ויקח ה"א את האדם

אויקח ה"א את האדם

בס"ד. (ש"פ בראשית, ל"א).

בראשית

ויקח ה' אלקים¹ את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וארז"ל במד"ר ס"פ ט"ז ויניחהו מצות שבת מסר לו כד"א וינח ביום השביעי, לעבדה ששת ימים תעבוד כו', ולשמרה שמור את יום השבת. וצ"ל שהרי פי' לעבדה ולשמרה הוא ציווי, ואיך מפרש המד"ר לעבדה הוא כמ"ש ששת ימים תעבוד שהם רשות. ויש להקדים מ"ש ביעקב ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה² כו' עד כו' שעירה, ולא מצינו שהלך יעקב לשעיר^א.

והענין הוא דהנה מצינו בדברי רז"ל ששיבחו את המלאכה כמארז"ל באבות פ"א משנה יו"ד שמעי' אומר אהוב את המלאכה, וכן ארז"ל ברכות ד"ח סע"א גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאילו גבי יר"ש כתיב אשרי איש ירא כו', ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כו' וטוב לך כו', ולגבי יר"ש וטוב לך לא כתיב בי'. וצריך להבין מהו ענין גדלות מעלת המלאכה כל כך. וגם צ"ל מה שארז"ל במשנה ב' פ"ז דשבת אבות מלאכות ארבעים חסר א', וארז"ל בשבת פ"ד דמ"ה ע"ב הא דתנן אבות מלאכות כו' כנגד מי, אמר להו ר' יונתן בר"א כך אמר ר' שמעון בר' ביוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה, שלמדו זה מארבעים פעמים מלאכה שנאמר בתורה. ולפ"ז צ"ל למה לא אסרו ארבעים מלאכות. וגם צ"ל למה אמרו לשון ארבעים חסר אחת ולא אמרו ל"ט כו'.

ויובן בהקדם מ"ש ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות כו' מכל מלאכתו כו', ואח"כ כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא כו'. ולכאורה יפלא הלא כתיב בדבר ה' שמים נעשו, ובעשרה מאמרות ברא את העולם, וכמארז"ל לא בעמל ולא ביגיעה³ כו', ואיך נק' בשם מלאכה, שהרי דבור אינה מלאכה, ואם נאמר שהדבור ג"כ מלאכה, א"כ צ"ל מדוע לא נאסר הדבור בשבת מן התורה, ולא נאסר מן התורה כ"א מעשה, אבל דבור מותר אפי' דיבור של חול, רק שמדרבנן אסור דבור ג"כ, וסמכוהו אקרא שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, אבל מן התורה מותר הדבור, ולפי מה שנת' שהתהוות כל מעשה בראשית הוא מבחי' דבור לבד, שמבחי' עשרה מאמרות שבת אח"כ ועז"נ וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, הי' צ"ל למטה ג"כ הדבור אסור מן התורה, ולמה לא אסרוהו רק מדרבנן. גם צריך להבין מאחר שמן התורה מותר למה אסרוהו מדרבנן.

ולהבין זה צריך להבין ההפרש בין מחשבה לדבור, שאנו רואים שהמחשבה מתאחדת יותר עם כחות הנפש, שהרי המחשבה היא לבוש הפנימי⁴ כו', וא"א לחשוב שום שכל בלתי מחשבה כו', משא"כ הדבור נעשה נפרד ויוצא לחוץ, שהדבור יוצא לאויר העולם כו'. ועד"ז יובן למעלה שורש ההפרש בין מחשבה לדבור שלכאורה הדבור הוא בחי' נפרד כבי', אך באמת א"א לומר כן למעלה ח"ו שהרי אין לך דבר שחוץ ממנו וכמשנ"ת בסש"ב⁵, שמאחר שאת השמים ואת הארץ אני מלא, ולית אתר פנוי מיני' א"א לומר שהדבור הוא בחי' נפרד ח"ו, וא"כ כשנאמר שהדבור אינו נפרד כלל, איך נתהוו מבחי' הדבור עולמות הנפרדים כעוה"ז הגשמי, אלא עכצ"ל שבחי' הדבור עליון נתצמצם בכמה בחי' צמצומים צמצום אחר צמצום, עד שנתהוה בחי' דבור שיוכל להתהוות מבחי' דבור זה נבראים נפרדים דעשי' שלמטה כו'.

