להבין ענין לקיחת אנשי חיל

רסגלהבין ענין לקיחת אנשי חיל מישראל ביד נכרים. הנה כתיב כי רוצה ה' בעמו וכתיב רצון ה' ליראיו, רצון ה' היינו תומ"צ שהוא עיקר רצונו ית' כידוע שעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם [ועיקר רצונו ית' בבריאת העולמות] כדי להיות לו דירה בתחתונים שיקבלו ישראל עליהם ועל זרעם עול תומ"צ, והוא עיקר קיום העולם כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי כו', [וכמאמרם ז"ל ע"פ ויהי ערב ויהי בקר יום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מע"ב אם יקבלו ישראל את התו' כו'], וכמארז"ל ע"פ ארץ יראה ושקטה מתחלה יראה ואח"כ שקטה, והנה ידוע ששרש המצות הוא בכתר [עליון] דאצילות, וגם התורה (הגם דאורייתא מחכמה עילאה נפקת), פי' ששרש התורה הוא בחכמה דאצי', מ"מ הלא שרש החכמה הוא בכתר. וביאוה"ד הנה ידוע שיש ב' מיני רצון, הא' [נק'] רצון שלמעלה מהחכ' למשל אם רצונו לעשות או לאהוב או לשנוא איזה דבר ואין טעם לדבר, ואדרבה הטעם ודעת מלמדו להתנהג בהיפוך ואין רצונו כ"א בדרך עקשות, והב' נקרא רצון שלמטה מחב"ד, למשל אדם שרצונו לאהוב איזה דבר מאחר שמבין בחב"ד שאותו הדבר [הוא] טוב וראוי לאהוב אותו. ואם יתבונן שיוכל לבוא מאותו הדבר לידי קלקול, וראוי להתרחק מזה ולשנוא אותו אז נעשה רצונו לשנוא, כי כל רצונו הוא ע"פ טו"ד, וכאלו ב' עניני רצון ישנם ג"כ למעלה כמשית"ל. והנה [בענין] עלה ברצונו הפשוט לברוא כו' ולא נברא כ"א בשביל רסדישראל, שהוא ית' יקבל עונג מהתומ"צ שיעשו, ואין טו"ד לזה מושג בהשגת הנבראים כי הלא א"ס ית' הוא מובדל ומרומם מגדר עולמות בע"ג (כמ"ש קדוש כו') ואין שייך לומר שיברא עולמות בע"ג ויקבל עונג מעשיית בע"ג רצונו ית', גם איך יהי' רצונו בתרי"ג מצות ודקדוקי המצות דוקא, אשר כ"ז אף שלעצמותו ית' יש טעם לזה מ"מ אין הטו"ד מושג [ונתפס] בהשגת הנבראים בע"ג אפי' בחב"ד באצילות, והוא נעלם ועומד למע' מחב"ד בבחי' מקיף בבחי' כתר דאצי', למשל כמו הכתר מל' שהוא מקיף לראש וחב"ד המלך ואף שיצוה [המלך לעמו] לעשות דבר שאין לו טו"ד ישמעו לו, מפני שיש כתר מל' בראשו, רק אין המשל דומה לנמשל לגמרי, כי באדם הרצון שלמע' מחב"ד הוא [בדרך] עקשנות, שאף אם יאמרו לו למה תעשה כך שהטו"ד מראה בהיפוך לא ישמע להם, אבל לא זו הדרך ישכון בו אא"ס סט' דקדושה שהוא בחי' ביטול להיות נכנע ולשמוע למאן דהוא, אך הפי' רצון שלמעלה מחב"ד [למעלה] היינו שטעם רצונו ית' אינו נתפס בחב"ד שבנבראים כמו שאין נתפס טעם ורצון העקשנות באדם [בחב"ד], רק אינו דומה לגמרי כ"א [כמו] למשל