ציון במשפט תפדה

נאציון במשפט תפדה

לפ' דברים

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, הנה ציון הוא לשון סימן כמו הציבי לך ציונים שהוא מסומן ומצויין, ועד"ז ארז"ל מפני מה ת"ח שבבבל מצויינים (בשבת קמ"ה ב'), וכן אמרו בהגדה ע"פ ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינים שם, ופי' ניכרים ומסומנים לעם אחד בארץ, וזהו ציון במלופם וכ"ש ציון בחולם שהוא גבוה יותר.

ולהבין זה שנק' כנס"י בשם זה מהו ענין סימן וציון זה, דהנה כתיב ביום ההוא תקראי לי אישי, וכתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, וא"כ נבכנס"י שנק' אשה, הרי מאיש לוקחה, שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, וזהו בחי' הסימן שיש למטה בנפש ניצוץ אלקי ממש, ולכן הוא מסומן ומצויין שכל רואיו יכירו ויבינו שהוא בחי' חלק אלוה ממעל שלמעלה מגדר ובחי' נברא, וע"ד שאמר יעקב מה נורא המקום הזה אין זה כ"א בית אלקים כו', וכך יש בכח כל נפש בחי' אהבה מסותרת שהיא אלקות ממש ויכול למשול ולשלוט על הגוף ונה"ב להפכו מן הקצה אל הקצה וכמ"ש כהמס דונג מפני אש כן כו' כמ"ש בתניא, ובזמן שהי' בהמ"ק קיים היו מקבלי' כ"י גילוי בחי' זו ע"י מצות ראייה יראה כל זכורך את פני הוי' כו', ועכשיו בגלות הנה אהבה זו מסותרת ומכוסה בלבוש שק מחמת ההתקשרות בעניני עוה"ז וע"ז אמר הנביא ציון במשפט תפדה, משפט הוא הלכות התורה כמו שתרגם כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא, וארז"ל משחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, וע"ז נאמר אוהב ה' שערי ציון כו', לכן ע"י עסק התורה יוכל להמשיך ולפדות החלק אלוה ממעל שיש בו שהוא בחי' ציון שיצא מההעלם אל הגילוי.

וביאור הדברים כי הנה אשה הוא אש ה' ואיש הוא אש יו"ד, והנה ארז"ל ע"פ בהבראם בה' בראם שהוא בחי' מדת מלכותו ית' עד"מ מה שהמלך נקרא שמו מלך על המדינה אין זה התפשטות מהותו ועצמותו כלל תוך המדינה כי אם רק מה ששמו נקרא עליהם, כמ"כ הוא יחיד חי העולמים מלך פי' שהוא ית' יחיד ומיוחד כמו קודם שנברא העולם, וחיות כל העולמים הוא רק מבחי' מלך שהוא בחי' שמו, וכמארז"ל הי' הוא ושמו בלבד, כמו השם עד"מ אשר יקראו לו אין ערוך השם לגבי עצמיותו וחיותו, ועכ"ז מתלבש החיות באותיות השם שהשם אשר יקראו לו בלה"ק הוא אותיות המקור חיותן, וכמ"ש ויצר ה' את כל הבהמה כו' לראות מה יקראו לו שהוא חכמה גדולה לידע מקור חיותן שיקראו בשמו האמיתי וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, וערך השם לגבי העצמיות הוא ג"כ כמשל גוון ומראה התפוח לגבי עצמיות התפוח שהרי הגוון והמראה הוא לפי העצמיות שתפוח מתוק ע"פ רוב יש לו גוון ומראה שאינו דומה לגוון ומראה של תפוח חמוץ, הרי הגוון ומראה הוא שייך להעצמיות ומהות של הדבר, ועכ"ז הגוון ומראה כלא חשיב לגבי עצמיות הפרי שיש בה טעם וריח משא"כ הגוון ומראה אין בו ממש (ולענין מקוואות אמר ריב"ן במשנה הכל הולך אחר המראה והיינו משום שמ"מ המראה שייך להעצמיות, ומ"מ אין הלכה כדבריו), והוא ג"כ עד"מ זיו ואור השמש המאיר לארץ ולדרים עליה לגבי עצמיות השמש, שהזיו נק' אור וכמ"ש ויקרא לאור יום, משא"כ השמש עצמו נק' מאור, והרי הזיו והאור הוא מעין המאור (כמו הגוון לפ"ע העצם וכן השם וכן בחי' מלכות כו') ועכ"ז הוא הארה בעלמא שאינו נוגע להעצמיות כלל, והיינו דזיו השמש נק' אור שמאיר את החושך אבל העצם של השמש שהוא המאור אינו בערך בחי' זו שיאיר את החושך, שהוא למעלה מבחי' האור לאין קץ, וכמ"כ הנמשל שחיות וקיום כל העולמות הוא רק מבחי' שמו ומלכותו ית' ונק' אור א"ס שהוא בחי' אור וזיו לבד, וגם נק' בשם מראה כמ"ש מראות אלקים, וככל המשלים הנ"ל, ובחי' אור וזיו זה הוא האור המאיר את החושך, דהנה כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ברישא חשוכא והדר נהורא, ופי' שיש עוד בחי' חשך וכמ"ש ישת חשך סתרו, ולכן ברישא חשוכא והדר נגנהורא הוא בחי' אור וזיו א"ס ב"ה המאיר בחי' חשך הנ"ל וזהו ענין עוטה אור כשלמה, שלמה הוא בחי' לבוש המעלים ומסתיר והוא בחי' ישת חשך סתרו ומזה נשתלשל ונמשך בחי' ערב ברישא חשוכא, ואח"כ והדר נהורא הוא בחי' האור המאיר דרך השלמה ומאיר את החושך.

