אספה לי

שצגאספה לי

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל כו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם כו'. הנה כתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם ואי' במדרש דקאי על אברהם שבזכות המילה זכה לסוד הוי', סוד בגימ' ע', הוא ע' נפש דיעקב וע' זקנים כו' ואי' במדרש שלא גילה סוד המילה עד עשרים דור כו'. הענין הוא דסוד המילה בשרשו הוא בהמשכת אור העצמו' ממש והוא בחי' אור הסובב העצמי שנק' בחי' עשרים שהוא הכ"ף כמשל כף היד שמחבק לכל הנתפס בו וכמ"כ כתי' למעלה וימינו תחבקני שהוא בחי' אור הסובב העצמי שסובב שצדומקיף לכל העולמות מראש עד סוף כו' באין שום התחלקות המדריגות מעלה ומטה ואצי' ועשי' שוין קמי' והוא בחי' הכתר (עיין בלק"ת ביאור יונתי כו') (כי בחי' החכ' ראשית הגילוי בבחי' הממלא לבא בהתחלקות המדריגות דכל העולמות מראש עד סוף אבל בחי' הכתר ע"ז נאמר מבלי אשר ימצא ראש וסוף כו') וגם עשרים גימ' כתר וזהו הנק' סוד ה' כו', כי הנה כתיב כי אל דיעות ה' ב' דיעות ד"ע וד"ת ד"ת הוא מאין ליש דהיינו האור האלקי שבא להחיות ולהוות העולמות שנראים העולמות והנבראים לבחי' יש והאור האלקי המחי' והמהווה אותם נק' אין ע"ש שאינו מושג כו', וד"ע הוא איך דקמי' ממש שהעולמות והנבראים כלא חשיבי קמי' ונק' מיש לאין (ולפי מ"ש בד"ה מזמור שיר ליום השבת כו' דבחי' החכ"ע נק' ד"ע והרי בכאן נראה דקאי על בחי' הכתר, וצ"ל במ"ש שב' דיעות הללו בלמעלה יותר דגם בחי' החכ' נק' ד"ת כמ"ש והחכמה מאין תמצא דהיינו מאין ליש ועיקר ד"ע הוא איך דקמי' ממש בבחי' אור הכתר העצמי ופנימי שנק' אור הסובב העצמי שלמעלה מעלה ממה שנק' בשם בחי' סוכ"ע שהוא מקור הממלא עכ"פ כמ"ש בד"ה והתהלכתי כו' שנק' בחי' שמש אבל בחי' עצמו' ופנימי' הכתר שהוא אור הסובב העצמי הוא הנק' אור הגנוז כו' וכמשי"ת שנק' קדש הקדשים וזהו שנק' סוד ה' כנ"ל וד"ל), ובחי' ד"ע זה נק' סוד ה' וע"י המילה הוא שבא בהתגלות למטה שז"ש ובריתו להודיעם לבא בבחי' דעת למטה, ואי' במדרש ע"פ בזאת יבא אהרן אל הקדש בזכות המילה שנאמר בה זאת אות הברית, יבא אהרן אל קדש הקדשים. דהנה כתיב והבדילה הפרוכת לכם בין קדש ובין קדש הקדשים דכמו שיש הבדל בין קדש לחול, (ולפי מה שנת' בד"ה וראיתי שיש יתרון במה שנק' ששת ימי החול שהן המדות העליונות שנק' יומין ולהיות באין בהתלבשות בתוך העולמות והנבראים נק' ימי החול אבל שבת שהוא בחי' החכמה נק' קדש, דהגם שנת"ל שהחכ' ראשית הגילוי דממלא מ"מ הוא למעלה מע' מהיות בא בהתלבשות בתוך