אדם גדול בחכ' מאד, שאומר דבר שכל עמוק [מאד] לאיש הדיוט פתי אשר אין תבונות בו כלל, ורק מאמין הוא לכל דבר וחוזר על כל דבר החכם כמה פעמים עד שהוא שגור על לשונו, ואף שאינו מבין השכל העמוק כלל וכלל לא, אך דברי פי החכם הן יקרים אצלו מאד מאחר ש[הוא] יודע שאדם גדול הוא וכל דבריו מלאים שכליים עמוקים אף שלא נשאר אצלו כ"א דברים בעלמא אותיות פורחות, אבל עכ"פ יש בדבורו שכל עמוק אף שמדבר אותיות בעלמא שהאותיות אלו הם שוים לכל שארי האותיות שאין בהם שכל כלל. וכ"ה ממש ענין התומ"צ [רצון הוי'] שלעצמותו ית' יש טעם לרצונו, אך הוא ורצונו אחד וכשם שעצמותו ית' א"ס כך רצונו ית' א"ס, לכן אינו [יכול להיות] נתפס בשכל בע"ג כ"א עצם המצות כמו שהם בחי' אותיות בעלמא, [וישראל עמו] הנבראים [משיגים ו]מאמינים שרצונו ית' מלובש במצות אלו [אף שאינם משיגים איך ומה הוא] והוא ית' מתענג מזה, והוא בחי' רצון שלמעלה מחב"ד למעלה וד"ל.

רסהואף שנאמר אלה החוקים והמשפטים כו' ופירש"י ז"ל שיש מצות שהן חוקים כמו חק ולא יעבור חק ניתן מאת המלך בלא טעם, כמו מצות לא תאכל חזיר [ומצות] לא תלבש שעטנז ומצות שילוח הקן וכדומה. ויש מצות שיש משפט וטעם לעשות כן כמו בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו כו' ומצות אכילת מצה שלא הספיק בצקם כו' וכמו ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה וכדומה רבים, מ"מ טעם זה אינו אלא [להשיב] להשטן ולאוה"ע [שייך לומר שלזה יש טעם ולזה אין טעם] (כמ"ש רש"י גופי' שם), אבל באמת לאמיתו למה הי' הרצון כך דוקא, ואיך הוא ית' מתענג ממצוה זו, טעם זה אינו נתפס אפי' בחב"ד דאצי', וזהו ששרש התומ"צ הם בכתר דאצי' וד"ל.

וזהו כי רוצה ה' בעמו, רצון ה' (בחי' כתר) המה התומ"צ הוא בעמו ישראל. וזה הי' באמת בזמן שביהמ"ק הי' קיים שהיו כל המצות במילואם, אבל עכשיו בעוה"ר שחרב ביהמ"ק בטלו המצות רובם ככולם כמו מצות התלויות בארץ ומצות כל הקרבנות כולם. וצ"ל ענין חורבן ביהמ"ק שידוע שבשביל העונות נחרב הבית, ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואין אנו יכולים לקיים המצות רובם ככולם (שע"ז הוכיחו הנביאים קודם החורבן שיחזרו בתשובה ולא יחרב), ולכאורה הוא תמי' רבה וכי בשביל שעברו על מצות ה' וביטלו מצותו ית' יהי' העונש ע"ז שיחסרו ויתבטלו המצות, יותר הי' ראוי להענישם בגופם ובממונם בכדי שיחזרו בתשובה עי"ז והמצות לא יבטלו ויהיו במילואם ויתחזקו יותר במצות ה'. ועונש השעבוד מל' על העוונות שעשו הי' יכול להיות אף שהי' ביהמ"ק קיים והמצות היו במילואם. אך ע"פ מה שביארנו שמצותיו