והענין הוא כמו שאנו רואים בכל הנבראים שיש בהם שני בחי' היינו הגוף של הנברא והאור ושפע האלקי שהוא בחי' נשמתו השופע עליו תמיד להחיותו שהוא בחי' כלי ואור, וכן ג"כ בנבראים העליונים כמ"ש כי רוח החיה באופנים שבחי' רוח החיה הוא חיות אלקות ואור אלקי השופע ונמשך בהאופנים להחיותן שהוא כח הפועל בנפעל וכמו הנשמה המלובשת בגוף, וכן בדומם וצומח יש ג"כ בחי' נפש ונק' נפש הצומחת כו' כמ"ש בע"ח ובמ"ח בסופו, והנה הגוף ומהות הנברא הוא בחי' חושך לגבי בחי' הנשמה שבו שהיא בחי' אור כמ"ש נר הוי' נשמת אדם, שכמו שאין ערוך החשך לגבי האור שהן ב' הפכיים כך אין ערוך גשמיות הנברא או אפילו בנבראים רוחניים אין ערוך בחי' גוף האופנים לגבי רוח החי' השופע בו להחיותו שהוא בחי' אלקות, ואין התהוות הגוף מהאור וחיות שבו ע"ד התהוות הזיו מהשמש שהרי האור והזיו הוא מעין המאור ובטל לגמרי לגבי המאור משא"כ הגוף אינו מעין הנשמה כלל כמו שאין הגשמיות מעין הרוחניות וגם הוא מסתיר על הנשמה שזהו הפך הביטול, והיינו לפי ששרש התהוותו אינו מבחי' גילוי האור עליון כ"א אדרבה מבחי' ברישא חשוכא שהוא בחי' הסתלקות האור, שאז נתהוה חושך, כך ידוע שיש למעלה בחי' כלים ואורות, פי' האור זהו בחי' גילוי אור א"ס ב"ה ומזה מקור ושרש הנשמות, אך בחי' הכלים זהו המסתיר על האור והזיו ומזה שרש התהוות הגוף וכמ"ש בסידור בפי' אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי ע"ש, ומקור התהוות הכלי' הוא ע"י צמצום והסתלקות האור שנכלל במאור שזהו התהוות בחי' ישת חשך סתרו כו'.