העולמות והנבראים כמו המדות העליונות ונק' רק בחי' קדש רק שהוא ראשית הגילוי להם כו', והגם שנת' בד"ה כל מחלוקת שהיא לש"ש כו' דגם פנימי' ועצמי' החכ' הוא למע' מסדר ההשתלשלות דממלא אפ"ל דגם פנימי' החכ' עכ"פ שרש לכל עיקר אור הממלא וכנ"ל בבחי' סובב המקור להממלא וכמ"ש בד"ה והתהלכתי כו') כמ"כ יש הבדל בין קדש לקדש הקדשים (ולפי הנ"ל זהו ההפרש בין סוכ"ע דחכ' לאור הסובב העצמי דכתר וכמ"ש בד"ה מזמור שיר ליום השבת הנ"ל דגם ח"ס שהוא בבחי' חכ' שבכתר אין ערוך לבחי' פנימי' ועצמו' הכתר כו'), וע"י המילה דוקא הוא שנכנס אהרן לבחי' קדש הקדשים. והענין הוא כמ"ש בגמ' שיש ז' הבדלים עד שיש הבדל בין ישראל לעמים שהוא בין הקדושה להקליפות כו' וזה ג"כ ענין הערלה המבדלת כו' כידוע וע"כ ע"י הסרת הערלה למטה עי"ז דוקא הוא שהוסרו כל ההבדלים עד שרשם הראשון דהיינו בין קדש לקדש הקדשים ואז יבא בהתגלות גם בחי' קדש הקדשים הנ"ל שהוא בחי' הכתר עליון כנ"ל, וע"כ נאמר בזאת בזכות המילה יבא אהרן אל הקדש דהיינו קדש הקדשים הנ"ל שזהו בחי' סוד ה' שנגלה לאברהם ע"י המילה כנ"ל. ובזהר איתא בענין ע' נפש דיעקב שזהו שכ' כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה כו' ששים ושש ועוד ד' הי' במצרים שזהו בחי' סוד הוי' ואיתא שם רזא דעמודא דאמצעיתא הוא ס' ורזא דצדיק הוא וי"ו שצהוהו"ע וי"ו רבתי וי"ו זעירא כו' וי"ו רבתי היינו שבראשו יו"ד שהוא החכמה וקוצו ש"י הוא בחי' הכתר העליון הנ"ל, ואז המדות בתכלית הגדלות שכלולים כל א' מיו"ד ונק' ס', אבל כשהמדות בקטנות הם רק וי"ו (ואפ"ל דהמדות ה"ע הוא מה שבא בהתלבשות בעולמות כנ"ל ושהם באים לסיבת העולמות כנ"ל הם בבחי' הקטנות בצמצום גדול ונק' ז"א אבל אותן המדות עצמן כמו שהן בשרשן באור העצמי הנ"ל שהוא בחי' הכתר עליון המה בתכלית הגדלות וכלולים כ"א מיו"ד וכמ"ש בבה"ז בד"ה ויהיו חיי שרה כו' שבחי' הכתר הוא רזא דמאה להיות שכל הע"ס כשהם בבחי' הגדלות דכתר כלולים כ"א מיו"ד כו'), וזהו רזא דעמודא דאמצעיתא (שהוא הת"ת שעולה עד העצמו' הוא הכתר העליון) הוא ס' שהוא וי"ו רבתי שבראשו יו"ד כנ"ל, אבל רזא דצדיק שהוא יסוד המשפיע למל' שרש העולמות והנבראים הוא וי"ו בלא יו"ד בראשו שהן המדות בבחי' הקטנות, ועז"נ העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כו' ומדקא' העשיר לא ירבה משמע שהי' ביכולתו להרבות רק שהציוי הוא שלא ירבה כו' (וכן הדל לא ימעיט שביכולתו להמעיט רק שהציוי היתה שלא ימעיט כו') הענין הוא דהעשיר היינו מצד פנימי' ועצמו' הכתר שהוא אור