ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה

פאציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה

בס"ד דברים, ב"ך.

ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, ופי' רש"י ז"ל ע"י שיהיו בה עושי משפט היא נפדית, ושבי' בצדקה. ויש בזה שני פי' הא' הוא דכתי' צדקת פרזונו בישראל וארז"ל צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין או"ה, שע"י צדקה זו יהי' נפדי' שבי', והב' כפשוטו שע"י שיעשו צדקה יפדו כו'. ולהבין זה, הנה לכאו' משמע שציון קאי על עיר ציון, ובאמת אינו כן אלא על נש"י שנק' ציון. דהנה ארז"ל במד"ר ע"פ וירא והנה באר בשדה באר זה ציון, והנה שלשה עדרי צאן רובצים עלי' אלו שלשה רגלים, ד"א שלשה עדרי צאן ג"מ הראשוני', ד"א שלשה עדרי צאן ג' בתי דינים, כדתנן ג' בתי דינים היו שם, ובירושלמי בתענית פ"ד סוף ה"ב ע"פ ואשים דברי בפיך כו' ולאמר לציון עמי אתה חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנק' ישראל ציון אלא זה, והיינו כי הירושלמי מפרש על פסוק זה ג' דברים ואשים דברי בפיך זו תורה ובצל ידי כסיתיך זו גמ"ח לנטוע שמים וליסוד ארץ זו קרבנות וכמ"ש במד"ר ע"פ סולם מוצב ארצה זו כבש המזבח וראשו מגיע השמימה שריחן עולה לשמים ולכן בחי' לנטוע שמים זהו ע"י הקרבנות, וכאשר יש בנש"י ג' בחי' אלו נק' ישראל ציון כו' ולכן ארז"ל בירושלמי ע"פ זה שנק' ישראל ציון כי ע"י תורה ועבודה וגמ"ח נעשי' ישראל מצויינים ואז נקראו ציון כמ"ש ולאמר לציון עמי אתה עמי היינו ישראל כו'.

ולהבין ענין ג' בחי' הנ"ל, צ"ל תחלה ענין ואשים דברי בפיך, שבחי' דבר ה' המהוה ומחי' כל העולמות נק' בשם מפתחות החיצוניות והוא מה שהוא ית' ממכ"ע, את עשית את השמים, והוא בחי' זיו והארה והיינו מבחי' מל' שנק' דבר ה' שאמר והי' העולם, אבל התורה היא בחי' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך אנכי מי שאנכי ולא שם בלבד, ונק' מפתחות הפנימיות שזהו בחי' מפתח לפתוח שיומשך מעצמיות אוא"ס ב"ה בנש"י, וזהו ואשים דברי בפיך פי' דברי של עצמיות המאציל וכמ"ש הרמ"ז ר"פ בראשית ד"ד סע"ב, דפי' ודברי היינו כמו דבריי ל' רבים הא' מל' דאצי' שהוא מקור דבי"ע, הב' ה"ע מל' דא"ק שהוא פנימיות כל האצי', וז"ע מל' מכ"ע, מכ"ע היינו בחי' מל' דאצי' מקור דבי"ע, מלכותך היינו בחי' מל' דא"ק כו', ובתורה יש ב' הבחי' דבור כו', וזהו מ"ש אדם לעמל יולד, וארז"ל עד לעמל פה ועדיין איני יודע אם לעמל שיחה אם לעמל תורה, פי' עמל שיחה הוא להמשיך הדבור דע"מ שזהו ע"י התפלה שנק' חיי שעה כמארז"ל מניחי' חיי עולם ועוסקי' בחיי שעה הוא המשכת מל' דאצי' שנק' זיו והארה כנ"ל בענין מפתחות החיצוני'.