וזהו מ"ש נעשה אדם בצלמינו כדמותינו⁶, פי' וענין הדמות הוא דמיון לבד, ואינו עצם הדבר כמו שהוא, וא"כ פי' כדמותינו שזהו רק כדמיון הדבר שלמעלה ולא כמו הדבר שלמעלה עצמו, והיינו שעלמא תתאה היא רק כגוונא דעלמא געילאה, ולא כמו עלמא עילאה עצמה כו'. והיינו שכמו שיש ד' פנים, פני ארי' פני שור פני נשר פני אדם בבחי' המרכבה כו', כמו"כ נתהווה למטה ג"כ ד' פנים, אדם שלמטה שרשו מבחי' פני אדם, וארי' שלמטה שרשו מבחי' פני ארי' כו' וכן שור ונשר כו', אמנם הנה מ"מ מה שנברא למטה הוא רק דמות לבד לגבי בחי' שרשם ומקורם בחי' ד' פנים שלמעלה. וכן אפי' המצות שלמטה שנתלבשו בדברים גשמי' הם רק כמו דמות גבי בחי' מצות שלמעלה, כמו לגבי תפילין שלמעלה היינו מה שהקב"ה מניח תפילין ומתעטף בציצית, וכמארז"ל במד"ר ע"פ מגיד כו' חוקיו ומשפטיו מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות כו', הנה לגבי מצות אלו התפילין והציצית הגשמי' שלמטה הם רק בחי' דמות ודמיון ורמז לבד⁷, מאחר שהם נתלבשו בדברים גשמי'^ב. ועד"ז יובן בענין הדבור שמה שנתצמצם הדבור בכדי שיוכל להיות ע"י בחי' הדבור המצומצם בחי' התהוות נבראים נפרדים בעלי גבול, הנה על בחי' דבור זה המצומצם כינו בכתוב בשם מלאכה, והיינו כי בבחי' הדבור יש ב' בחי', הא' כמו שהוא מאיר למעלה בלתי התלבשות כ"כ אשר מבחי' דבור זה נתהוו עולמות עליונים אז אינו נק' מלאכה כלל, והב' הוא בחי' הדבור שנתצמצם בכמה צמצומים שיוכל להיות ע"י בחי' דבור זה בחי' נבראים נפרדים בעלי גבול שזהו בחי' דמות לבד.

ויובן דבר זה ע"ד שמצינו בנבואה שיש בה ג"כ ב' בחי' היינו בחי' צלם ודמות, וכמ"ש גבי נביאים בהושע י"ב פ' י"א וביד הנביאים אדמה, וכמארז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה, אבל משה נתנבא בזה⁸ וכמ"ש זה הדבר, והיינו שבנבואת משה הי' מאיר בו ומתגלה הדבור כמו שהוא בלתי העלם והסתר, וז"ע זה הדבר שהי' בבחי' זה והתגלות הוא בחי' אספקלריא המאירה כמשל אדם הרואה דרך זכוכית בהירה שאינה מסתרת כו', משא"כ שארי הנביאים נתנבאו בכה שהוא רק בחי' דמות לבד שלא הי' מתגלה הדבור אצלם כמו שהוא בלתי צמצום כו', כ"א הי' מתצמצם ומתעלם עד שנמשך להנביא ולכן כתיב בהם וביד הנביאים אדמה שהוא בחי' דמות לבד הוא בחי' אספקלריא שאינה מאירה כו', כמשל הרואה דרך זכוכית הנק' שפיגול שאינו רואה עצם הדבר כ"א הדמות מהדבר כו'. ועד"ז יובן ב' דבחי' שבדבור שנעשה מקור לעולמות שיש בו ב' בחי', הא' בחי' הדבור שהוא בחי' התגלות הדבור כמו שהוא שמזה נעשו עולמות עליונים שהם בבחי' בצלמנו כו', ובחי' הדבור כמו שהוא נתצמצם ומתעלם כדי שיהיו עולמות התחתונים שהם רק כגוונא דעלמא עילאה הוא בחי' כדמותינו בחי' דמיון לבד כו'^ג.