הסובב העצמו' כמו שהוא מצד עצמו' אא"ס ממש שביכולתו להיות ספי' עד אין קץ (כמ"ש בת"א) אך זה עלה ברצונו כו' שיהי' כל המשכות אלקו' גם היותר נעלה רק בבחי' ע"ס לבד (וכמ"ש בס"י עשר ולא אחד עשר כו') והדל שהוא בחי' יסוד שהמדות העליונות נמשכים בצמצום על ידו כנ"ל אעפ"כ לא ימעיט מעשר כי ישנם כל הע"ס גם כשהם בקטנות (ר"ל גם במדות הנמשכי' בעולמות בצמצום ישנם גם ג"ר דחב"ד אך שהם בהעלם ובקטנות ולא נגלות רק המדות וכמ"ש במ"א בענין מושכל מורגש מוטבע ע"ש וד"ל), ואי' בלקוטי הש"ס לאריז"ל שעז"א טוב שכן קרוב מאח רחוק דשכן קרוב הוא בחי' היסוד שנמשך לצורך התהוות העולמות וחיותם וקיומם שכ"ז נמשך בכל עת ואינו מסתלק ח"ו אפי' כרגע ואין הפרש בין זמן הגלות כו' וע"כ נק' שכן קרוב אבל המדות כשהם בבחי' הגדלות דכתר עליון נק' אח רחוק דבגלותא אסתלק לעילא כו', וזהו בחי' ס"ו בסוד וכ"ז בא לגילוי לבחי' הד' שהוא המל' שנק' דבר הוי' וגם מטעם שמתלבש בד' חיות שאז דוקא הוא שרש לכל הנבראים כידוע (ובחי' המל' מקבל ב' השפעות הללו דבחי' הגדלות ובחי' הקטנות הנ"ל) שז"ש דוד מכל מלמדי השכלתי כו' דבחי' דוד הוא בחי' המל' שמקבל כל ההשפעות הנ"ל, אך נראה במ"ש שזהו סוד ה' ליראיו היינו שמתחברים ב' השפעות להיות כא' להיות נגלות בחי' המדות כמו שהם בגדלות גם בבחי' יסוד שבא לסיבת העולמות וכ"ז נמשך בבחי' המל' שנק' ד' כנ"ל (וכמשי"ת) וע"ז א' דוד מכל מלמדי השכלתי כי דוד הוא בחי' מל' ומקבל כל השפעות הנ"ל (דבחי' הת"ת והיסוד) שז"ש מכל מלמדי השכלתי דכל בגימ' נו"ן שהוא שער הנו"ן דבינה שהוא בחי' הכתר עליון (כמ"ש בלק"ת וע"ד דהתגלות ע"י בבינה) וגם יסוד נק' כל (ויסוד ז"א בעתיקא אחיד כו') ע"ש שער הנו"ן דבינה שמתגלה ביסוד ז"א ובא בהתגלות בבחי' המל' שהוא בחי' דוד כו' (וזהו סוד הוי' הנ"ל) כי עדותיך שיחה לי דהיינו שע"י התורה נמשך בחי' ההשפעות הללו שזהו ענין ס' מסכתות סוד הס' הנ"ל, והם שיתא ס"מ והוי"ו קאי על פי' המשניות הללו ונק' גמרא ונק' וי"ו שהוא פי' וביאור הוי"ו כי כשמדבר בפה וי"ו נשמע גם וי"ו האחרון בפי' וביאור הוי"ו הראשון (וכנ"ל דוי"ו שצוראשון הוא הוי"ו רבתי בחי' ס' הנ"ל וי"ו האחרון הוא בחי' יסוד וי"ו זעירא הנ"ל, אך שבכאן ר"ל שבא בהתגלות וי"ו רבתי גם בוי"ו זעירא וכנ"ל בפי' סוד הוי' והוא ע"י כי עדותיך שיחה לי שהוא הדבור בפה דוקא וכמו חיים הם למוצאיהם בפה דוקא כמ"ש במ"א), ונמצא בכ"ז יובן דבחי' סוד הוי' זהו ע' נפש דיעקב כנ"ל במ"ש כל הנפש הבאה ליעקב כו' ובא כ"ז ע"י המילה כנ"ל וד"ל. ומעתה י"ל