אמנם ענין עמל תורה היא המשכה מבחי' אשר אנכי מצוך שהיא בחי' מפתחות הפנימיות בחי' דבר ה' מל' דא"ק הנ"ל, וז"ע מ"ש בשבת ממצוא חפצך ודבר דבר שבשבת דבור אסור והיינו בחי' דבור דחול, ולמעלה הוא בחי' דבור דע"מ ששבת מהם, אבל ד"ת מותר ולכן הכל מודים שמ"ת הי' בשבת כי בחי' דבור שדבר אלקי' אנכי הוי' שדבור זה הוא מלמעלה מעלה היינו מבחי' אנכי הוי' כו' משא"כ בכל ע"מ לא נז' שם הוי' כ"א ש' אלקי' כו', ופי' ואשים שימה היא ל' פבעשי' גשמי' היינו שנמשך הדבור עליון שהוא מבחי' מל' דא"ק בתורה הגשמיות שלפנינו ואדרבה דוקא בעשי' הגשמי' מאיר העצמיות כמ"ש בלק"ת בשה"ש ד"ה שחורה אני ונאוה השני וז"ל כי הקב"ה נק' אצלינו בשם חתן מלשון חות דרגא והוא בחי' המשכת אוא"ס ב"ה בנשמות והיינו במ"ת דכתי' ביום חתונתו זו מ"ת שאז הוא זמן הנשואין כמו עד"מ היחוד הוא המשכה עצמיות מהמשפיע למקבל, כך התורה היא בחי' חכמתו ורצונו בבחי' א"ס ב"ה חכים ולא בחכ' ידיעא והמשכה זו בבח' א"ס ממש היא שנתפסת ונקלטת בנש"י, וזהו ואשים דברי בפיך היינו הדבור הנמשך ממל' דא"ק המאיר בפנימיות המוחין דאצי' נמשך בעשי' הגשמיות בתורה שלפנינו, וז"ע ותורה שם בישראל פי' שם הוא ג"כ מל' עשי' שנמשכת בעשיי' גשמיות, דהנה איתא בלק"ת מהאריז"ל ע"פ ויקם עדות ביעקב שבחי' יעקב מקבל מבחי' נובלות חכ' שלמעלה תורה שהיא הנק' עדות כמו העדות על הדבר אינו עצמיות הדבר כמו"כ בחי' זו שנק' עדות שאינו ממשות ועצמיות התורה שהיא יס"א, אלא עדות לבד, אך תורה שהיא עצמיות יס"א היא בפנימיות ז"א הנק' ישראל וזהו ותורה שם בישראל דוקא כו', ובעבודה הוא כשלומד תורה באקראי הרי זהו כמו עדות ביעקב, אבל כשלומד תורה בקביעות זהו בחי' ותורה שם בישראל כו'.

והנה התורה היא קו האמצעי בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ופי' בזהר תרומה דקע"ה ב' שמחבר חו"ג וכמו שהוא מחבר חו"ג כמו"כ מחבר מעלה ומטה מן הקצה אל הקצה היינו ע"ק בז"א, וכמש"ל בענין דברי ב' בחי' דיבור כו', וזהו מ"ש אנכי כו' הרחב פיך ואמלאהו וארז"ל פ"ז דברכות ד"ן א' בד"ת כתיב, פי' שמקודם לכן כתי' אנכי ה' אלקיך המעלה מאמ"צ שהוא בחי' יצ"מ שעולים ממצרים בעלי' אחר עלי' תחלה ב"ש ואח"כ יוצ"א ואח"כ ק"ש ושמו"ע שהוא בחי' עלי' אחר עלי' ועלי' זו הכל ע"י אנכי ה' אלקיך המעלך כי אלמלא עוזרו אינו יכול לו, ואחר העלי' ממצרים כתי' הרחב פיך ואמלאהו בד"ת כתי' שאתה צריך רק לפתוח פיך בד"ת ואנכי אמלאהו שדבר ה' ישרה בתוכו, וזהו ואשים דברי בפיך. ובצל ידי כסיתיך הוא בחי' גמ"ח, אמנם י"ל בחי' בצל ידי גם על התורה, שמהבל הדבור נעשה או"מ לנשמה, כי הנה כתי' כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, פי' לחם הוא בחי' לחם התורה כמ"ש לכו לחמו בלחמי ולא על הלחם זה לבדו יחי' האדם כ"א על כל מוצא פי הוי', פי הוי' היינו בחי' הדבור דמל' דא"ק, ומוצא פי הוי' היינו בחי' המקור ושורש של דבר הוי' הנ"ל, וממשיכי' בחי' זו ע"י דבור התורה שמדבר בהבל פיו ועי"ז ממשיך מבחי' הבל דמוצא פי הוי' הנ"ל שנעשה בחי' מקיף לנשמה כו', וז"ע בצל ידי שהוא בחי' מקיף שנעשה לנשמה ע"י בחי' הבל התורה שלומד כו'. גם כמ"ש במ"א שמתחלה הי' צמצום ואח"כ נמשך הק"ו בחי' א"פ והמקיפי' נמשכים ע"י הקו, ואם כי שורש המקיפי' גבוה יותר מ"מ נמשכים ע"י הקו, וכמו"כ ע"י התורה שהיא בחי' א"פ נמשכי' מקיפים.

