבין יוסף ליהודה שהמשכן הי' בחלקו של יוסף שעמד שס"ט שנה בשילה, וזהו שקדשים קלים נאכלים בשילה בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה, והיינו לפי שבשילה שצחהוא בחלקו של יוסף וע"כ נאכלים בכל הרואה וכמ"ש במד"ר בשכר שלא זן עינו מן הערוה ולא רצה להביט ברע לכך זכה שיהי' נאכלים בכל הרואה, ובהמ"ק הי' בחלקו של יהודה ובנימין, והענין הוא דהנה המשכן נק' דירת עראי וכמ"ש (ש"ב ז') ואהי' מתהלך באהל ובמשכן, אבל בהמ"ק נק' דירת קבע, וכמ"ש ושמתי מקום כו', וא"כ אינו מובן למה המקדש הי' מאבנים ועפר דוקא שהוא בחי' דומם שהוא למטה מצומח וחי והמשכן הי' מצומח וחי כו', אך הענין הוא דלא ראי זה כראי זה שאעפ"י שהדומם למטה מהצומח וחי עכ"ז יש בו מעלה יתירה מצד שרשו שלמעלה מבחי' צומח וחי כו'.

דהנה ידוע מחלוקת התנאי' בגמ' חגיגה ח"א שמים קדמה לארץ כמ"ש בראשית ברא את השמים ואת הארץ, וח"א ארץ קדמה לשמים כמ"ש ביום עשות ה' אלקי' ארץ ושמים ואלו ואלו דא"ח שבמחשבה ארץ קדמה לשמים וכשברא ברא השמים תחלה, והענין כי סוף מעשה עבמח"ת, פי' כי הארץ לפי שהוא סוף מעשה ע"כ שרשה במח' היא בבחי' תחילת המחשבה, אבל שמים שהם תחלת המעשה הם אחרונים במח' כי זהו הכלל שהסוף מעשה עולה בתחילת המח', והיינו לפי שעיקר המכוון נגמר בסוף וכמו שאנו רואים למטה בגשמי' בכל השפעה שעיקר המכוון נשלם בסוף כמו למשל תבואה או אילן שמתחילה נגדל האילן והקש ואח"כ נגמר הפרי שהוא עיקר המכוון כו', וכן בהשפעת שכל שמשפיע הרב לתלמיד שמתחלה צריך להקדים לו הקדמות ומשלים ואח"כ מבין את השכל שהוא העיקר, וכן פרש"י בחומש ע"פ בראשית ברא אר"י לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, אלא כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים ומכח זה הקדים ברה"ע כו' (הגם שספר בראשית הוא למעלה משאר ספרים שנק' ספר הישר מ"מ עיקר התורה היא מהחודש הזה לכם כו') וכך במח' ארץ קדמה, אך בהשתלשלות ברה"ע נברא שמים תחלה לפי שארץ מקבל מבחי' שמים וכמ"ש אני אענה את השמים והם יענו את הארץ, לכך נברא שמים תחלה.

וזהו ענין הפלוגתא בגמ' תלמוד גדול או מעשה גדול נמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, והיינו לפי שבשרש מעשה גדול כי לע"ל יתעלה בחי' מעשה א"ח עט"ב, אך לע"ע תלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה שע"י תורה דוקא נעשה המצוה כי בחכ' אתברירו, ועי"ז נעשה המצוה גשמי' שיעורר עי"ז אתדל"ע, וזהו שבפ' ראשונה שבק"ש נאמר מתחלה והיו הדברים האלה ושננתם כו' ואח"כ וקשרתם תלמוד גדול שמביא לידי מעשה אבל לע"ל יהי' מעשה גדול וכמ"ש בפ' שני' וקשרתם ולמדתם כו' כי היא מדברת איך שיהי' לע"ל והיינו לפי כי שרש המצוה היא בבחי' כתר בחי' גלגלתא.