מה שסוד הוי' הוא סוד ע' זקנים שז"ש אספה לי שבעים איש כו', ובהקדים מ"ש הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה ואי' במדרש אימתי בונה שמים מעליותיו כשאגודתו על ארץ יסדה הענין הוא עפ"י מ"ש בגמרא כתיב ועמדו זרים ורעו כו' וכתי' ואספת דגנך ל"ק כאן כשישראל עושין רש"מ וכאן כשאין עושין רש"מ כו', ונת' בד"ה והתהלכתי דפ' שני' נק' אין עושין רש"מ מפני שלא נאמר בה בכל מאדך כו' דענין רש"מ היינו להמשיך פנימי' הכתר שנק' רצה"ע גם למטה בבחי' מקום דממלא והוא ע"י בכל מאדך דוקא שהוא בחי' אה"ר בלי גבול דוקא, ובפרקי ר"א איתא דבזמן שישראל עושין רש"מ הארץ שותה מאוצר העליון שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב כו', והנה בחי' אוצר העליון הוא מ"ש בחנה ותתפלל חנה על הוי' דהיינו למע' מבחי' הוי' (דהוי' הוא בחכ' כמו הוי' בחכ' יסד כו' ועל הוי' הוא למעלה מבחי' החכמה דהיינו בבחי' הכתר שלמעלה גם משרש החכמה בבחי' הכתר שהוא בחי' ח"ס) וכמו אשריכם זורעי על כל מים דיש כמה מדריגו' במים וכמו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (שהוא בחי' נהר דבינה וכתי' ומעיין יוצא כו' שהוא בחי' מעיין דחכ') עד דכתי' ונהר יחרב ויבש שהוא בחי' המשכות האור למטה מטה כו' ופי' על כל מים היינו בבחי' הכתר העצמי הנ"ל (וזהו למעלה גם משרש החכ' בכתר רק בפנימי' ועצמי' הכתר העליון כנ"ל) (ונראה לומר שבאמת גם פנימי' החכ' נק' על דהיינו מים העליונים שמעל לרקיע וכר' יהושע (תענית ד"ט ע"ב) ומה שכ' בפר"א מאוצר העליון זהו למע' גם מבחי' פנימי' על דפנימי' החכ' כי פי' מאוצר העליון ר"ל מבחי' פנימי' הכתר העליון שנק' אור הגנוז כנ"ל), וכ"ז תלוי בזמן שישראל עושין רש"מ דהיינו ע"י אהבה דבכל מאדך כנ"ל, וזהו פי' המדרש אימתי בונה שמים מעליותיו דהיינו שיהא הגילוי למטה (וכמו אני אענה את השמים כו') מעליותיו שהוא מ"ש על הוי' וכן על כל מים, ומ"ש מעליותיו דאי' קוב"ה בגלותא אסתלק לעילא לעילא (ואפ"ל כנ"ל דהיינו בחי' פנימי' חכ' עילאה שנק' מים העליונים ובחי' הכתר והוא שנק' על כל מים) ושיהי' הגילוי למטה מבחי' לעילא לעילא (זהו בחי' פנימי' הכתר הנ"ל) הוא דוקא כשאגודתו על ארץ יסדה דהיינו כשישראל באגודה אחת שנק' כלה שכלולה מהכל כמו כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם כשכלולים כולם כא' (והיינו ע"י אהבה דבכל מאדך הנ"ל דבפנימי' ועצמו' הנשמה שנק' בחי' יחידה שעז"נ במ"א ויחן ישראל כאיש א' כמ"ש במ"א), וזהו ג"כ מ"ש אספה לי שע"י אסיפה שלמטה שיהי' כל ישראל