ועוי"ל ע"ד בני גרשון שנשאו היריעות שהם מקיפים ובני מררי שהי' גבוה יותר נשאו הארון והכלים שהם פנימי', ונת' שזהו כמשל המרכז שהיא נקודה פגהאמצעית שבתוך העיגול שעלי' סובב העיגול וקדמה להעיגול במחשבה, וזהו ואשים דברי בפיך הפנימי ועי"ז ובצל ידי כסיתיך האו"מ כו'.

אך לפי' הירושלמי ובצל ידי כסיתיך קאי על גמ"ח כי כן פי' צל ידי הוא חסד דרועא ימינא, וז"ע במדבר סיני באהל מועד שבחי' אוהל מועד נמשך לפי ערך ההעלאה בבחי' מדבר סיני, ופי' אוהל מועד הוא המשכת אוא"ס להיות בבחי' מועד ונועדתי לך שמה אותיות ונודעתי הוא ע"י בחי' אוה"מ, היינו מ"ש ובצל ידי כסיתיך בחי' צל ולא אורה נגלית והיינו ע"י המצות וימינו תחבקני, והנה אוה"מ גימ' יוסף אשר יוסף הוא בחי' ההמשכה בפנימיות הנמשך אחר המקיף, ובנפש ז"ע בחי' שמחה ש"מ, שהשמחה הוא ע"י גילוי פנימיות דוקא, שמזה נמשך השמחה ולא מבחי' המקיף לבד כו', וזהו בחי' יוסף שהוא בחי' ההמשכה בפנימיות כו', כי אלה תולדות יעקב יוסף הוא בחי' המשכה בפנימיות כו', וזהו ואשים דברי בפיך זהו בחי' יעקב בריח התיכון ומזה נמשך בצל ידי בחי' מקיף ואח"כ ההמשכה בפנימיות זהו לנטוע שמים וליסוד ארץ כו'. והנה כמו שהצל הוא מגין להיות מחסה ומסתור מחום השמש ומזרם וממטר, כמו"כ בחי' צל זה בנפש האדם הוא בחי' פנימיות נקודת הלב אף שהיא מסתתרת ומתעלמת כו', והמשכה זו היא מבחי' ישת חושך סתרו כו', וזהו ה' צלך פי' שבחי' צל זה נמשך ע"י בחי' יד ימינך שהיא גמ"ח כו'.