והנה הכלים הם בחי' האותיות דעשרה מאמרות כמו שאותיות הדיבור הם כלים לאור השכל והמדות, ומהן התהוות הגוף וחומר הנבראים ע"י רצון העליון ב"ה כמ"ש כל אשר חפץ עשה כמ"ש במ"א, ובתוך האותיות והכלים מלובש האור והחיות שמזה התהוות הנשמה, וזהו ענין כברייתו של עולם ברישא חשוכא פי' בין במקור ושרש ההתהוות כשעלה ברצונו הפשוט שיהי' התהוות העולם הי' תחלה צמצום והסתלקות האור ונשאר בחי' התהוות החשך והוא שרש הכלים והדר נהורא בחי' המשכת אור א"ס ב"ה אל תוך החושך כמ"ש בע"ח ענין הקו המאיר בתוך המקום פנוי, ובין למטה בהתהוות הנבראים מעשרה מאמרות הוא ג"כ כמו מאמר תדשא הארץ ה"ז כמשל האדם הגשמי שיאמר מאמר אותיות תדשא שהיו יוצאים בדרך אור וכלי שהוא מהות האותיות שיוצאים בבחי' הבל ממשי שהוא החומר והבל הלב ורק בתוכם מלובש האור וצורת האותיות הנמשכים מהנפש ובתוכן השכל כו', והרי החומר נרגש תחלה ואח"כ מבינים האור והשכל המלובש בהן, וזהו ברישא חשוכא והדר נהורא, וכמשל התלמיד שבשעה ששומע האותיות מהרב עדיין אינו משיג כ"כ העומק השכל המלובש בהן עד אחר שמתיישב היטב לעמוד על עומק המכוין, ועיקר העומק ארז"ל דלא קאים אינש אדעתי' דרביה עד ארבעים נדשנין, ולכן מכונה ההשפעה מלמעלה בשם שערות כמ"ש קווצותיו תלתלים לפי שאין ההשפעה בבחי' אור וזיו לבד כ"א ג"כ ע"י לבוש המסתיר על הזיו והאור והוא כמשל השערה שהיניקה שבה מהמוח הוא רק מותרי מוחין וכמו זיו לבד ועוד זאת גוף השערה מלבשת על יניקה זו כו', וזהו שנק' מדת מלכותו ית' אשה אש ה' כי בה' בראם והה' הוא בחי' הבל והוא כלים וחומר של האותיות עליונים שהוא בחי' הבל משבעה הבלים שבקהלת, אך בחי' אש זהו האור בחי' והדר נהורא המתלבש בהכלים ונק' אש שחורה, ע"ד שארז"ל שהתורה ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה, וכך ג"כ האותיות דעשרה מאמרות הם עד"ז, ופי' אש שחורה כמשל אש הגשמי שמאיר את החושך, אך מפני שהוא בחי' אור המאיר את החושך לכן נק' אש שחורה, משא"כ בחי' אש לבנה הוא האור שלמעלה מבחי' חושך לגמרי, וכמו זיו השמש הוא המאיר את החושך, משא"כ מאור השמש הוא למעלה מבחי' ומדרגה זו, וכן בפתילה האור הסמוך לפתילה נק' נהורא אוכמא לפי שהוא סמוך להפתילה שהיא חושך ועליו שורה נהורא חיוורא הוא אור הבהיר כו'.

וזהו בחי' איש אש יו"ד שהוא בחי' נהורא חיורא, וע"ז נאמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת שבחי' אש שחורה המאיר את החושך הנק' אש ה' לוקח מבחי' נהורא חיורא הנק' אש יו"ד כי יו"ד הוא בחי' חכמה עילאה הנק' אבא, ולכן נק' התורה מוסר אביך כי אורייתא מחכמה נפקת והנה ארז"ל אב מזריע לובן שממנו עצמות כו' והוא בחי' אש לבנה, ובחי' אש ה' הוא ג"כ שרשו ומקורו מאש יו"ד וכמו זיו השמש המאיר את החשך לוקח מהשמש, וזהו ג"כ מ"ש בזהר אבא יסד ברתא כנודע.