ד) ושרש הענין הוא דהנה יש בחי' השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות, והענין הוא דהנה כדי שיהי' התהוות העולמות שהם בבחי' גבול שצטמאא"ס שהוא למעלה מבחי' גבול ואינו בגדר עולמות כלל הוצרך להיות צמצום באא"ס, וזהו ענין יו"ד של שם הוי' כי יו"ד הוא בחי' חכ' וכדי שיהי' בחי' חכ' דהנה כתיב כולם בחכ' עשית שהחכ' נחשבת כעשי' גשמי' לפניו וא"כ כדי שיהי' בחי' חכ' זהו ע"י צמצום ונקודה כו' ומחכ' ולמטה נמשך דרך השתלשלות, אבל התהוות החכ' מלמעלה מן החכ' אינו נמשך בדרך השתלשלות וכמ"ש והחכ' מאין תמצא כו' שהוא ע"י צמצום, והוא כמו א' כשמוצא מציאה שא"י מאין היא באה לו, וכך עד"ז הו"ע התהוות החכ' מאין דכתר, אך עיקר המכוון הי' כדי שיהי' התגלות אא"ס כמו שהוא למעלה מן הצמצום היינו מה שלמעלה מסדר השתלשלות, ומ"מ לא יתבטלו העולמות ממציאותם, שמאחר שכבר נעשה סדר השתלשלו' ע"י בחי' הצמצום כנ"ל יכולים אח"כ להמשיך גילוי אא"ס ע"י תומ"צ שלמעלה מסדר השתלשלו' רק שלכתחלה בברה"ע לא הי' אפשר להיות גילוי אא"ס שלמעלה מסדר השתל' שא"כ לא הי' אפשר להוות עולמות רק אח"כ שכבר נתהווה עולמות ע"י צמצום יכולים אח"כ להמשיך גילוי אוא"ס שלמעלה מן הצמצום כו', וכמ"ש בכהאריז"ל שהתהוות העולמות הי' מתחלה ע"י צמצום ואח"כ המשכת הקו, ולכאו' למה לא נשאר מתחלה הקו אלא לפי שאם הי' נשאר הקו מתחלה לא הי' יכול להתהוות עולמות בבחי' גבול כמו שהן עתה אלא אח"כ דוקא שנתהוו הכלי' והעולמות (ע' בהגהות לד"ה תקעו שבלק"ת מענין עולמות הא"ס) אינם מתבטלי' מחמת המשכת הקו, וכמו"כ הוא בענין ההמשכה מלמעלה מסדר ההשתל' יכולים לקבל ג"כ ולא יהיו בטלים כו'.

וזהו דעת המ"ד ארץ נבראת תחלה והיינו לפי שעיקר המכוון הי' בשביל הארץ לפי שאדם עלי' בראתי שהוא עיקר המכוון לפי שהוא ממשיך גילוי אא"ס ע"י תומ"צ למטה כו', אך כדי שיהי' התהוות בחי' ארץ הוצרך להיות נברא תחלה שמים לפי שבסדר השתלשלות שמים קדמו כו'. וזהו ג"כ החילוק שבין משכן למקדש שהמשכן הי' מצומח דוקא, והיינו לפי שבמשכן הי' הגילוי שבבחי' סדר ההשתל' כי הי' רק דירת עראי של הקב"ה וכמ"ש ואהי' מתהלך באהל ובמשכן כו', וזהו שבמשכן הי' למעלה יריעות ע"ש נוטה שמים כיריעה בחי' שמים קדמו, ולכך כל מה שהי' בבריאת העולם הי' במשכן כמ"ש במדרש, ולכך הי' מצומח וחי שבבחי' סדר השתל' צומח וחי למעלה מדומם כו', אבל בבהמ"ק שהי' מעין דלע"ל שיהי' הגילוי שלמעלה מסדר השתלשלות כו', הי' דירת קבע של הקב"ה דהיינו כי קבע הוא בחי' שלמעלה מסדר השתלשלות ע"כ הי' מאבנים ועפר דוקא לפי שדומם שהוא סוף מדרגה ע"כ נעוץ תחב"ס כו' לפי שבמח' ארץ קדמה. וזהו ג"כ ענין הפלוגתא שבגמ' סוכה אי דירת קבע בעינן או דירת עראי, והיינו שהפלוגתא הוא בהמשכה זו של סוכה שממשיכי' ע"י סכך דסוכה מקיפי' עליונים דבינה עלמא עילאה מעין תעוה"ב אם היא דירת עראי היינו עכ"פ מבחי' המקיפי' דסדר השתל', או דירת קבע שלמעלה מסדר השתל' כמו לע"ל ממש.