והנה צל ידי זהו כענין שכתוב ומתחת זרועות עולם, דלכאו' אינו מובן איך שייך זרועות מתחת העולם, אלא הענין שזהו בחי' סוכ"ע שהוא עד"מ זרוע וידו הכפוכה שמקפת הדבר מכל צד, וזהו פי' כתר לשון כותרת ולשון כתרו את בנימין שה"ע היקף וסיבוב, ולכן בחי' סוכ"ע נק' ובצל ידי כסיתיך כו' בחי' היקף כו'. והנה אע"פ שנת"ל שע"י התורה בחי' ואשים דברי בפיך נמשך או"פ, מ"מ צ"ל ג"כ גמ"ח בחי' בצל ידי היינו בחי' או"מ בכדי לשמור בחי' האו"פ כי כדי שיקוים בחי' האו"פ צ"ל בחי' או"מ, וכמארז"ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, פי' כי תפילין וק"ש הם בחי' א', שבתפילין כותבין אחד ואהבת על קלף, ובק"ש אומרי' אחד ואהבת, וההפרש שביניהם כי בק"ש שאומרים אחד ואהבת הוא בחי' או"פ כו', וע"י התפילין נמשך בחי' זו בבחי' או"מ, ולכן הקורא ק"ש בלא תפילין פי' שאומר שא"צ להאו"מ שיוכל לשמור האו"פ בעצמו בלא האו"מ ה"ז שקר, שזהו פי' כאלו מעיד עדות שקר כו', כ"א שצ"ל דוקא בחי' או"מ ע"י התפילין בכדי לשמור האו"פ שע"י ק"ש כו'. וכמו"כ הגם שע"י^* נמשך בחי' ואשים דברי בפיך בבחי' או"פ מ"מ צ"ל בחי' בצל ידי היינו בחי' גמ"ח בחי' או"מ בכדי לשמור האו"פ הנ"ל.

וז"ע פיה פתחה בחכ' ותורת חסד על לשונה, ופי' בזח"א תולדות דקמ"ה א' ובמק"מ שם פיה פתחה בחכ' וז"ל המ' אינה פותחת פי' לדבר רק ע"י החכ' שהוא אבא המייסד אותה ובזה יש לה כח לפתוח פי' ולדבר, והיינו כי כדי שיהי' פדפי' פתחה שתוכל לפתוח פי' זהו ע"י החכ' כי אבא יסד ברתא, וכמ"ש באגה"ק בד"ה ויעש דוד שם שהדבור נמשך מהחכ' שלמעלה משכל המושג, ובחכ' מאיר בחי' דברי היינו בחי' מפתחות הפנימיות שנ"ל כו' ועי"ז ודבריי ב' בחי' דברי הנ"ל, וזהו פי' פתחה בחכ' ע"י בחי' התורה, ותורת חסד על לשונה זה"ע ובצל ידי כסיתיך, כי הנה כתי' חסדי ה' ב' בחי' חסד הא' בחי' חסד עילאה דאקרי ורב חסד שבחי' חסד זה יתגלה לע"ל כמ"ש וחסדי מאתך לא ימוש, אך הכלי לבחי' חסד זה הוא בחי' חסד דאצי', וע"י המצות נמשך בחי' תורת חסד היינו ב' בחי' חסד הנ"ל וז"ע ובצל ידי כו'.

לנטוע שמים וליסוד ארץ, הוא בחי' הקרבנות שהם יחוד זו"נ הנק' שמו"א, כי הנה כתי' השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל, וצ"ל מפני מה מן השמים דוקא אז וברך כו', והיינו כי בבחי' זו דשמים אנחנו נחשבים לפניו לדבר חשוב, ובמד"ר ויצא פס"ח ע"פ והנה סולם מוצב ארצה דא כבש המזבח, וראשו מגיע השמימה שריחן עולה לשמים, והענין דהנה בבחיי ר"פ [ויקרא] כ' על דרך הקבלה, הקרבן הוא קירוב הכחות והשמות שע"י הקרבן מתקרבין הכחות לאלקות וזהו והקטיר הכהן את הכל המזבחה בתוס' ה', כי היא ה' אחרונה שבשם המקבלת תחלה ונקראת מזבח ומשם מתחיל המחשבה מעילוי לעילוי עד המחשבה הטהורה כו', ובזהר ויקרא ד"ה סע"ב העיר ע"פ אם עולה קרבנו מפסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם, והיינו כי עליית הקרבן הוא לבחי' מחשבה עילאה, אשר לא מחשבותי מחשבותיכם שממחשבת האדם לא יתהוה מאומה משא"כ ע"י מחשבה העליונה כו', וע"פ פשוט מחשבת האדם היא מלאה מעניני העוה"ז הגשמי שהוא היפך מחשבותי, ולא מחשבותי מחשבותיכם לכן א"א להיות יחוד מח' במח' כ"א שידחה מחשבותיו שבעניני העוה"ז ועי"ז נעשה יחוד וחיבור מח' במח' כמו ע"י הקרבן המתעלה המח' בעילוי אחר עילוי עד המח' העליונה כו'.