והנה כמ"כ יובן כ"ז בעבודת ה' בכנס"י שנק' אשה שע"ז נאמר לזאת יקרא אשה כו' שהיא בחי' אש ה' אש שחורה המאיר את החשך כי הנה (ד"ה ואתחנן) ירידת והשתלשלות המדרגות בצמצומים רבים הנ"ל היא צורך עליה כדי לאתהפכא חשוכא לנהורא, ולזה ברא אלקים את האדם על הארץ כי להיות עה"ז הוא עולם השפל והחשך עב ומכופל וצריך להרבות בנרות להאיר את החשך ע"כ ברא אלקים את האדם שהוא בחי' האור והנר כמ"ש נר הוי' נשמת אדם שהוא נר המאיר הארת שם הוי' בבחי' גילוי להאיר את העוה"ז ולאהפכא חשוכא לנהורא וע"ז נאמר והיה ברכה בקרב הארץ וכתיב כי הם זרע ברך הוי' שהוא לשון המשכה כמו המבריך והמרכיב כו' בכדי להיות ברוך ה' מן העולם ועד העולם מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא להיות הוי' בבחי' גילוי, ומי הם הממשיכים גילוי זה, הם כנ"י שהם זרע בירך הוי' ונר הוי' נשמת אדם. וגילוי זה הוא שיהי' התפעלות בלב האדם מקרב איש ולב עמוק לצאת הנפש מנרתקה ולהיות כלתה נפשו לה' כו' כאשר ישים אל לבו איך שהוא ית' ממכ"ע וסכ"ע ולית אתר פנוי מיניה, ואי לזאת לא תוכל הנפש שאת מהכיל התלבשות בגוף הגשמי בחשך תאוות העולם רק רוחו ונשמתו אליו יאסוף ותתאחד הנפש במקורה.

ועד"ז תקנו קודם פסוד"ז לומר ברוך שאמר והי' העולם פי' להיות שאמר והי' העולם בבחי' ברוך וגילוי שיהי' נמשך התפעלות הלב ממה שאמר והי' נההעולם כי הוא אמר ויהי ובמאמר א' נברא העולם כו', וכן ברוך הוא שיהי' בחי' הוא בבחי' גילוי בלב שיהי' הלב מתפעל מבחי' הוא עשנו ולו אנחנו כו', וז"ש לע"ל והי' ביום ההוא שיהי' בחי' הוא בבחי' גילוי עד שיאמר בלשון ידיעה ההוא כו', וגילוי זה יהי' ע"י העבודה עכשיו להאיר את החשך וכמ"ש בתניא פל"ז, ולכן נק' אש ה' אש שחורה המאיר את החושך והיא בחי' ואל אישך תשוקתך ליבטל וליכלל באור א"ס ב"ה, וזהו ג"כ משרז"ל אשה מזרעת אודם שממנו בשר כו', כי הנה שחור אדום הוא אלא שלקה, אדום הוא בחי' גבורות וע"י רבוי הצמצומים נמשך החשך ממדת הגבורה, וזהו ענין שחור אדום הוא אלא שלקה, אך ע"י בחי' אש אור המאיר את החושך נתהפך לגבורות ורשפי אש דקדושה בחי' ואל אישך תשוקתך וזהו בחי' אודם כו' והוא ענין תגבורת האהבה ברתיחת הדמים באהבה עזה, אך מאחר שהנשמה מלובשת בגוף החומרי ונפש הבהמית המחשיך ומסתירי' על נר הוי' נשמת אדם א"כ מאין יהי' לה הכח להתגבר ברשפי אש לאהפכא חשוכא כו' וע"ז נאמר כי מאיש לוקחה זאת שהוא בחי' הנמשך ממעלה וכמארז"ל אלמלא עוזרו, והמשכה זו היא מבחי' אש יו"ד שמעורר להיות ואל אישך תשוקתך, וענין המשכה זו מלמעלה היא ג"כ בבחי' אש אך שהוא בחי' נהורא חיורא.