ית' נק' רצון ה' יובן היטב ג"כ ענין חורבן הבית שהוא כמשל אדם שאוהב את חבירו ואזי רצונו מלובש תמיד להיטיב לו, אך אם חבירו עושה היפך רצונו אזי ממילא מסתלקת האהבה והרצון שהי' להיטיב לו מאד. וכמו"כ יובן בענין חורבן ביהמ"ק, שמתחלה עלה ברצונו הפשוט רסולברוא את העולם במדת טובו וחסדו כמ"ש עולם חסד יבנה, והכל הוא בשביל ישראל שעבמ"ח כמ"ש בנים אתם כו' וכמ"ש בלק"א, שרצונו ית' הי' להיטיב ע"י קיום רצונו בתומ"צ (שלא יאכלו הנשמות נהמא דכסופא) (אך אין לעשות עמלק"פ כ"א בשביל שיקבל השי"ת עונג מזה וד"ל), וע"י העונות שהם היפך רצונו ית' הי' קטרוג שנסתלק רצונו ית', ולא בדרך עונש כלל, כי העונש אינו ניכר כ"א ביסורין ר"ל ובשעבוד מל'. אך מ"מ לא כל רצונו נסתלק, כמארז"ל ע"פ דומה דודי לצבי מה הצבי כשהוא בורח מחזיר ראשו לאחוריו אף הקב"ה כן, וצ"ל איך שייך [לשון ראשו אצלו ית' הלא אין לו דמות הגוף ואיך שייך] לשון בורח אצלו ית', הלא [כתיב] אני ה' לא שניתי, ו[תמיד הוא כמ"ש] את השמים ואת הארץ אני מלא כתיב דלית אתר פנוי מיני' כלל, אך הענין הוא כמ"ש בלק"א דהוא ורצונו א' כי הוא המדע כו' ואין ביכולת האדם להבינו על בוריו כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי כו', וזהו פי' מה הצבי כו' אף הקב"ה כשהוא בורח שהוא בחי' הסתלקות רצונו ית'. ומ"ש מחזיר ראשו לאחוריו, הנה ראשו הוא כמ"ש ראשו כתם פ"ז, היינו פ"ז מצות שנשארו מרמ"ח כי קס"א נתבטלו, ופ"ז מצות אלו נק' בחי' ראשו, כי המה עיקר קיום העולם. כי הגם שחרב ביהמ"ק ונתבטלו קס"א מצות מ"מ הרי לא נחרב העולם משום אם לא בריתי כו'. שהפ"ז רסזמצות שנשארו המה עיקר קיום העולם, עד"מ כמו הראש שבאדם ששם מתפשט עיקר חיות הנשמה ביותר ומשם מתפשט החיות לכל האברים והגוף ע"י הגידים (הנק' נערווין) כידוע.

ולהבין לשון החזיר ראשו, דמשמע שנסתלקו גם הפ"ז מצות אך שהחזירם כמקדם, הל"ל הניח דמתי נסתלקו. אך הענין הוא דבאמת ב[אותו] זמן שנחרב הבית הי' הסתלקות כל רצונו ית' אפי' הפ"ז מצות הנוהגות גם עכשיו שהם בחי' ראשו, כי היו אז כל ישראל אבלים, ואבל פטור מכל המצות. וז"ש בזו"ח פ' בלק דבעת החורבן חשבו כל חילא שמיא דכל עלמא תתהפך, והיינו מפני שנסתלק כל רצונו ואפילו הפ"ז מצות, וכתי' אם לא בריתי כו' חוקות שמים וארץ כו' [וזה לא ידעו שעתיד השי"ת להחזיר הפ"ז מצות בחי' ראשו וד"ל]. אך אח"כ החזיר בחי' ראשו שהו"ע הפ"ז מצות שהם עיקר קיום העולם, ו[ה]מל"ת לא נתבטלו כלל, כי אינם יכולים להתבטל לעולם כ"ז שיש מ"ע אפי' במקצתם, ולמשל רופא שאמר לחולה אל תאכל ואל תשתה זה וזה, ושמור