ב) ועפ"ז יובן מה שעשרה מאמרות נק' מילין דהדיוטא וכמ"ש בזהר לאו אורחא דמלכא⁹ לאשתעי במילין דהדיוטא, היינו מפני שעשרה מאמרות נעשו מקור לעולמות הנפרדים שנתצמצם הדבור בבחי' צמצום אחר צמצום כו' שזהו שכינו בכתוב בשם מלאכה שהוא בחי' ששת ימי בראשית בחי' ששת ימים עשה כו' הם ששת ימי המעשה, ולכן נק' בחי' זו מילין דהדיוטא כו'. וזהו שאנו אומרים ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכתיב מה רבו מעשיך ה' שבחי' דבור המתצמצם בצמצום אחר צמצום בכדי להוות ולהחיות מאין ליש בחי' העולמות בעלי גבול עד עולם העשי' הגשמי הוא הנק' בחי' מעשה למעלה שזהו בחי' מלאכה כו'. ולכן מלאכה בגימטריא אל אד', והיינו לפי ששם זה אל אד' בגימטריא צו מאיר בעשי'¹⁰, שהתהוות העשי' הוא מבחי' הדבור המצומצם שנק' בשם מלאכה כנ"ל לכן השם שמאיר בעשי' גימ' מלאכה כו'.

ובזה יובן מעלת המלאכה ששיבחו אותה רז"ל שאמרו גדול הנהנה מיגיעו כו', והוא לפי שע"י עבודת האדם בבחי' מלאכה שלמטה שאדם עושה עי"ז הוא ממשיך למעלה שיומשך כביכול בבחי' צמצום הדבור שנקרא מלאכה, היינו שיומשך בחי' אותיות המצומצמים בבחי' דבר ה' הנצבים בנבראים דעשי' להחיותם ולהוותם מאין ליש כמ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים, וכידוע שאם הי' מסתלק כרגע ח"ו הי' חוזר לאין ואפס כמ"ש בסש"ב ח"ב פ"א, ובתחלת הבריאה הי' זה מצד בחי' כי חפץ חסד ועכשיו באתעדל"ת תליא מילתא, שע"י עבודת האדם בבחי' מלאכה עי"ז נמשך בחי' חידוש הישינות שיומשך בחי' התחדשות החיות מאין ליש תמיד, שז"ע מה שאנו אומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כו'. אך הנה כ"ז הוא כשעושה המלאכה באמונה שאין בה ח"ו שום נדנוד עבירה היינו גזל וגניבה ח"ו כ"א עושה ועוסק במלאכתו באמונה, וע"י העסק באמונה ממשיך בחי' חידוש הישינות שיומשך בחי' הדיבור בצמצומים רבים השנק' מלאכה להחיות ולהוות עולמות הנפרדים שזהו בחי' מלאכה כמשנ"ת לעיל, וכמ"ש ביונה ששאלו לו מה מלאכתך, ופירשו המפרשים ששאלו לו אם עסק באמונה.

ועפ"ז יובן ג"כ מה שארז"ל במד"ר ס"פ ויצא פע"ד ר' ירמי' אמר חביבה היא המלאכה מזכות אבות כו'¹¹, שהרי יעקב אמר את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקי' ויוכח אמש, שבזה הזכיר מלאכה ולא הזכיר זכות אבות, והיינו לפי שע"י מלאכה ממשיכים בחי' ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, בחי' אוא"ס שיומשך הדבור בצמצומים רבים שנקרא בשם מלאכה כו', שעי"ז הוא קיום^ד העולמות כו'¹². וזהו מ"ש אחר ויניחהו כו' לעבדה כו' ויצו ה' אלקי' על האדם מכל עץ הגן אכול תאכל, והיינו שע"י העבודה בבחי' לעבדה ולשמרה עי"ז ציוה לו לאכול אח"כ, כי העבודה היא בחי' גבוה. ובזה יובן ג"כ מ"ש בפ' שני' דק"ש ואספת דגנך, שלכאו' מה"ע ואספת דגנך לק"ש, אך לפי משנ"ת לעיל שע"י המלאכה ממשיכים בחי' חידוש הישינות לכן נאמר זה בק"ש, אמנם צ"ל ואספת דגנך שצריך לאסוף ולקבץ כל הבחי' דגנך ותירושך ויצהריך אל בחי' אחד בחי' ביטול, והיינו ע"י שיהי' אצלינו תורתינו קבע ומלאכתינו עראי¹³ שהעיקר יהי' בחי' תורה כו' רק שצריך ג"כ לעשות מלאכה, כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה כו' וגם כמשנ"ת לעיל מעלת המלאכה שע"י מלאכה באמונה ממשיכים חיות העולמות כו'.