ויובן זה ממ"ש גבי יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו וגו' ופי' נכמרו רחמיו מלשון מכמר בשרא שהוא לשון חמימות כי הרחמנות הוא מצד החמימות כי חם לבי בקרבי, כי הנה יוסף הוא בחי' צדיק עליון צדיק ה' בכל דרכיו שהוא בחי' ההשפעה מלמעלה למטה לכנ"י והוא התעוררות רחמי ה' על בחי' בנימין שנק' בן אוני והיינו מה שירדה הנפש מטה מטה וגודל הרחמנות על ניצוץ אלקות שבו ויבא החדרה ויבך שמה כדכתיב במסתרים תבכה נפשי כו', וכמארז"ל הא בבתי גוואי כו', וזהו ויבך שמה שמה דייקא, ולכן נק' בחי' זו אש יו"ד נהורא חיורא, שהרי ברחמים זו יש בחי' אש וחמימות כמו עד"מ למטה שבלא חמימות כלל אינו מרגיש הרחמנות ולכן נק' בחי' רחמים ג"כ אש, אך הוא נהורא חיורא שנוטה כלפי חסד כי החמימות שבגבורות הוא שמתכעס והחמימות שברחמנות שמתחמם בעבור צער חבירו ולכן הוא נוטה כלפי חסד, וכך עד"מ זה ענין התעוררות רחמי' הנמשך מלמעלה על נש"י כמאמר אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבינו בינה להבין ולהשכיל כו' ולשמור ולעשות כו', נק' אש יו"ד נהורא חיורא בחי' כי נכמרו רחמיו כו', ועי"ז נמשך כח בנש"י שיהיו בבחי' אש ה' ואל אישך תשוקתך וזהו כי מאיש לוקחה זאת, וזהו ענין אש שחורה ע"ג אש לבנה ע"ד נקבה תסובב גבר כי אש הרחמנות הנמשך מלמעלה אינו ניכר ואינו מתגלה בהמקבל שאינו מערכו כ"א ע"ד מתן בסתר וכשנתעורר עי"ז אש תשוקתו הנק' אש שחורה אזי נקבה תסובב גבר שלא יוכר כ"א תשוקתו כאילו היא מעצמו ולא יוכר כלל השפעת אש לבנה בחי' הרחמנות שמלמעלה שעורר אותו מתחלה כמ"ש ותן בלבינו כו' ומקיים תמיד ומעמיד אש תשוקתו שלא יכבה כו'.

אך כ"ז הוא רק בחי' כי מאיש לוקחה, אבל מ"מ היא עצמה בבחי' אשה אש ה' היינו אש שחורה, רק ששרש ומקור תשוקה זו נולד ונמשך ע"י התעוררות רחמי ה' כנ"ל, ואהבה זו נק' בנעוריה בית אביה, כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו', נואך יש עוד בחי' עליונה מזו והוא כמ"ש ואם היו תהיה לאיש שנעשי' בבחי' ומדרגת איש ממש וכמארז"ל אשרי איש ירא את ה' כשהוא איש ולא כשהוא אשה כו' וכמ"ש במ"א (ד"ה והי' לכם לציצית כו' וזכרתם כו') בפי' למען תזכרו שתהיו בבחי' זכרים משפיעים כו' והיינו ע"י ולא תתורו, כי בעולמות הנפרדים מי שחושק לדבר א' ומתאוה אליו נק' בחי' נוקבא שהוא מקבל לפי שהוא מקבל תענוג מאותו דבר שחושק משא"כ בעולם היחוד ע"י שהוא בחי' אשה אש ה' נעשה בחי' דכר כי נעוץ סופן בתחלתן וסוף מעשה במחשבה תחלה כו', כי ישראל עלו במחשבה וכמ"ש בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית.