ה) ובזה יובן ג"כ מה שנשמות עליונות שבג"ע ירדו למטה להתלבש בגופים דוקא והיינו לפי שג"ע הגם שיושבין ונהנין מזיו השכינה, אך מ"מ הגילוי שבג"ע הוא רק מבחי' גילוי אא"ס שבסדר השתלשלות כו' וכמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, עדן הוא בחי' חכ', והנה חכ' הוא בחי' סדר ההשתל' כי מחכ' נמשך ראשית ההשתל' וכמ"ש והחכ' מאין תמצא שהוא בחי' ממכ"ע, וכן ארז"ל ביו"ד נברא העוה"ב שהוא בחי' חכ', אבל תח"ה יהי' הגילוי מבחי' שלמעלה מן סדר השתל' מבחי' סוכ"ע וע' בד"ה אלי' הוי שכיח (ך"ט) מענין טל תחי' ובד"ה כל כהן שמברך, וע"כ יהי' נשמות דוקא בגופים לפי שלגבי עצמות אוא"ס הסוכ"ע המגביהי לשבת המשפילי לראות כו' שניהם שוין לפניו השוה ומשוה גדול וקטן, ואדרבה כל שהאור גבוה יותר יכול להשפיל יותר וכידוע, וע"כ יהיו נשמות דוקא בגופים, ונשמות גבוהות שהם יותר מג' אלפים שנה בג"ע ירדו למטה להתלבש בגוף כדי לקבל ולהנות מאור הסוכ"ע שלא נתגלה עדיין להם בג"ע, וזהו ירידה צורך עלי' כו', אך מ"מ צריכה להיות הנשמה תחלה בג"ע ואינה יכולה לקבל אור הסוכ"ע כ"א ע"י שהי' תחלה בג"ע כמ"ש באגה"ק סי' י"ז, והיינו לפי שבהשתל' שמים קדמו ואחר שתהי' בג"ע יכולה אח"כ לקבל ג"כ אור הסוכ"ע שארץ קדמה, וכנ"ל בענין הצמצום.

והנה זהו ג"כ ענין יוסף ויהודה שהוא ג"כ בחי' ומדריגת שמים וארץ ובחי' צומח ודומם כו' כי יוסף לשון תוס' וריבוי שמתוסף והולך בהגדלה והגבהה למעלה והוא ענין בחי' צומח שהוא בחי' יסוד שעולה עד הדעת ודעת עולה עד הכתר שז"ע הצמיחה, ויהודה הוא בחי' ארץ מל' דאצי' שהוא בחי' הרוממות וההתנשאות דמל' דאצי' ולכן יהודה הוא בחי' הודאה וביטול שבדומם יש בו בחי' הביטול ביותר כנ"ל, והנה בסדר ההשתל' עתה יוסף הוא למעלה מיהודה שהרי המל' מקבלת שפעה וחיותה מן הז"א ולכן הי' יוסף המלך במצרים שהוא בחי' צומח בחי' גידול והוא הי' המשביר והמשפיע לכולם וכמ"ש ויוסף הוא השליט על הארץ שהוא מושל על בחי' ארץ שהיא בחי' מל' תאויהודה הוא המקבל כו', וז"ש ויגש אליו יהודה ופי' בזהר שהוא ענין סמיכות גאולה לתפלה, כי תפלה הוא בחי' השתחווא' בחי' ביטול שהוא בחי' יהודה, וגאולה הוא בחי' יוסף שהוא בחי' יסוד כו', וכנודע ממ"ש במ"א מענין אם יגאלך טוב יגאל.