ועוי"ל טעם מה שגדולה מלאכה, ע"פ מה שידוע שיש ל"ט אבות מלאכות, ושורש ענין ל"ט מלאכות הם כנגד ל"ט קללות¹⁴ שנתקללו נחש וחוה^ה וואדם והארץ, וע"י העבודה באמונה בל"ט מלאכות מתקנים את בחי' הל"ט קללות שנתקללו עבור האכילה שלא כהוגן^ו.

ג) אך הנה כ"ז הוא בחול, שבששת ימי החול העבודה היא בל"ט מלאכות לתקן כנ"ל וכמ"ש רז"ל לעשות לתקן, וע"י העבודה באמונה ממשיכי' בחי' חידוש הישינות כנ"ל. אמנם בשבת נאמר כי בו שבת מכל מלאכתו והיינו שבשבת הוא עליות העולמות שבשבת מאיר הדבור כמו שהוא למעלה בלתי צמצומים והתלבשות כו', בחי' בצלמנו כו', וגם מאיר בשבת מלמעלה מבחי' הדבור, והיינו שהעולמות מקבלים חיות מבחי' המחשבה כו'. אך לפ"ז צ"ל מ"ש זכור את יום השבת¹⁵ לקדשו, הלא שבת מקדשא וקיימא, שהרי זהו מטעם כי בו שבת כו' בחי' עליות העולמות כו' ומהו לקדשו כו'. אך הענין הוא דהנה שבת הוא בחי' שבת בראשית, ויש ראשית וראשון, שראשית הוא לשון נוק' שמקבל מבחי' ראשון¹⁶ כו' וזהו ע"י נש"י שנש"י ממשיכים בבחי' שבת, וכמארז"ל במד"ר בראשית ס"פ י"א אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, א"ל הקב"ה כנס"י יהי' בן זוגך. שנש"י ממשיכים בבחי' שבת, והיינו כי ישראל הם בחי' לי ראש, שממשיכים בבחי' ראשית, דהנה ראש הוא אותיות אשר בחי' תענוג עליון, שממשיכים בחי' התענוג עליון בבחי' שבת שהיא בחי' ראשית חכ', וכמ"ש וקראת לשבת ענג שממשיכים בחי' ענג עליון בבחי' שבת. וז"ע שתי שבתות כהלכתן שהם בחי' שבת עילאה ושבת תתאה¹⁷, שבת תתאה היא בחי' שבת בעצם שהוא בחי' שבת בראשית שהעלי' היא מצד עצמו בחי' כי בו שבת כו' שהוא בחי' שביתה מבחי' הדבור דעשרה מאמרות, שהדבור מתעלה למקורו ושרשו, וידוע ששורש הדבור הוא מבחי' חכמה כנודע מענין אבא יסד ברתא, לכן העלי' של הדבור הוא עד בחי' חכמה ראשית ההשתלשלות כו' כמ"ש במ"א¹⁸. אמנם בחי' שבת עילאה הוא בחי' שבתא דיומא זהו מה שנש"י ממשיכים בשבת, שהוא בחי' עלי' היותר גבוה ונעלה וכמ"ש עולת שבת בשבתו בחי' שבתו של שבת, ששבת גופא עולה למעלה יותר כו'. ודרך כלל יש ג' סעודות ג' בחי' בשבת, וסעודה השלישית הוא בחי' עלי' זהיותר עליונה שהוא בחי' רעוא דכל רעוין, שז"ע בחי' מתנה טובה שיש לי בבית גנזי ושבת שמה כו'.