והנה ענין ג' בחי' אלו תורה וגמ"ח ועבודה היינו כי ע"י התורה וגמ"ח נעשה הגדלת רמ"ח אברין דז"א להיות ראוי להוליד כי הקטן אינו מוליד כו', והיחוד הוא ענין הקרבן וזהו לחמי לאשי כמו כ"א הלחם אשר הוא אוכל, ועכשיו תפלה במקום קרבן ולכן בשמ"ע יש ח"י ברכות נגד ח"י חוליות כו' ובשבת במקום י"ב ברכות אמצעית תקנו ברכה א', ולכן הם ז' ברכות כו', ע' בלק"ת בד"ה לא הביט און ביעקב. ולשון לנטוע שמים ע"ד ויטע ה' אלקי' גן בעדן, ויניחהו בג"ע ולעבדה ולשמרה וארז"ל אלו הקרבנות שנק' עבודת הגן כו', והיינו ג"כ לנטוע שמים דהיינו ע"י שממשיכי' לז"א הנק' שמים המוחין מעצמיות אוא"ס ב"ה, כי שמים ז"א הוא בחי' אדם וע"י הקרבן ממשיכי' מבחי' כי לא אדם בבחי' שמים הנק' אדם, ולכן קרבן גימ' ארך אפים, וזהו כמארז"ל ע"פ ונטעתם אל תתעסקו אלא במטע תחלה שנטיעה הוא בחי' המשכה, והיינו בחי' המשכה בשמים, ועי"ז וליסוד ארץ, הוא ע"ד אני אענה את השמים והם יענו את הארץ, שכשאני אענה את השמים היינו ההמשכה מעצמיות אוא"ס בשמים אז הם יענו את הארץ היינו בחי' וליסוד ארץ ההמשכה בבחי' ארץ כו'. וג' בחי' אלו הם כענין פהשארה כסותה ועונתה, ואשים דברי בפיך בחי' תורה שנק' לחם לכו לחמו בחי' או"פ היינו שארה כו', ובצל ידי גמ"ח היינו בחי' כסותה כו', לנטוע שמים קרבנות הוא בחי' קירוב היינו בחי' עונתה כו', עונתה גימ' ה' צבאות כו', וכשיש בנש"י ג' בחי' נקראו ישראל ציון מל' מצוינים היינו שמצוינים בג' בחי' אלו תורה ועבודה וגמ"ח כו'.

ומעתה יובן ענין באר בשדה זה ציון, פי' באר שיש באר מלמטה למעלה ויש בחי' באר מלמעלמ"ט, וענין הבאר מלמטלמ"ע להיות בבחי' באר הנובעת מלמטלמ"ע בקיום מ"ש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, וכמ"ש אליך ה' נפשי אשא, ע"י ההתבוננות כי אתה בראת אתה יצרת כו' ואתה עתיד ליטלה ממני, ואינה נתונה לאדם אלא כדי שיעור ימי חייו בבחי' בע"כ אתה חי, להיות כל העוה"ז בבחי' בע"כ כו', והעיקר יהי' בבחי' ואהבת כו' אליך ה' נפשי אשא, וזהו עלי באר להיות בבחי' באר הנובעת מלמטלמ"ע כו', ויש בחי' באר מלמעלמ"ט.