והיינו שהסמיכות גאולה לתפלה הוא כמו ענין שארז"ל הקובע מקום לתפלתו, דלכאו' אינו מובן שהרי ארז"ל אל תעש תפלתך קבע, אלא הענין הוא דהנה פי' הקובע מקום לתפלתו היינו כמארז"ל עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, והנה אין הפי' קבע ועראי בריבוי ומיעוט שימעט במלאכה שהרי אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה כו' וכן אמרו יפה ת"ת עם ד"א כו', אלא הפי' קבע היינו עיקר המכוון שעיקר הכוונה יהי' הכל בשביל התורה דהיינו שכל כוונתו שעוסק במו"מ הוא כדי שיוכל ללמוד תורה ולעבוד את ה'. וזהו מ"ש ואספת דגנך בפ' שני' של ק"ש והיינו שיאסוף את דגנך לבחי' אחד והיינו ע"י שיעבוד בזה להקב"ה וילמוד בכח זה ויקיים מצותיו, עי"ז נאספים ג"כ לבחי' אחד מה שהי' תחלה בבחי' פירוד כו', וז"ע גוי אחד בארץ שגם בארץ יהי' בחי' אחד כו' כמ"ש מזה במ"א בד"ה ואהבת (ך"ו), וזהו ענין ואנחנו מאלמים אלומים כו', ע' בת"א פ' וישב, וזהו ענין כל הקובע מקום לתפלתו דהיינו שכל עיקר כוונתו יהי' בבחי' תפלה כי תפלה הוא לשון התחברות כמו התופל כלי חרס והיינו שמחבר את נה"א המאיר בגוף עם שרש הנפש בחי' מזל שהוא בחי' אלקות ממש ועי"ז ממשיך ג"כ מבחי' קבע כמו שהי' בהמ"ק דירת קבע דהיינו המשכה שלמעלה מסדר השתלשלו' וכמארז"ל מט"ט קושר כתרים מתפלותיהן של ישראל שנתעלה התפלה בבחי' כתר שלמעלה מן החכ' סדר השתלשלות כו' שהוא בחי' קבע, וזהו ע"י קביעת מקום לתפלתו שכל עיקר כוונתו הוא בתפלה לחבר את נפשו לאלקות בקביעות כו', ומה שאמרו אל תעש תפלתך קבע היינו שלא תעשה בדרך חובה כאילו מגיע לו כי אם רחמים ותחנונים.

וזהו ויגש אליו יהודה שהוא ענין סמיכת גאולה לתפלה, והיינו כי כדי שיוכל להיות העלאה של תפלה צריך שיהי' נמשך זה הכח מלמעלה כדי לעורר את העלאה זו, וכענין לכה דודי לקראת כלה שנת' בלק"ת בד"ה והי' מדי חדש, וכמ"ש בפרע"ח ובסידור האריז"ל בענין פי' תהילות לאל עליון תבגאלם, וזהו ענין סמיכת גאולה לתפלה המשכה מבחי' גאולה בחי' יוסף לתפלה, ואח"כ ויגש אליו יהודה שנעשה העלאה של תפלה.

והנה זהו ענין ג' ראשונות דשמו"ע שהוא בחי' סידור שבחו של מקום וכמארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו ש"מ ואח"כ יתפלל, וזהו ויגש אליו יהודה שהוא בחי' הודאה וביטול במציאות ממש כו', ואח"כ ויאמר אליו בי אדוני שהוא בחי' י"ב ברכות אמצעיות כי בי הוא י"ב שהוא בחי' י"ב בקר דבריאה שהוא כנגד י"ב שבטים מרכבתא תתאה ויוסף הוא בחי' יסוד ז"א דאצי', וזהו ויאמר אליו בי אדוני שהוא בקשה שיומשך אליו למרכבתא תתאה י"ב בקר דבריאה המשכה מבחי' אצי' שהוא בקשת רפאנו ברך עלינו המשכת גילוי אלקות למטה. ואל יחר אפך בעבדך הוא ענין נפ"א שהוא בחי' המשכות י"ג מדה"ר אל רחום וחנון ארך אפים כו'.

ועוד יש לפרש ויגש אליו יהודה ס"ת שוה, והענין הוא דהנה מה שמבואר לעיל שעתה יוסף למעלה מבחי' יהודה כי בהשתל' שמים קדמו, ולע"ל יתעלה יהודה כי במח' ארץ קדמה ולכן עבדי דוד נשיא עליהם לעולם, זהו רק לפי הפלוגתא אם שמים קדמו או ארץ קדמה, אך יש עוד דיעה שלישית והוא דעת רשב"י שסובר ששמים וארץ כאחד נבראו וכמ"ש קורא אני עליהם יעמדו יחדיו ששניהם שוין, וזהו כענין זכור ושמור בד"א נאמרו שאף שזכור לדכורא ושמור לנוק' שזהו ענין מעלי שבתא ויומא דשבתא, מ"מ יש בחי' בשבת שלמעלה משניהם שזכור ושמור בד"א נאמרו, וכמו"כ שמים וארץ כא' נבראו היינו בחי' שלמעלה משניהם והיינו שאף שבמח' ארץ קדמה דהיינו בבחי' סוכ"ע, מ"מ בבחי' מקיף הכללי שהוא מח' הקדומה שצופה ומביט כל הדורות שניהם שוה כא' ממש כו' וד"ל.