והנה מה שנש"י ממשיכים בבחי' שבת זהו ע"י ששת ימים תעבוד, שמי שטרח בע"ש יאכל בשבת, והיינו ע"י שעסק באמונה בששת ימי החול שעי"ז ממשיך למעלה שיתצמצם בחי' הדבור שנק' בשם מלאכה כנ"ל שז"ע בחי' ירידה והמשכה להוות ולהחיות כל מעשה בראשית מאין ליש, הנה ע"י ירידה זו נעשה אח"כ העלי' בשבת, כי ירידה זו היא צורך עלי', שע"י הירידה דחול נעשה העלי' בשבת. וזהו שהמד"ר מפרש לעבדה הוא בחי' ששת ימים תעבוד, והיינו לפי שששת ימים תעבוד הוא ג"כ ציווי כמו לעבדה ולשמרה, כי ע"י ששת ימים תעבוד כו' נעשה אח"כ בחי' שבת, בחי' כי בו שבת כו'. וז"ע ג"כ מ"ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שכמו ע"י הסולם יש בחי' ירידה ועלי', כמו"כ בחי' ששת ימים תעבוד הוא בחי' הירידה, ואח"כ בחי' שבת הוא בחי' העלי' כו'.

ד) אמנם לפי משנ"ת שגדולה מלאכה שעי"ז נמשך בחי' חידוש הישינות שיומשך חידוש חיות העולמות כו', א"כ צלה"ב מי שאינו יכול לעסוק במלאכה אלא הוא עוסק בתורה, ומאין יומשך על ידו בחי' המשכת חיות העולמות הוא בחי' חידוש הישינות מה שבטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כו'. אך הענין הוא דהנה תורה נק' ג"כ מלאכה דכתיב (משלי ך"ד ך"ז) הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך, וארז"ל בסוטה דמ"ד ע"א הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא, ועתדה בשדה לך זה משנה, אחר ובנית ביתך זה גמרא, נמצא שהתורה נק' ג"כ בחי' מלאכה. וזהו שהתורה נק' לחם וכמ"ש לכו לחמו בלחמי, וכמו שהלחם גשמי צריך מתחלה י"א מלאכות כדחשיב במשנה הזורע והחורש כו' ותנא סדורא דפת נקיט, כמו"כ יש בחי' אלו בלחם רוחני דתורה כמשנ"ת במ"א, ע' בלק"ת בפ' בהר בד"ה כי תבואו¹⁹ כו' ושבתה פ"ב ופ"ג. וענין בחי' העבודה בלחם רוחני דתורה הוא כמארז"ל ע"פ ושבתם וראיתם כו' בין עובד אלקי' לאשר לא עבדו, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד²⁰, וע' בסש"ב פט"ו, שע"י ששונה פרקו מאה פעמים ואחד שהוא בחי' אתכפיא, נק' עובד אלקים שז"ע בחי' העבודה, וע"י בחי' מלאכה זו שבתורה עי"ז ממשיך למעלה ג"כ בחי' מלאכה שיומשך בחי' חיות העולמות כו'. ועוד נוסף הוא על בחי' עבודה באמונה, שע"י בחי' העבודה בחי' מלאכה שבתורה ממשיך מלמעלה הרבה מכמו שנמשך ע"י סתם מלאכה, דהנה ההמשכה שע"י בחי' הל"ט מלאכות עי"ז ממשיך שיהי' בבחי' העלם והסתר, והיינו שיתצמצם הדבור שזהו נק' מלאכה בכדי להוות ולהחיות עולמות הנפרדים כו'. אמנם ע"י בחי' מלאכה שבתורה עי"ז ממשיך בחי' גילוי אוא"ס ב"ה חהוא בחי' זה הדבר כנ"ל גבי משה נתנבא בזה. וע"ד כמו מלאכת המשכן, שבמשכן הי' כל הל"ט מלאכות, כי כל המלאכות נלמד ממלאכת המשכן, ובמלאכת המשכן הי' השראת השכינה כמ"ש ושכנתי בתוכם, וכן משה אמר ויהי נועם כו' יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. ועד"ז יובן בענין בחי' מלאכה שבתורה שהיא גבוה יותר מבחי' מלאכה דששת ימי החול כו' שע"י מלאכה שבתורה נמשך גילוי אלקות כו' בחי' זה הדבר כו'. ולכן אמרז"ל משחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, וזהו שאמרו במשנה סוף קדושין ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, והיינו הגם שהמלאכה היא בחי' גדולה וכמו שא' שמעי' אהוב את המלאכה, מ"מ איני מלמד את בני אלא תורה, מפני כי מלאכתו של תורה הוא יותר נעלה הרבה משארי מלאכות גם כשהם באמונה ובכשרות כו', והוא מטעם הנ"ל שע"י מלאכה שבתורה נמשך בחי' גילוי אלקות להיות בבחי' זה הדבר כו'²¹.