עצמך מן הצינה וכדומה שהמה דברים המזיקים לבריאותך ואח"כ אתן לך רפואות, שאין נפק"מ אם יתן [לו] רפואות רבים או מעט, עכ"פ צריך ליזהר בכל האזהרות שצוה הרופא, שאם יעבור אפילו על דבר א' דמו בראשו ולא יועילו הרפואות שיתן לו להחיות גופו. ואפ"ה עיקר הרפואה היא מן הרפואות, אך שזה בלא זה א"א. וכ"ה ממש ב[ענין] תרי"ג מצות שממשיכים אא"ס בעולמות, ואף כי שכר [מצוה] בהאי עלמא ליכא [כמ"ש היום לעשותם ולמחר כו'], כ"א מי שטרח בע"ש יאכל בשבת ביום שכולו שבת דייקא לע"ל שיגלה כבוד ה' כמ"ש ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד ואמרז"ל אטו האידנא לאו אחד, אלא דלע"ל יהי' גילוי כמו אחד, היינו שיומשך שם כבוד מלכותו ית' כמ"ש אז אהפך אל העמים שפה ברורה כי יתגלה בעולמות וכמ"ש ונגלה כבוד ה' כו' בשוב ה' את שיבת ציון כו' כמ"ש ומלאה הארץ דעה ולא ילמדו עוד כו'.

רסחאך כ"ז תלוי בתומ"צ עכשיו להזמין ליום שכולו שבת, וכדכתי' כמים לים מכסים, פי' כמו הים שמלא בכל המקומות בשוה [לפי הנראה], אך מ"מ הדבר תלוי בעומקו, שבמקום שעמוק יותר יש שם מים יותר, וככה יובן בנמשל, שלע"ל שכאו"א ישיג יותר אא"ס ויהנה מזיו השכינה [כאו"א] כפי שטרח בעוה"ז בתומ"צ ואז לא יצטרך שילמדו אותו אך מי שזכה בתומ"צ להשגה עליונה יותר לא יועיל כשילמד להקטן ממנו, כמ"ש למקטנם ועד גדולם, הרי שיהי' בחי' קטנות ובחי' גדלות, כ"א כפי הכלים שהכין כן יקבל, וזהו כמים לים כמו הים שמלא בכ"מ, וכל מקום מקבל לפי עמקו, כן כאו"א ממשיך חלקו השייך לו בעולם (וכמ"ש בלק"א שההשפעה נחלק לס"ר חלקים כמספר ס"ר נשמות בכלל, ובפרט כל חלק נחלק לס"ר חלקים כפי מספר הניצוצות שבכל נשמה), רק כ"ז כפי שהכין בתומ"צ, דהנה אנו אומרים קודם כל מצוה [ומצוה] לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' שהו"ע יחוד סובב בממלא כנודע, וזה אינו אלא ברמ"ח מ"ע אך כ"ז לא יועיל להמשיך יחודו ית' [בעשיית המ"ע] כ"א בשמירת במל"ת דוקא כמ"ש סור מרע ואח"כ ועשה טוב, וכתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי והוא לשון אבן ספיר שמדמה בנפשו שמזהיר ומספר וממשיך אורו ית' בעשיית החוקים. אבל לא כן הוא מפני שהוא רשע ואינו נזהר במל"ת והוא כמו במשל הנ"ל דרופא הנ"ל כו' שאין נפקותא אם עושה מצוה א' או הרבה מ"מ לא יועילו אם לא ישמור עצמו [מתחלה] שלא יעשה היפך רצונו ית' ח"ו במל"ת, לכן אף גם זאת בהיותם שלא נשאר לנו רק פ"ז מצות מ"מ צ"ל כל השס"ה מל"ת ולא נתבטלו ואם יעבור [אפי'] על אחת מהנה ח"ו לא יועילו המ"ע כלום עד שיעשה תשובה נכונה כדת חרטה ועזיבה, וד"ל.