ושלשה עדרי צאן רובצים עלי' היינו בחי' ג' רגלים זהו ע"ד על ג' דברים העולם עומד על התו' ועל העבודה ועל גמ"ח, שבהם וע"י נמשך אור ההמשכה מבחי' סוכ"ע בבחי' ממכ"ע כו' בבחי' מקיף ופנימי' כענין ג' רגלי' שבהם וע"י נמשך אור הסוכ"ע בבחי' באר זה ציון, אך בנין המל' הוא מהגבורות לפי שמתפשט ממנה ההמשכות בבי"ע לד' חיות פני ארי' פני שור, ומהם מתפשט למטה יותר, ולפי שבבי"ע יש קליפות וסט"א שיכולים לומר לנו המים כמו שאמרו רועי גרר כו' לכן צ"ל בחי' גבורה שלא יהי' להם יניקה וכמ"ש ורב שלום בניך וארז"ל א"ת בניך אלא בוניך בנייך בחי' חסד וצ"ל בונייך מבחי' גבורה, וזהו והנה שלשה עדרי צאן רובצים עלי' שארז"ל אלו שלשה בתי דינים היינו נגד ג' עולמות בי"ע וצ"ל בכל עולם דין שלא יגיע השפע רק למקום הראוי כו', וזהו על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, והיינו ורב שלום שמבחי' ורב שהוא מעולם התהו נעשה שלום ע"י הדין, שלא יומשך כ"א למקום הראוי כו', וז"ע ג' עדרי צאן ששלח יעקב מנחה הם כנגד העלאת מ"ן דג' עולמות בי"ע הנק' מקיפי' ופנימי' וחיצוני' פנימי' הם המלאכי' שאומרים קדוש וברוך כו' ויש מקיפי' וחיצוני' כו', אמנם בזמן שאין בהמ"ק קיים, הנה שלשה עדרי צאן הם ג"מ הראשוני' בבל מדי ומוקדון, ולזה ציון במשפט תפדה, והיינו הגם שנש"י הם בבחי' ציון היינו ג' בחי' הנ"ל תורה ועבודה וגמ"ח, מ"מ צ"ל בחי' משפט כענין הג' בתי דינים הנ"ל למנוע השפע ממי שאינו ראוי כו', וממשיכי' בחי' משפט זה ע"י שהאדם עושה משפט בעצמו שלא יתנהג במותרות כ"א בהכרחי' שא"א בלעדם ולא ילך אחר המותרות כו', ועי"ז ממשיך בחי' משפט למנוע השפע ממקום שאינו ראוי כו'.