ה) ומעתה יובן ג"כ ענין מה שארז"ל במשנה אבות כו' ארבעים חסר א'²² ולא אמרו ל"ט מלאכות, וגם מפני מה לא נאסרו ארבעים מלאכות שהרי יש ארבעים פעמים מלאכה בתורה כו'. והענין הוא דהגם שיש מ"ם פעמים מלאכה בתורה מ"מ לא נאסרו כ"א ל"ט, כי מלאכה אחת יש שמותרת בשבת, וכמארז"ל במד"ר בראשית ס"פ י"א כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת, אבל לא שבת לא ממלאכת הצדיקים²³ ולא כו' אלא פועל עם אלו ועם אלו כו' ומנין ששכרן של צדיקים קרוי' מלאכה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך כו'. נמצא שיש מלאכה שמותרת גם בשבת, והיינו ע"ד שהאכילה מותרת בשבת, הגם שהאכילה היא ג"כ בירור, מ"מ מותרת האכילה בשבת מפני שהיא ע"ד צדיק אוכל לשובע נפשו²⁴, והמאכל מתעלה ע"ד אתהפכא, ע' מזה בד"ה וידבר כו' ראשי המטות (למ"ד²⁵). ועד"ז יובן ענין המלאכה שמותרת בשבת שהוא בחי' שכר הצדיקים פעלת לחוסים בך, שהוא בחי' עדן בחי' עין לא ראתה כו' יעשה למחכה לו, שזהו ג"כ בחי' מעשה, בחי' מלאכה, אך מלאכה זו מותרת בשבת שלא שבת ממנה כו'. וזהו שאמרו במשנה ארבעים מלאכות לפי שבאמת יש ארבעים מלאכות, אך מ"מ חסר אחת היינו בחי' מלאכה אחת שלא נאסרה מטעם הנ"ל, וזהו חסר אחת היינו טבחי' אחת היא יונתי²⁶ היא כנס"י בן זוג דשבת כנ"ל שנש"י ממשיכים בבחי' שבת בראשית מבחי' ראשון כו' שמלאכה זו מותרת בשבת, שז"ע מ"ש וקראת לשבת עונג²⁷ המשכת בחי' עדן בחי' תענוג בשבת כו', ולמעלה ג"כ לא שבת מזו, כ"א פועל עם אלו כו' שז"ע פעלת לחוסים בך ונמשך מבחי' צפנת בגימ' כתר²⁸ כו'.