והנה אף גם לאחר החורבן שלא נשאר כ"א פ"ז מצות מחמת עוונות שרבו [כו', מ"מ] הנה עוד מוסיפים סרה לעשות נגד רצונו ית' מזה נעשה קטרוג גדול שיסתלק כל רצונו ואפי' מהפ"ז מצות שנשארו (ויתהפך עלמא משום אם לא בריתי כנ"ל), ואף שפושעי ישראל מלאים מצות כרמון כמ"ש כפלח הרמון רקתך רסטודרשו רז"ל אפי' ריקנין שבך כו', מ"מ יש קטרוגי' לומר שמה שעושים איזה מצוה היא רק כמ"ש מצות אנשים מלומדה [והיינו] שאינם עושים [המצוה] בדו"ר שפי' בזוהר שהוא רעותא דליבא, והראי' [לדבריהם] שעושים נגד רצונו, [ומשם יוצא הקטרוג לומר שעושים המצות בלא דו"ר] ותומ"צ בלא דו"ר לא פרחא לעילא וכאלו לא נעשה דמיא, כיון שאין [להם] בזה אהמ"ס. ולזה נעשה תיקון לבטל הקטרוג תיקוני דגברא ולתיקוני דעלמא, היינו שהוא ית' הממליך מלכים ולו המלוכה כמ"ש לב מלכים ושרים ביד ה' ונותן בלבם לגזור הגזירה שגוזרים מלמעלה על האי והאי גברא שיטב בעיניהם והכל [הוא] בכדי לראות אם יש לו רעו"ד, דהיינו שנותנים אותו בידיהם, והמה מעבירין תער על זקנו ופאות ראשו ואונסים אותו לחלל שבת וכדומה איסורים רבים, ומחמת הצער שמצערים אותו בגשמיות יצעוק לבו אל ה' בקול מר באמרו אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי דברי שאגתי, ולמה נבראתי כ"א לעשות רצונו ית' ולא נולדתי לבהלה וריק, ועתה אללי לנפשי איך שנתרחקתי כ"כ עד למאד עד שאינני יכול כלל לקיים ולעשות את כל דברי התורה הזאת, ואפילו הפ"ז מצות עשה שנשארו ברכה [והמשכה] מעת חורבן הבית, שזה חלקינו לנו ולבנינו כל ימי חלדינו, ונוגע לו זאת לעומקא דלבא, ובמסתרים תבכה נפשו ממש [וחייו אינם חיים ממש] ומבקש מה' קרבינו לעבודתיך וטהר כו', והנה כשנזדמן אח"כ לידו איזה מצוה ואפשר לו לקיימה אזי ישמח ותגל נפשו עלץ לבו בה' וירנן נפשו בישועת ה' [זאת], ובשמחה של מצוה [רבה] זאת נתגלה שיש לו רעו"ד ואזי נק' ירא ה' בשלימות, היינו אף שאינו יכול לקיים כמה וכמה מצות, מ"מ בהצער שמצער א"ע מהעדר אותן המצות נחשב לו כאלו עשאם. והרי הוא מקיים את העולם כמ"ש וצדיק יסוד עולם, ונתבטל הקטרוג. והפ"ז מצות אינם מתבטלים כמארז"ל ע"פ סוף דבר כו' את האלקים ירא כו' כי זה כל האדם ופי' כל העולם כולו לא נברא כ"א בשביל זה ירא אלקים, והיינו שעיקר קיום העולם הוא מהפ"ז מצות וראוי שלא יתבטלו בשבילו ער(ובהטירחא שמטריח [א"ע] בעבודת המלך בכל נפשו הוא מקיים מארז"ל יגיע כפיך כי תאכל כו' אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב, שבודאי הפי' שצ"ל ג"כ יר"ש, דאל"ה בודאי לאו מעליותא הוא במה שנהנה מיגיע כפו, והנה ירא ה' ג"כ כנ"ל).