באגודה א' (כנ"ל באה' דבכל מאדך) אז עי"ז יבאו לבחי' לי שא' במדרש כ"מ שנאמר לי אינו זז לעולם וי"ג דברים נאמ' בהם לי וכמו ראיתי בבניו לי מלך כו' (וכמשנ"ת שהמלוכה לעולם) וכתיב ודוד עבדי נשיא להם לעולם והוא בבחי' עצמו' אא"ס דכתי' אני ה' לא שניתי כו', ועז"נ קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואמרז"ל אין שצזאמת אלא תורה שע"י התורה נמשך בחי' אמיתית ועצמות אא"ס שהוא מ"ש אני ה' לא שניתי כו', כי ההיפך מבחי' אמת הוא בחי' הכזב שז"ש כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו דר"ל אשר לא יהי' להם הפסק וכמו אל תכזב בשפחתיך שא' השונמית שלא תמשוך נשמה לבני מבחי' אשר יש לו הפסק (וז"ש כל האדם כוזב שמה שנמשך בציור אדם בהשתלשלות חילוקי מדריגות יש להם הפסק וכמו שכל במוח דוקא וראי' בעין דוקא כו' כל אור לפי ערך הכלי כו') אבל עצמו' אא"ס עליו כתיב אני ה' לא שניתי וע"כ הוא בב"ג בתכלית אין לו תחלה ואין לו תכלה כו' ונק' בחי' אמת (ראש תוך סוף בהשוואה אחת), וז"ש כ"מ שנאמ' לי אינו זז לעולם כו', וכ"ז בא ע"י שלמטה יהי' בחי' אגודה אחת דהיינו בבחי' אה"ר דבכל מאדך שאז ממשיכים רש"מ דהיינו בחי' פנימית הכתר כנ"ל, וז"ש אספה לי שע"י האסיפה שלמטה יבא לבחי' לי הנ"ל, וזהו בחי' זקני ישראל כי זקן שקנה חכ' ממקורה שהוא בחי' הכתר עליון ובשרשם הוא בבחי' עתיקא שעז"נ וע"י יתיב מלכותך מלכות עלם כו', וע"כ נק' סנהדרי גדולה, וע"ד מ"ש שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל ואי' במדרש דלאה נק' גדולה ע"ש שגדולה במתנותי' כהונה לעולם מלוכה לעולם וכמו ודוד עבדי (שיצא משבט יהודא) נשיא להם לעולם כו' אבל רחל נק' קטנה שקטנה במתנותי' כי מלוכה דשאול לא נמשכה כו' ובזהר אי' שם ה' גדולה לאה ושם ה' קטנה רחל והוא בחי' ה' הראשון דשם הוי' שנק' גדולה כי הה' ראשונה יש בו יו"ד (בכתיבתו יו"ד בתחלה וממנו נמשך הה') ובחי' היו"ד הוא שיש בו קוצו ש"י שהוא הכתר שעז"נ אני ה' לא שניתי וע"כ נק' גדולה במתנותי' במדרש כנ"ל אבל ה' אחרונה הוא שמקבל מבחי' וי"ו שהוא בחי' היסוד וי"ו זעירא הנ"ל וע"כ נק' קטנה במתנותי' כו', וז"ש ותקנא רחל באחותה דאי' בזהר ובמדרש איך שייך קנאה ברחל, ואי' במדרש שזהו ע"ד קנאת סופרים תרבה חכ', ובזהר אי' תיאובתי' דעלמא תתאה להיות כגוונא דעלמא עילאה דהיינו שיהי' התגלות אור העצמו' גם למטה מטה, וע"ד שנאמר לע"ל ביום ההוא יהי' כו' שגם הה' האחרון יהי' מקבל מבחי' היו"ד שהוא ב"פ י"ה כו', וזהו הטעם שנק' סנהדרי גדולה ע"ש שהמשיכו