וא"ו) ועפ"ז יובן ג"כ מה שלא נאסר מן התורה כ"א מלאכה ממש ולא דבור, רק מדרבנן אסור דבור ג"כ, שלכאורה הלא בדבר ה' שמים נעשו כנ"ל. אך הענין דהן אמת שבדבר ה' ובעשרה מאמרות נברא העולם, אך זהו כמו שנתצמצם הדבור בריבוי צמצומים בצמצום אחר צמצום שבחי' זו נק' בכתוב בשם מלאכה, וביום השביעי שבת מכל מלאכתו לכן נאסר למטה מלאכה ולא דבור כי מבחי' הדבור כמו שהוא למעלה לא שבת מזה כלל כ"א מבחי' הדבור המצומצם כו'. ולכן מן התורה מותר דבור האדם ואינו אסור רק מלאכה, אך מדרבנן אסרו ג"כ הדבור של האדם, מפני שמ"מ מבחי' הדבור כמו שהוא למעלה בבחי' הצמצום שבת ממנו^ז, והגם שכינו אותו בכתוב בשם מלאכה ועשי' מ"מ הוא בחי' דבור כו', לכן אסרו גם דבור האדם שלמטה ג"כ כו'^ח.

ובזה יובן ג"כ מ"ש ואני אתנהלה²⁹ לאטי כו' כי הנה לאט הוא בגימ' ארבעים, וכתי' את מי השילוח ההולכים לאט, ולמדו מזה שמי מקוה הם ארבעים סאה³⁰, ואיתא במשנה סוף יומא מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל, ועיקר הטהרה היא ביוהכ"פ כמ"ש כי ביום הזה כו' לפני ה' תטהרו, ויוהכ"פ הוא יום הארבעים מחדש אלול, שהם מ"ם ימים ימי רצון שהי' משה בהר לקבל לוחות האחרונות כמארז"ל מה הראשונים ברצון כו', ולכן יוהכ"פ מטהר ישהוא יום הארבעים כמו מי מקוה ארבעים סאה מטהרים כו' כמו"כ יוהכ"פ מטהר. אך הנה כמו שבשבת צ"ל מי שטרח מע"ש, שדוקא מי שטרח בע"ש יאכל בשבת שז"ע בחי' ששת ימים תעבוד בחי' העבודה בל"ט מלאכות לעשות לתקן כו', כמו"כ ביוהכ"פ שהוא בחי' שבת שבתון צ"ל ג"כ ל"ט ימים קודם, שז"ע ל"ט ימים שמר"ח אלול עד יוהכ"פ ע"ד ל"ט מלאכות, ועי"ז אח"כ יוהכ"פ יום הארבעים הוא בחי' רגל המלאכה היא בחי' המלאכה שמותרת בשבת, שמותרת גם ביוהכ"פ בחי' שבת שבתון כו' שזהו בחי' החסר אחת שאמרו במשנה כו'. ולכן מר"ח אלול מתחילין לבקש את בחי' האחת, שזהו מה שמתחילין לאמר מר"ח אלול אחת שאלתי כו', עד שביוהכ"פ מאיר ומתגלה בחי' האחת, ולכן המנינים דיוהכ"פ מתחילין באחת כמו שאנו אומרים ביוהכ"פ וכך הי' מונה אחת, אחת ואחת, אחת כו', והיינו שביוהכ"פ בחי' שבת שבתון מאיר בחי' המלאכה שחסר אחת שמותרת בשבת מארת ביוהכ"פ בגילוי להיותו בחי' שבת שבתון כו', וזהו לאטי לרגל המלאכה, לאט הוא בחי' יוהכ"פ יום הארבעים בחי' גילוי מלאכה אחת כו', וזהו עד אשר אבוא כו' שעירה, פי' שעירה קאי על השעיר המשתלח שהוא גמר הכפרה וכמארז"ל בפ"א דשבועות ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות כו' שעיר המשתלח מכפר^ט.

בגוכתי"ק נרשם בשולי העמוד:

לאטי עולה חמשים י"ל מן הפסח עד חג השבועות קבלת התורה מדריגת צדיקים לוחות ראשונות, וכשחטאו ניתן לוחות אחרונות ביוהכ"פ, יום הארבעים מר"ח אלול, לאט מקוה לטהר, עצומו של יום מכפר, והגם כי לוחות אחרונות הם כפליים שיש בהם מדרש הלכות והגדות, מ"מ אלמלא לא נשתברו הלוחות לא הי' שכחה שנמשך מבחי' אחוריים כ"א הי' מאיר מוח הזכרון שהוא חכ' כמ"ש בפ' קדש ולזכרון בין כו', וזהו לאטי בתוס' יו"ד על לאט.