ולהבין כ"ז באר היטב, גם להבין איך בהצער שמצער א"ע נחשב לו כאלו עשה, צ"ל תחלה מ"ש אאע"ה להקב"ה אם בני חוטאים במה יתכפרו [א"ל] בעולה וקרבנות התינח בזמן שביהמ"ק קיים, בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם, א"ל הקב"ה כבר כתבתי זאת תורת העולה כו' כשיעסקו ישראל בתורת עולה מעלה אני עליהם כאלו הקריבו עולה כו', ולכאורה תמוה כי אם יש כח בתורה לכפר כאלו הקריב כו' הלא התורה היא נצחית וא"כ למה לא יועיל לימוד התורה כקרבן גם כשביהמ"ק קיים, ולמה הוצרך אז דוקא עולה וקרבן כו'. אך הענין הוא כנ"ל דתומ"צ בלא דו"ר שהוא רעו"ד לא פרחא לעילא, ולכן כשביהמ"ק קיים לא הועיל לימוד התורה כעולה וכקרבן שלא הי' יכול להתלבש באמת הרעו"ד בלימוד התורה בלי עולה וקרבן, כי רעו"ד היא שרוצה לעשות רצונו ית' באמת ורצונו הוא להביא קרבן. [ו]לכן לא [הי' ] יכול[ים] להתלבש [אז] הרעו"ד כ"א בהקריב את קרבניהם [דבידו הי' לקיים לימודו], אבל לאחר חורבן הבית בעוה"ר יכול להתלבש הרעו"ד בלימוד התורה ממש, והוא ע"י הצער מזה שאינו יכול [לעשות ו]לקיים מצותיו ית' שלבו רוצה לעשות [רצונו ית'], אך מאת ה' היתה זאת מחמת עוה"ר, והוא מצטער מזה [ב]מאד [על העדר המצוה], כי רוצה מאד לקיים מצותיו ית' שיהי' לו ית' נח"ר מעבודתו, והנה לפי ערך הצער כ"ה ערך התענוג (למשל אדם שמתענג מאיזה דבר ואם אין לו אותו דבר הרי הוא מצטער, אבל אם לא הי' מתענג מאין לו צער בהעדר אותו הדבר ומה איכפת לו) ומהצער ניכר שאם הי' לו הדבר ההוא הי' מתענג, ולכן נחשב הצער כמו התענוג ומתלבש ב[תוך] לימוד התורה להיות גדפין לפרחא לעילא ולהיות כאלו הקריב כו', כאלו הכ' מרמז לבחי' כתר, פי' דודאי לא זהו הקרבן ממש, רק כמו שעיקר הקרבן עצמו כשמקריבו ברעו"ד הרי הוא עולה לשרשו שרש המצות בחי' כתר שהוא בחי' עונג שהקב"ה מתענג נח"ר לפני כו', כן בלימוד התורה ברעו"ד והצער ההוא רעאעולה ל[שרשו] שרש הקרבן בחי' כתר (ואף דאורייתא מחכ' נפקת, פי' שלימוד התורה ברעו"ד היינו שרוצה לקיים מצות התורה שגם זה הוא מצוה אז עיקר עליתו לשרשו בשרש המצות הוא בבחי' חכמה דאצי', אבל ברעו"ד היינו הצער כנ"ל הוא עולה לשרשו בחי' כתר שבמקום שהגדפין יכולין להעלות לשם עיקר עליתו וד"ל). אך הרעו"ד הוא כמו גדפין וצריך להתלבש בתוך איזה גוף להעלותו ולימוד התורה הוא הגוף וד"ל. ומעתה יובן היטב שבהצער שבישראל א"ח מצטער כו' והוא רעו"ד עולה עד בחי' כתר שרש המצות ומעורר שם שלא יסתלק כל רצונו בחי' כתר הנ"ל וד"ל.