מבחי' פנימי' הכתר דאני ה' לא שניתי כו', וזהו שכתוב שדנו דין אמת לאמיתו כו', הענין הוא דכתיב תתן אמת ליעקב דהגם שיעקב שהוא בקו האמצעי הוא במדת האמת אך מ"ש תתן אמת ליעקב הוא בחי' אמת היותר נעלה כו' דקו האמצעי דיעקב נק' אמת ע"ש שמבריח מן הקצה אל הקצה ואינו כמו מדת אברהם ויצחק שיש להם הפסק וכמו מדת החו"ג שכאו"א מהם הפכו ומנגדו זל"ז וע"כ אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו משא"כ יעקב קו האמצעי הי' מטתו שלימה כו', ובד"ה וידבר כו' נת' דגם מדת אברהם ויצחק נק' אמת שכולל ראש תוך סוף כא' כי אברהם המשיך מדת החסד כמו שהוא למע' באצי' גם למטה מטה בהשוואה אחת ולא כמו שבא בסדר ההשתל' שמתמעט אור החסד בצמצום אחר צמצום כו' וכן יצחק במדת הגבו' וזהו ג"כ מ"ש בגמ' אלו ואלו דברי א"ח שהמשיכו כאו"א מהם במדת האמת כמו בשרשו למעלה ככה המשיכו למטה כו' וכמו הלל ושמאי הלל במדת החסד ושמאי במדת הגבו' כו' אבל מ"ש תתן אמת ליעקב היינו תוס' אור דעצמו' אא"ס דלאו מכא"מ איהו כלל למטה שיהי' נמשך גם למטה (ושם נת' שזהו לאמתתה של שצחתורה בחי' המשכות וגילוי עצמו' אא"ס שזהו סוד הלכה שנאמר בה וה' עמו וכמ"ש בגמ' שהלכה כמותו בכ"מ, וע"כ הגם שאמרו בפלוגתא דשמאי והלל אלו ואלו דא"ח מ"מ הלכה כב"ה וא' בגמ' שם הטעם משום דענוותן הי' וכמו מרום וקדוש את מי אשכון את דכא ושפל רוח כו') וזהו ג"כ ענין סנהדרי גדולה שדנו דין אמת לאמתו בהמשכת אור העצמו' דאא"ס ממש וכמשנ"ת בפנימי' הכתר שע"כ נק' זקן שהוא בחי' עתיקא הנ"ל (ולפי הנ"ל זהו בחי' סוד הוי' בחי' פנימי' ועצמו' הכתר שהתגלות זאת בא ע"י המילה וע"כ אי' במדרש שע"י המילה זכה אברהם לע' זקנים כו'), ויובן ג"כ מה שנאמ' בהם שבעים איש דשבעים לשון רבים ואיש לשון יחיד והוא ע"ד מ"ש בגמ' בבן עזאי שאמר מקובל אני מפי שבעים ושנים איש זקן ואי' בגמ' זקנים מבע"ל ומשני כולהו כא', והענין הוא ע"ד מ"ש בפירש"י בחומש (פ' בהעלותך) במה שבעשו נאמר נפשות עשו וביעקב נאמר שבעים נפש דזהו עיקר ההפרש בין הקדושה לסט"א דסט' דקדושה נק' רה"י וסט' דקליפה נק' בחי' רה"ר טורי דפרודא שכל עיקר הפירוד וההתחלקות הוא מצד בחי' היש של כל או"א שכאו"א נתפס במהותו בבחי' יש וכאו"א מנגדו ומהפכו זל"ז משא"כ בסט' דקדושה נאמר במ"ת ויחן ישראל כאיש אחד כי מצד בחי' הביטול דחכ' אין שום התחלקות ופירוד כלל, וז"ש בגמ' כולהו כא' דהיינו מצד שהם בבחי' זקן כנ"ל בבחי' עתיקא ע"כ הם בבחי' היחוד וכנ"ל שנק' רה"י משא"כ בקליפה דעשו כנ"ל, וזהו ג"כ מ"ש שבעים איש לשון יחיד כנ"ל וד"ל.

ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם כו'. הנה ואצלתי משמע שהוא האצלת אור העצמי ומן הרוח אשר עליך משמע שהוא בבחי' משה דוקא כו'. הענין הוא דמשה הי' הממוצע בין האצלת האור דעצמו' לבין הע' זקנים וכמ"ש פני משה כפני חמה כו' דכמו השמש שממנה זורח האור לארץ ולדרים כו' שאין זה עצמו' אור השמש כ"א מאור העצמי שנמשך ע"י האמצעו' מאור השמש כו', להיות כי יש כמה בחי' בשמש, הא' כמ"ש כי שמש ומגן ה' אלקים שהוא מה שבא להאיר בתוך העולמות והנבראים שבאים ע"י שם אלקים (וכמו בכל מע"ב נזכר שם אלקים כו') שמקבל מאור השמש דשם הוי' שהוא בחי' סוכ"ע כידוע, והב' מ"ש וזרחה לכם יראי שמי שמש כו' שהוא גילוי אור העצמו' ממש שבא ע"י אמצעו' השמש לבד כו' כמ"כ פני משה כפני חמה להיות שאור העצמו' מאיר למטה ע"י אמצעו' משה שהוא כפני חמה כו' (ואפ"ל שזהו מ"ש פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה דכמו שהלבנה אין לה אור מצד עצמה להאיר כ"א מה שמקבלת מן השמש כמ"כ בחי' יהושע מקבל מפי משה וכמו ונתתה מהודך עליו וכ"ז בא מגילוי אור העצמו' שבא ע"י אמצעו' בחי' פני חמה דמשה הנ"ל), וכמ"כ למעלה בבחי' עולם האצי' ידוע שהכתר ממוצע בין עצמו' המאציל לנאצלים כו'. ובזה יובן מה דאיתא במשנה בפלוגתא ח"א דמשה נחשב מכלל הסנהדרין והיו הסנהדרין ע"א וח"א דמשה אין נחשב ביניהם והיו הסנהדרין שבעים לבד ומשה על גביהן, ונראה שזהו עצמו כענין הפלוגתא שבסה"ק אם הכתר נחשב ממנין הספירות דלהרמ"ז אין הכתר נחשב במנין הספירות וכמ"ש ראשית חכ' כו' ובפרדס איתא דיעה זאת וד' הרדב"ז דגם הכתר נחשב כו', וי"ל ששניהם אמת שצטדמ"ש ראשית חכמה היינו בגילוי אור פנימי' מה שבא בהתגלות ממש בתוך העולמות שראשית הגילוי הוא בחי' החכ' אבל הכתר אינו בא בגילוי בתוך העולמות כ"א שהוא רק ממוצע בין עצמו' המאציל לנאצלים, ומ"ש שהכתר נמנה כו' היינו לגבי עצמו' אא"ס דלאו מכא"מ וא"א להיות ממנו מקור להעולמות והנבראים אם לא ע"י בחי' הכתר הממוצע הנ"ל וא"כ בכלל זה גם כתר נחשב כו' (ובמנין הספי' שאינם שייכים לעצמותו ממש כ"א להיות בא בתוך העולמות כנ"ל). וזהו הטעם עצמו בפלוגתא שבמשנה אם משה נחשב במנין הסנהדרין, דלגבי ההמשכה שנמשך למטה לתת בשר כו' הרי א' משה מאין לי בשר כו' ואין משה נחשב כו' אבל לגבי האצלת אור העצמו' שאינו נמשך רק ע"י משה וע"כ גם משה נחשב בכלל כו' וד"ל.