וביאור זה יובן ממ"ש במ"א ע"פ והקרבתם אשה עולה כו' כי בחי' אשה אש ה' שהוא בחי' ואל אישך תשוקתך באהבה ורשפי אש, הנה נודע שהאהבה לזולתו הוא מרחוק דוקא (וכנ"ל בענין אש שחורה שהיא להאיר את החושך כו'), שלעצמו אינו מרגיש שום אהבה ברשפי אש לפי שהוא בבחי' יחוד בתכלית (ור"ל כי אפילו בחי' ואל אישך תשוקתך ה"ז אהבה לזולתו ולכן היא ברשפי אש, אבל האהבה שהאדם אוהב א"ע היא ודאי גדולה ונפלאה יותר מאהבה דאל אישך תשוקתך ומ"מ אינה כלל ברעש ותגבורת והיינו לפי שאינה לדבר זולתו כ"א לדבר המיוחד עמו בתכלית היינו לעצמו, ולכן אהבה זו אינה בהרגשה כלל), וכמ"כ יש בחי' אהבה מסותרת בכל נפש מישראל להיות מיוחד בתכלית היחוד בה' ולא בבחי' אהבה ותשוקה לדבר זולתו רק בבחי' יחוד כמו האדם עם חיות עצמו ממש להיות כי ישראל עלה במחשבה כו' וחלק ה' עמו וכמ"ש אחת היא וכו' שהיא מיוחדת בתכלית באחד וזהו תמתי א"ת תמתי אלא תאומתי כו' (והוא פרצוף הפנימי דמל' שהיא הנק' כנס"י משא"כ פרצוף החיצון נק' אשה). ובחי' אהבה זו נק' בשם עולה לפי שעולה מאיליה למעלה בבחי' יחוד בתכלית לפי שחלק ה' וכו' ואחת היא וכו', משא"כ בחי' אשה אש ה' אהבה ורשפי אש ע"ד ואל אישך תשוקתך.

והנה בעולה כתיב זכר תמים יקריבנו ובזהר ויחי רמ"ו כיון דסלקא מלה מכנ"י ולעילא כולא אקרי דכר, כי פי' כנסת ישראל היינו שכונסת ואוספת לתוכה ההשפעה ממש מישראל דלעילא, וזהו ואם הי' תהי' לאיש ממש, ולא ע"ד כי מאיש לוקחה לבד, ועי"ז אקרי דכר, והוא בחי' אש יו"ד אש לבנה, כי אש שחורה היא הבאה מכליון דבר אחר שנכלה באש כמו גוון הסמוך לפתילה שהוא נק' נהורא אוכמא לפי שבא מכליון הפתילה שנהפך לאור והוא בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא, והוא ע"ד ואל אישך תשוקתך, אבל נהורא חיורא שאינו בא מדבר אחר שנהפך לאש כ"א זהו עצמיות האש והוא בחי' עולה דהיינו כמו האדם עם חיות עצמו, עד"ז היא אהבת בחי' יחידה שבנפש לאור א"ס ב"ה וכו', וזהו בחי' אשרי איש כשהוא איש היינו כאילו הוא עצמו חלק הוי' ממש שהוא בחי' איש כמ"ש הוי' איש מלחמה והאהבה היא ע"ד שהאדם אוהב את חיות עצמו כו'.

ובזה יובן מארז"ל פ"ה דברכות ע"פ ויחל משה שאחזתו אש של עצמות, כי הנה תפלה כנגד קרבנות דם ואימורים והוא בחי' בשר והוא ע"ד אשה אש ה' כי נזאודם מהאם שממנו בשר כו' אבל לובן מן האב שממנו עצמות שהוא בחי' עצמיות ואש לבינה כו' וז"ש במרבע"ה מאין לי בשר כו' שגבהה מדרגתו מבחי' אש ה' כ"א ע"ד בחי' עולה כו' ולכן נק' איש האלקי' איש דוקא אש יו"ד כנ"ל.