ועפ"י כל הדברים הנ"ל מובן מ"ש בסידור האריז"ל [לאחר סדר קרבן פסח] שמי שהוא יר"ש והוא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק כו' כי הרעו"ד שיהי' כאילו הקריב א"א כ"א בהצער כנ"ל. (ומ"ש במ"א שלימוד התורה צ"ל בשמחה ובטוב לבב שלכן נתקן לומר קפיטל נ"א [למנצח בבוא כו'] אחר [סדר] תיקון חצות כפי סדר האריז"ל משום ד[ב]ת"ח הוא מתמרמר על עונותיו וגלות השכינה ואחר ת"ח שצריך ללמוד [תו'] עד אור הבוקר לתקן מה שפגם כידוע וד"ת צ"ל בשמחה ובמזמור זה כתי' תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות כו' שהוא בחי' [כתר] יתרון האור כו' זה לא נאמר רק על התורה ועל העבודה בהלכות שנוהגות גם בזה"ז שיכול לעבוד ה' במצותיו שלומד, ולכן צ"ל שש"מ ששמח בזה שיכול לעבוד את ה' באלו המצות ובהתורה שלומד, אבל לימוד [כל] דת ודין שאינו נוהג לאחר החורבן צריך להצטער כנ"ל וד"ל. ולכן נתקן לומר קודם התפלה פ' קטורת ופ' איזהו מקומן הלכות שאינן נוהגות עתה בכדי שיתמרמר ע"ז ר"ל שהוא בחי' הכנעה שצ"ל קודם התפלה. ולכן [לא] כת' מי שהוא ירא שמים הוא מיצר כו' שהוא מלתא דפשיטא שצ"ל הכנעה וביטול קודם התפלה), ואח"כ יבקש יה"ר שיבנה ביהמ"ק ב"ב מלב ונפש חפצה אמן.

ערבולהבין יותר מה שיש כמה אנשים יראי אלקים שמצטערים על חורבן ביהמ"ק [ולמה צריכים] הלא די באחד (משום אם לא בריתי כנ"ל) [בסוד כל העולם לא נברא אלא בשביל זה כו']. הענין הוא כמ"ש בלקו"א שיש ס"ר נשמות ולכל נשמה שייך חלק א' מס"ר בעולם (וזהו בד"כ, ובד"פ נחלק כל חלק לס"ר כנגד ס"ר ניצוצות שבכל נשמה כמבואר לעיל באריכות), ואם יש איזה קטרוג על איזה נשמה שיסתלק כל רצונו ית' מאתו מחמת העונות כנ"ל והחלק בעולם השייך לה יאבד, אזי לוקחים ניצוץ א' מהנשמה ההיא לראות אם יש רעו"ד בחלקו כנ"ל לומר עליו את האלקים ירא כו' כי כל העולם השייך לנשמתו לא נברא אלא בשביל זה (והצער והיסורין הוא למרק עונותיו שעשה), והכל לפ"ע העונות, אך יש שנבדק בנסיון בביתו ויש שגוזרין עליו מלמע' שיבדק בידיהם דוקא (לפי שצריכים שיעבור בן ישראל בעת מלחמה או שום סיבה אחרת במדבריות או במקומות אחרים בארץ לא זרועה ולא ישב אדם שם לטהר אותו האויר חוץ לארץ כמבו' במ"א, וזה הטעם [הוא] ג"כ שצריכים לאיש שלא נתברר [גם] בידיהם ונשאר כמו שהוא רק כיון שלא המיר דתו יכול לטהר את האויר [שעובר] שם כידוע), ועל פרטי פרטיות אלה הדברים נא' בהדי כבשא דרחמנא למה לך. ואף דגם בעת החורבן הי' כמה וכמה צדיקים ומ"מ נסתלקו קס"א מצות ולא נשארו בשבילם, היינו דמשום אם לא בריתי [משום מאמר דכל העולם לא נברא כו'] נשארו פ"ז מצות [בשבילם] אבל עתה בעוה"ר שנעשה קטרוג גדול שיבטלו גם הפ"ז מצות והעולם יחרב משום אם לא בריתי כו' לכן כדאי הוא זה [שמצטער ברעוד"ל] שלא יחרב העולם על ידו [שעליו נאמר] כל העולם לא נברא אלא בשביל זה

כנ"ל וד"ל.