ומעתה י"ל מ"ש במדרש דשבעים איש המה נגד ע' יו"ט נ"ב שבתות וז' ימי הפסח ושמונת ימי החג וב' ימים דר"ה ויום א' דשבועות (וממדרש זה יש להוכיח דאין מניחין תפילין בחוה"מ מדקארום ליו"ט כו'). והענין הוא דכתיב נער הייתי גם זקנתי כו' וארז"ל שרו ש"ע אמרו והוא בחי' מט"ט ו"ק דיצירה האור שבא בבחי' ההמשכה לעולמות עד עולם העשי' כו' שבחול הוא בבחי' נער בבחי' הקטנות ובשבת ויו"ט בא לבחי' זקנה שהוא בתכלית הגדלות, וכמו ההפרש בין נער לזקן שכל הכחות נפשי' שיש בזקן ישנם בנער רק שבנער המה בתכלי' הקטנות ובזקן המה בתכלית הגדלות, ונער זה דמט"ט ו"ק דיצי' בחול נמשך בבחי' הקטנות דששת ימי החול (וכנ"ל במה שנק' וי"ו זעירא בחי' דל כו') ובשבת ויו"ט עולה למע' בבחי' זקנה בבחי' עתיקא כנ"ל שאז הע"ס המה בתכלית הגידול (והוא ע"ד הנ"ל בס"ו דסוד הוי' שקאי על המדות שנמשכו בעולמות שיש בהם עצמו' גדלות וקטנות), ועז"נ אנוש כחציר ימיו כו' דפי' אנוש דא הוא רזא דההוא נער כמ"ש בזהר וכחציר ימיו כי כל התבואות יש להן לגידולם כשקוצרין אותה והיא חוזרת וגודלת תומ"י וקוצרין אותה עוד וחוזרת וגודלת כו' וכמ"כ הוא רזא דההוא נער שבששת ימי החול הוא בתכלית הקטנות ובשבת ויו"ט נגדל ועולה למעלה כו' ותומ"י אחר שבת חוזר ומצמצם לסיבת העולמות והנבראים בבחי' הקטנות בימות החול כו', ועכ"פ יובן שבשבת ויו"ט עולה בגדלות דבחי' זקנה שהוא בבחי' עתיקא הנ"ל וזהו עצמו ענין שבעים איש מזקני ישראל כו' שז"ש במדרש דשבעים איש נגד שבעים יו"ט כו', וז"ש בגמ' משבטלו הסנהדרין בטלה השיר מבית המשתאות כו' שהשיר הוא העליות שעולה למע' כמו כל בעלי השיר יוצאין בשיר וכמ"ש בד"ה מזמור שיר ליום כו' ופי' בית המשתאות הוא בשבת ויו"ט כו' (שמצוה לקדש על היין) וזה הי' בכח הסנהדרין להמשיך מבחי' עתיקא כו' שנק' סנהדרין גדולה כו' ועי"ז הי' למטה בכל שבת ויו"ט בחי' השיר שהוא ההעלאה למע' בבחי' עתיקא כו' אך משבטלו הסנהדרין בטלה השיר כו', וז"ש לע"ל עוד ישבו זקנים וזקנות יחדיו כו' דהיינו המשכות בחי' עתיקא כו' שנק' בחי' זקן (ולהיות שנמשך גם בבחי' המל' בחי' נוק' ז"ש וזקנתי כו'), ויובן ג"כ מה שהיו שבעים איש שזהו שכתוב פקח עיניך כו' ואי' בזהר עינך כתי' עין אחת והוא תרין עיינין דאתהדרו לחד. הענין הוא עפ"י הידוע במ"ש עיני ה' אל צדיקים תוכתי' עין ה' אל יראיו, והוא דאל הצדיקים נמשך מב' הקוין דחו"ג (ר"ל בהתכללות הקוין שע"י קו האמצעי שזהו ע"י התורה שנק' בשם ת"ת וכמו והת"ת זו מ"ת וכן המצות כו' דרמ"ח פקודין כו' המשכות החסד בכלל ושס"ה ל"ת בבחי' הגבו' בכלל שז"ש אנכי ולא יהי' לך כו'), אבל אל יראיו נמשך מבחי' עין א' לבד בבחי' קו א' לבד, ולפי"ז בחי' עין א' למטה מבחי' ב' עינים כו', אך מ"ש תרי עיינין דאתהדרו לחד היינו בחי' עין א' שלמעלה מבחי' תרי עיינין והוא בחי' עינא פקיחא דלא נאים שהוא בחי' פנימי' הכתר שעליו נאמר אני ה' לא שניתי ואין הפרש בין זמן הגלות כו' (שנק' שינה כידוע ועז"נ הנה לא ינום ולא ישן כו') והוא המאיר בכל שבת ויו"ט וזהו ג"כ ענין הע' זקנים בחי' עין א' הנ"ל דעינא פקיחא דלא נאים והוא גילוי בחי' עתיקא כו' וד"ל.