והנה גילוי בחי' זו בנפש נמשך ע"י רחמים רבים פי' כי יש ב' בחי' רחמים הא' בחי' רחמים שהיא מדתו של יעקב שהמדות הם כסדרן חסד דין ורחמים ונמצא אין שייך בחי' רחמים כ"א במקום שהי' ח"ו מדת הדין והגבורה בתחלה שמזה נמשך היסורים והעוני אז שייך אח"כ רחמים, משא"כ על מי שאין חסר לו כלל לא שייך בחי' רחמים כלל, אבל בחי' רחמי' רבים שבי"ג מדה"ר הוא שהרחמים הם אפילו על עולמות עליונים שאין שייך שם שום רע ח"ו מ"מ תגדל רחמנות עליהם בהיות שבאמת רק ביו"ד נברא העוה"ב שמקור חיות כל העולמות עליונים ותחתונים הוא רק משני אותיות לבד, אבל מהותו ועצמותו ית' נשגב ומרומם מהם, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל ונק' סתימא דכל סתימין, כלומר שאפילו מעולמו' עליונים שהם סתימין הוא ג"כ סתים שאינם משיגי' רק הארה א' ממנו ית' בחי' יו"ד ה"א כו', ולכן שייך בחי' רחמנות גדול ועצום ע"ז כו' ועי"ז נמשך להם תוספת אור.

וכך יובן בעבודה בהתעוררות רח"ר על הניצוץ אלקי על היותו מלובש בגלות בנה"ב והגוף כרחל לפני גוזזי' וכו' מזה נמשך להיות בחי' אש ה' כנ"ל ונק' אש שחורה שמאיר את החושך דנה"ב לאהפכא השוכא לנהורא, אך לבוא לבחי' נהורא חיוורא הוא ע"י גילוי רחמים רבים כו' שמבחי' זו שייך רחמנות על הניצוץ אף שאינו בחושך גמור מ"מ גדלה הרחמנות על הריחוק כו', וזהו ציון במשפט תפדה, כי ציון לפעמים ל' זכר ולפעמים ל' נקבה הוא ב' בחי' אהבה דאש שחורה ואש לבנה הנ"ל ובזמן בהמ"ק הי' נמשך גילוי בחי' אלו בנפש ע"י הקרבנות שהי' בהן אש שלמעלה ואש שלמטה וכן במנורה כתי' בהעלותך את הנרות, ובנרות יש נהורא אוכמא ונהורא חיוורא כנ"ל ועי"ז הי' העלאת הנשמות ליכלל וליבטל אליו ית', משא"כ עכשיו בגלות שנמשך אחר הגוף ונה"ב, וע"ז אמר הנביא ציון במשפט תפדה היינו ע"י התורה שניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה, שע"י עסק התורה בדחילו ורחימו יוכל לפדות בחי' ציון שהיא בחי' החלק אלוה שבו מהגלות כו' וכמ"ש פדה בשלום נפשי והתורה היא הנק' שלום כמארז"ל ע"פ או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי כו' והשלום הוא שלא יהי' הנה"ב מסתיר ומנגד על האוי"ר של הנה"א כו'.

וענין ציון בחולם כי גילוי רח"ר שהם בלי גבול לא יוכלו להאיר בתוך המוחין ממש כ"א הם בבחי' מקיף ומהמקיף מאיר הארה בפנימי' וכמו ענין בחברי דניאל שנפלה חרדה גדולה עליהם משום דמזלייהו חזי, וזהו ענין החולם שמרוב העלמו לא יוכל להאיר בתוך האות אלא על גביו מלמעלה.

ושביה בצדקה, פי' שביה היינו בחי' אותיות מודומ"ע של הנפש המלובשי' בגשמיות בכל המודומ"ע אשר לא לה' המה שהם בבחי' שביה יותר נחמבחי' פנימי' הלב עצמו דכתי' וכבודי לאחר לא אתן ולכן כל א' יש בכחו למס"נ בכל עת כי הוא בחי' שלמעלה מהשכל כו' ולכן אפי' בעת התקשרותו בעניני עוה"ז יש בו בחי' זו למס"נ לה', אבל מודומ"ע שנתפזרו בעניני עה"ז ונתלבשו מאד למטה, וכדי לחזור ולהעלותן הוא דוקא ע"י עשייה בפ"מ והוא מעשה הצדקה כו' וכמ"ש והלך לפניך צדקך כו' יאספך פי' שיאסוף ויקבץ כל בחי' פיזור הנפש להעלותן באחד וזהו וצדקה תרומם כו'.