ולהבין הענין מה שיש שלא הי' ממיר דתו לעולמים אם הי' בין ישראל, וביניהם הוא ממיר א"ע, למה צ"ל כן (ואעפ"כ לא יתגבר הקטרוג לאמר הוברר הדבר שלא הי' לו רעו"ד [מקודם] במצות שעשה, כיון שיש א' מהנשמות יר"ש כנ"ל אף שיהיו אלף מומרים לא יתבטלו הפ"ז מצות שכדאי שיתקיים כל העולם רעגבשבילו וד"ל), והענין הוא [כ]דכתי' יתבררו ויצטרפו ויתלבנו והרשיעו רשעים, היינו שקודם ביאת הגואל צדק צ"ל בירור שלא יהי' טו"ר מעורבים כו' כ"א שירשיעו רשעים שיהי' ניכרים שהם רשעים וד"ל, וכמו בחטא העגל שנשתברו הלוחות הראשונות, ואיתא במדרש שאלמלא [לא] נשתברו לוחות הראשונים הי' מתקיים מצותיו ית' יותר וביהמ"ק לא הי' נחרב (למשל באדם זיווג ראשון האה' גדולה מזיווג שני), וכמו"כ במ"ת שהי' ג"כ בחי' חתן וכלה וכמ"ש והוא כחתן יוצא כו' היינו שהתורה שהוא וחכמתו א' כידוע הי' בבחי' חתן לשון נחות דרגא ונסוב אתתא, שהוא קדוש ומובדל מגדר עולמות, והוא בחי' השפלה אצלו ית', וכנס"י היא בחי' כלה לשון כלתה נפשי [להוי' וכלה הוא ג"כ כמ"ש] ואל אישך תשוקתך כו' וד"ל. ומי גרמו למעשה העגל המה הערב רב כמ"ש וירא העם כי בושש משה כו' ופירש"י כ"מ שכתב העם היינו ערב רב, והנה אם היו [הערב רב הנ"ל] אותן הרשעים ממש במצרים לא הי' יכולים לקלקל לכללות ישראל, אך כשהם מעורבים בין ישראל יכולים לקלקל כיון שלא נתבררו, לכן מחמת עונותיהם יכול להיות [איזה] קלקול לישראל, וכן עתה כשמתברר מישראל ויוצא מגדר כלל ישראל אינו יכול לקלקל עוד לישראל במעשיו הרעים ולהיפך אם לא הי' מתברר וד"ל.

ובאמת הדבר תלוי זה בזה שכיון שנעשה א' יר"ש כנ"ל לכן בהכרח נעשה בירור שכנגד פסולת גמור המה האפיקורסים ומומרים כמ"ש ויתבררו ויתלבנו ויצטרפו למשל צירוף הכסף שכשאין הכסף מנוקה ומבורר מכל סיג ופסולת אזי גם הפסולת יש בו מעט כסף, אבל כשמתברר הכסף כ"כ עד שאין בו עדרשום פסולת כ"א כסף נקי מאד אזי אין בהפסולת שום כסף, וכ"ה בענין בירור צדיקים ורשעים כיון שנתברר צדיק א' עד שאין בו שום פסולת כלל וכלל אזי אין בהפסולת שום טוב וזהו"ע הזהר בגחלתן של ת"ח שלא תכוה. וכמ"ש במ"א בארוכה בענין האפיקורסים המפורסמים שהיו בימי הבעש"ט הקדוש ז"ל נ"ע. ובטוב מסיימין וד"ל.