ושבי' בצדקה, כי הנה ציון במשפט תפדה היינו בחי' צדיקי' שיש להם ג' בחי' תורה ועבודה וגמ"ח כנ"ל, מ"מ צריכים למשפט, אבל שבי' בצדקה, כי הנה כתי' ונאספו שמה כל העדרי' כו' והשיבו וזהו כמו ושבי', ואמרו במד"ר הנ"ל פושקאי על לע"ל, וזהו כענין ופרעה הקריב שהקריב את לבם לאביהם שבשמים, וכמ"ש בזהר בשלח דמ"ז א' ע"פ ה' בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו, לא פקדין ישראל לקוב"ה בשעתא דנייחא, אלא בשעתא דעקין להון וכדין כולהו פקדין לי', והיינו שע"י בצר עי"ז פקדוך וזהו צקון לחש, פי' ל' יציקה ושפיכה בתפלה שמתפלל ושב אל ה' באמת, וכמ"ש תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו בתפלה ששופך נפשו לה' כו', ועי"ז נמשך מלמעלה ג"כ בחי' יציקה, והיינו כמ"ש שבעה ושבעה מוצקות שבחי' זו הוא בחי' אתעדל"ע שלמעלה מבחי' אתעדל"ת, והיינו כי באתעדל"ע יש ב' בחי' הא' מה שנמשך באתעדל"ת אתעדל"ע, והב' שנמשך בחי' אתעדל"ע שלמעלה מבחי' אתעדל"ת כו', ע"ד שנא' בשבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה שהוא בחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת אתעדל"ע כו', וזהו ופרעה הקריב וכמ"ש בזהר הנ"ל כך ישראל הוו קריבו לימא והוה חמאן לימא קמייהו אזיל וסעיר וגלגלוהי זקפן לעילא הוה דחילין וחמו לפרעה ולמשרייתיה ואבני גירין ובלסטראין כדין וייראו מאד, מה עבדו ויצעקו בנ"י מאן גרם להון האי דקריבו ישראל לגבי אבוהון דלעילא פרעה הה"ד ופרעה הקריב, ועד"ז יובן בענין ונאספו שמה כל העדרים ואזי והשיבו שיבואו ישראל לידי תשובה כו' וז"ע ושבי', ומ"מ בחי' שבי' זו היא בצדקה, כי מי ששב על שפגם וחטא צריך לעשות תשובה בחילא יתיר מעומקא דליבא כמ"ש במ"א. אך צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן, ולהבין ענין צדקה זו, כי הנה ע"י שפזרן עי"ז יבואו לבחי' נצח, שמחמת ההיפוך דוקא בא יותר בנצחון כנודע ממ"ש במ"א, והצדקה הוא שמקבל בחי' הנצח שנעשה ע"י שפזרן כו' כמו בחי' התשובה בחילא יתיר שצ"ל כו', וזהו בחי' צדקה מלמעלה כו', וצ"ל בחי' אתעדל"ת לבחי' צדקה זו, והיינו ע"י שעושים צדקה בגשמי' עי"ז ממשיך מלמעלה בחי' צדקה שיקובל בחי' הנצח כמו תשובה בחילא יתיר כו', ונמצא כי ב' הפי' אמת שצ"ל בחי' צדקה בגשמי', ועי"ז ממשיך מלמעלה בחי' צדקה שפזרן כו', וזהו ציון במשפט תפדה פי' ציון כשיש להם ג' בחי' תורה ועבודה וגמ"ח שאז נקראו ישראל ציון מ"מ צריכי' למשפט כו', וע"י ששופט א"ע מהמותרות עי"ז ממשיך בחי' משפט כו', ושבי' הם בעת"ש בצדקה הוא בחי' צדקה שפזרן, ואתעדל"ת לבחי' צדקה זו הוא בחי' צדקה שעושים כו'.

עוד יש להעיר לענין ציון במשפט ממשארז"ל ספ"ב דברכות די"ז ע"ב ע"פ שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, רב ושמואל ח"א כל העולם ניזונין בצדקה (בצדקתו של הקב"ה ולא בזכות שבידן) והן ניזונין בזרוע וקאי על הצדיקי' הגדולי' כמו רחב"ד, ופי' אבירי לב ע"ד מ"ש אשר נדר לאביר יעקב וארז"ל במד"ר ויצא פ"ע תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה שנא' וידר יעקב נדר, והי' הוי' לי לאלקי', פי' שע"י נדרים שפורש א"ע מדברים המותרים שירא לאכלם מפני כי אולי לא יוכל להגבי' המאכל כמ"ש במ"א ולזה פורש מהם והנה ע"י אתכפי' זו הנה נדרים סייג לפרישות ופרישות מביאו כו' עד שיוכל לבוא להיות הוי' כאלקי' פזיחשב כו', וז"ע אביר יעקב אביר הוא בחי' ת"ת, ע' בפרדס ערך אביר, והיינו כי הת"ת עולה עד הכתר וממשיך הכח משם להכרעת הדין אל הרחמים, וזהו אביר לל' תוקף, ועד"ז הצדיקי' הגדולים נק' אבירי לב שמכריעי' היצה"ר אל היצ"ט, ולכן אינם צריכי' לצדקה ע"ד יחוד זו"נ כי הם מעלים מ"ן לאימא כו', וזהו ציון במשפט תפדה שאע"פ שאינם צריכין לצדקה מ"מ צריכי' לעשות משפט כדי להמשיך בחי' לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו.