להבין שרשי דברים... במדבר סיני באהל מועד

חלהבין שרשי דברים... במדבר סיני באהל מועד

להבין שרשי דברים הנ"ל בענין במדבר סיני באהל מועד כו'. הנה מדבר סיני ואהל מועד הכל בחי' מל' דאצי' רק כי מדבר סיני הוא ענין העלא' מ"ן דמל' שעולה ממטה למעלה בבחי' מ"ן ואהל מועד הוא ענין טהמשכת מ"ד שנמשך מז"א להמתיק המ"ן דגבורו' דמל' כו', וזהו ענין התפלה עד אה"ע שנק' מד"ס, ומאה"ע ואילך הוא ההמשכה ונק' אהל מועד וכמשי"ת אי"ה. והענין דהנה ידוע דבלילה יורדת המל' בבי"ע ליתן טרף לביתה כו', דהיינו לברר בירורי נוגה דבי"ע שנפלו בהם מרפ"ח ניצוצי', וכל ט' ספירות שלה יורדים בבי"ע לברר בירורים רק הכתר שלה נשאר למעלה באצי', וכמ"ש לעולם דברך נצב בשמים. (נ' שהוא ז"ל תופס עיקר כמ"ש בפע"ח שער י"ז פ"ב ד"ה והנה מ"כ כו' ולא כמש"ש תחלה שהכתר יורד כו' וט"ס נכללו בלא"ה ע"ש ובשערי ציון ומ"ח תפסו כסברא ההיא, וצ"ע בשאר כתבי הרב ז"ל). וענין הבירורים הוא לברר את הניצוצי קדושה דהיינו להוציא האוכל מן הפסולת, שהנ"ק נפלו בבי"ע בק"נ ונתערבו בפסולת המרובה על האוכל שהוא בחי' התערבות הטוב עם הרע בתכלית כתערובת הכסף בסיגים לכן הבירור הוא להפריד הטוב מן הרע לבלתי יהי' מעורבים ואז הרע מתפרד ונופל למטה, והניצוצי קדושה שהם הטוב שהוברר מתעלה למעלה בבחי' מ"ן להכלל באצי'. ונוכל להבין עד"מ ענין התערבות הטו"ר וענין ההפרדה והבירור בעבודת ה' בנפש האדם, שמצד הנפש הבהמי' הרי הוא מעורב טו"ר יחדיו, והגם שהוא עושה מצות ואינו עושה עבירות מ"מ בהעלם יש בו הרע שהרי יוכל להתאוות תאוה. ועוד זאת שיוכל למצוא בנפשו איך התוררה ומצות שמקיים אינם זכים ומיוחדים בתכלית רק לקיים רצון הבורא ית' לבדו בלי שום פני' אחרת כי מתערב בזה איזו פני' וכוונה אחרת בפנימיותו, נמצא יש תערובות טו"ר אפי' בקיום התורה ומצות שהם בחי' לבושים דתורה ומצות שהוא מקיים, ואצ"ל בפנימיות המדות דנפש הבהמית שלא נתהפכו עדיין מטבעם ותולדתם, והרי בטבעם הם מעורבים טוב ורע לפי שנלקחו מבחי' נוגה המעורבת טו"ר כנודע. וכשמתפלל בכוונה הנה ע"י השלהבת האהבה של הנפש אלקית הבאה מהתבוננות בגדולת ה' אזי מתברר הטוב מן הרע, דהיינו שאז ימצא ויראה איך שהוא רחוק מה' וכי מעשיו אינם זכים ומיוחדים להש"י כדבעי, כי מחמת שיבין הטיב ויתאמת אצלו בראיי' חושיית ע"י ההתבוננות וההעמקה בגדולת ה' איך שאפס זולתו ממש, אז יבוש ויכלם ממעשיו שהוא מבחוץ עדיין בבחי' יש ודבר ולגרמייהו עבדין כו' וישית עצות בנפשו לדחות הרע כו'. נמצא ע"י התפלה נתגלה הרע מה שהי' תחלה מעורב בטוב ולא הי' ידוע כלל שהוא רע שהי' נדמה לו שדרכו זכה וישרה, עכשיו ע"י הבירור נתגלה הרע ועי"ז יופרד מן הטוב וישאר הטוב לבדו בלי תערובת רע. וכמו שהוא הבירור בנפשות האדם שהנפש אלקית מבררת את הנה"ב בשעת התפלה, כך יובן עד"ז למעלה ענין ירידת המל' דאצי' שהיא מקור כללות נשמות ישראל לברר ק"נ דבי"ע, דהנה הרפ"ח ניצוצי קדושה שנפלו בשבירת הכלים הם מעורבים בנוגה וכמשל תערובות הטוב ורע בנפש הבהמית שבאדם, ולזאת ע"י ירידת המל' בבי"ע לברר מבררת ומפרדת הטוב מהרע ואז הרע נפרד ונופל למטה והרפ"ח ניצוצי' מתעלים למעלה ליכלל באצי', ולכן בירור זה הוא דוקא ע"י ירידת' בבי"ע כי באצי' לא יגורך רע כלל, ואף הקליפות דאצי' הם עומדים ג"כ בבריאה, וגם בבי"ע הרע נמצא רק בהלבושים דבי"ע ששם יש רע בבריאה מיעוטו רע, וביצי' חציו רע, ובעשי' רובו רע, זהו הכל בלבושים דבי"ע, ולכן יורדת שם לברר.(ועפי"ז יובן מה שאנו רואים שבשעת התפלה כשהאדם רוצה לדבק שכלו יבגדולת הבורא ית', אזי נופלים לו מחשבות זרות המטרידים ומבלבלים אותו מה שלא היו נופלים לו כלל בכל היום כולו. והענין דדוקא מצד שבשעת התפלה הוא שעת הבירור להפריד הרע מהטוב ולדחותו, ולכן מתאמץ גם הוא להתדבק בתכלית בהטוב ואינו רוצה להפרד מהטוב כי כל חיותו מהטוב ומצד עצמו אין לו חיות וקיום כנודע, משא"כ בכל היום כולו שלא בשעת הבירור שאזי הוא מעורב עם הטוב הנה הוא שקוט ונח על מקומו, וכך יובן למעלה כשהמל' יורדת לברר הרפ"ח אז גם כללות ק"נ רוצה לעלות כו', וכנז' בפע"ח שער י"ח פ"ג בכוונות הרחיצה דחמין בע"ש שהוא בחי' שלהובא דאשא הנמשך מלמעלה לדחות הק"נ שלא תעלה כו', וז"ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו דהיינו שלא יתעלו רק הניצוצי קדושה לבדם שהובררו ולא הרע כו', ולכן אין ראוי שיפול לב האדם בקרבו ממה שנופלי' לו מ"ז בתפלה לומר שתפלתו אינו כלום דהא כך הוא המדה גם בענין הבירורים למעלה רק שיש לו לדחותם ולהסיח דעתו מהם וזהו כענין שלהובא דאשא הנ"ל).

(ב) והנה בעליי' המל' מבי"ע לאצי' ע"ז נאמר מי זאת עולה מן המדבר כתמרת עשן, כי כשיורדת בבי"ע לברר נקראת מדבר, בתוספת מ"ם פתוחה, והוא מפני שמצד התלבשותה בבי"ע לברר יכולים החיצונים לינק ממנה כיון שהיא מתלבשת שם בבחי' ההתלבשות ממש, וכמאמר חז"ל גלו לאדום שכינה עמהם שגלות השכינה הוא ענין התלבשותה בע' שרים, משא"כ בזמן שבהמ"ק הי' קיים אז נקראת היא ידבר עמים תחתינו שהוא בחי' ממשלה כדכתי' ומלכותו בכל משלה, והענין דאז לא היתה יורדת לבי"ע כלל אלא היתה תמיד באצי', וזהו ענין דבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא בבחי' יחוד פב"פ עם ז"א באצי', אך לפ"ז צ"ל לכאורה דא"כ איך היו מתבררים הרפ"ח ניצוצי' שנפלו מכבר בשבירה לבי"ע, שהם מתבררים ע"י המל' כמש"ל בפי' ותתן טרף וא"כ כיון שאז לא היתה המל' יורדת כלל בבי"ע א"כ איך היו מתבררים. אך הענין דאע"פ שאז לא היתה יורדת כלל בבי"ע מ"מ היו מתבררים הניצוצים מחמת היחוד זו"נ שהי' באצי' פב"פ שאז מחמת רוב גילוי האור באצי' ממילא היו מתבררים הניצוצים ונכללים בהמל' כנר בפני אבוקה מעוצם הגילוי כו', ודוקא עתה בזמן הגלות (שאין הגילוי כמו אז) היא נצרכת לירד בבי"ע לבררם, וזהו שרש ענין ההפרש בין ידבר למדבר שכשהיא מיוחדת במאצילה באצי' ובירור הניצוצות הוא ממילא דהיינו שמתבטלים מעוצם הגילוי זהו פי' ידבר עמים תחתינו לשון ממשלה שהם מתבטלים ממילא, משא"כ כשמוכרחת בבי"ע לבררם נקרא מדבר בתוספת מ' פתוחה.

וביאור הענין מבואר אצלינו במ"א ע"פ מאמר הזהר פ' ויצא (דקמ"ח ע"א) ע"פ קומה ה' למנוחתיך, דזהו ההפרש בין המשכן שהי' במדבר לבית עולמים (וכן משכן שילה) שנק' מנוחה, לפי שענין בירור הניצוצות ישנו בב' בחי', הא' כמ"ש ותתן טרף כו' שהוא לשון מלחמה, עד"מ המלך יוצא לקראת שונאו באשר הוא שם ונלחם עמו עד שמכניעו, וכך הוא ענין ירידת המל' בבי"ע לברר שהוא בחי' היציאה למקום השונא באשר הוא שם להכניעו, ולכן הי' המשכן במדבר שהוא מקום יניקות החיצונים ודוקא לשם נמשך הגילוי יאלהכניעם ובחי' זו היא דרך המלחמה, והנה דרך המלחמה לפעמים מתכוין ליתן מקום לשונאו שיגביר באיזו מלחמה קטנה כדי לנצח במלחמה הגדולה ממנה, כי לפעמים לא סגי בלאו הכי, וכך עד"מ בענין ירידת המל' דלכך נק' אז מדבר במ' פתוחה שנותן מקום ליניקת החיצונים כדי לנצחם במלחמה הגדולה להוציא בלעם מפיהם, כמ"ש חיל בלע ויקיאנו כו', וכענין עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. אך כ"ז הוא בבחי' הבירור שבדרך מלחמה, אמנם הבחי' השנית בענין הבירורים הוא שלא בדרך מלחמה, והיינו כמו עד"מ למטה במלכותא דארעא, הנה לפעמים יש מלך גדול ונורא שכבר נודע ידו כי חזקה היא וחכמתו רבה, עד שאינו צריך לצאת נגד שונאו להלחם בו ולהכניעו רק מחמת התפשטות גדולתו במקומו ממילא מוכנעים וכפופים, וכמו שמצינו דבר זה בשלמה המלך ע"ה דכל העמי' נתבטלו מעצמם מחמת רוממות והתנשאות מלכות שלמה וחכמתו, וכולם הלכו מעצמם לשמוע חכמתו ושלחו נדבות כו', כמבואר במלכים (א' ה'), ויבואו מכל העמים לשמוע חכמת שלמה כו' (משא"כ דהע"ה הי' צריך למלחמה לנצחם על כרחם, אבל שלמה נק' איש מנוחה מטעם הנ"ל). וכך יובן עד"מ למעלה שיש ג"כ בירור ניצוצות עד"ז שלא בדרך מלחמה, אלא בהמשכת אור א"ס למטה כמו שהוא למעלה בעולם האצי' ממילא נעשה ביטול הסט"א כביטול הנר בפני האבוקה שהאבוקה היא במקומה וכל הנרות הקטנים ממילא בטלים בהתקבץ כל אורות הנרות להאבוקה מחמת המשכתם אחרי' ונדעכים ממקומם וא"צ לירד למקום הקליפות להכניעם כו'. והנה עד"ז הי' הבירור בזמן הבית (ובפרט בימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא, ולכן גם למטה בשלמה דוקא כתי' ויבואו מכל העמים כו'), דהגם שלא היתה יורדת המל' בבי"ע לברר בבחי' מלחמה מ"מ הרי הבירור באופן נעלה יותר, דהיינו לפי שאז הי' זו"נ פב"פ שא"כ הי' גילוי גדול מאד מא"ס ב"ה ע"י יחוד זה דזו"נ שבאצילות אזי ממילא היו מתבטלי' הקליפו' מעוצם הגילוי הזה שבאצי' והיו נכללי' הניצוצות שבהם כנר באבוקה לכן נק' בחי' זו מנוחה שא"צ לבחי' מלחמה (ומ"מ נ' שהגילוי הזה דיחוד זו"נ שבאצי' נמשך מזה הארה ג"כ בבי"ע כנז' בלק"א ח"א פנ"ג שמל' דאצי' נתלבשה במל' דבריאה ומשם נתלבש בלוחות שבארון רק שבחי' זו היא ג"כ אינה מלחמה, דענין המלחמה הוא היציאה למקום שונאו כמו המשכן במדבר, משא"כ בגילוי זה בע"ס דקדושה דבי"ע והקליפות מתבטלים ממילא כו'), וזהו ענין ידבר עמים תחתינו שמתבטלים ממילא, והיינו דוקא מצד עוצם הגילוי כנ"ל במשל המלך גדול ונורא כו' (וע' בע"ח של"ה פרק ג' נת' ז' מדרגות בענין עליי' המל' ובימי שלמה הי' במדרגה כו' שהוא בחי' פב"פ אפילו בימי החול ואז נמשך אור א"ס המלובש בח"ע ומאיר בה דרך מעבר הז"א לבד ולא ע"י התלבשות כו' כנז' בדרוש הכרובים, והמדרגה הז' יהי' לע"ל ומצד עוצם עליי' זו ע"כ נתבטלו ממילא), משא"כ אחר החורבן שאין עוד גילוי במל' דאצי' לא מיני' ולא מקצתי' ממה שהי' אז לכך א"א להיות הבירור ע"ד הנ"ל דלא שייך עתה לומר שיתבטלו מעוצם הגילוי כו', לכך צ"ל ע"י מלחמה. וזהו שנקרא' עתה מדבר במ"ם פתוחה מצד שמתלבשת בק"נ לברר כו', אבל מ' סתומה הוא בחי' בינה עלמא דחירות חירות (ממות) ממ"ה שמשעבוד מלכיות לפי שאין לו שם יניקה כו' ונק' ג"כ יין המשומר משימ"ב (ולכן תרעין דג"ע אסתימו בלילה כי ג"ע יבהעליון מקבל מבחי' בינה כנז' בזהר תרומה דקכ"ז בענין אפריון ואפרסמון, ולהרמ"ז שם נק' ג"ע העליון נועם ה' ששם סוד האפרסמון והיינו הארת בינה שהיא בחי' מ' סתומה וס', ע' ביאור זה בביאור ע"פ ואלה המשפטים, וע' בענין תרעין דג"ע אסתימו בביאור ע"פ הנה בריתי אתך כו' שנדפס בסידור דבארדיצוב, דיובן דבחי' ותתן טרף היינו חיצוני' המל' שיורד בבי"ע, וצ"ע דלעיל נת' ט"ס יורדין מיהו הם חיצוני לגבי הכתר, והא דמבואר לעיל דג"ע נק' ג"כ מדבר לק"מ דהא מבואר דאפי' כל העולמות היותר עליונים נק' מדבר לגבי א"ס ב"ה ואפי' בחי' דלא ישב אדם שם נק' מדבר רק שהפי' הוא שהם בחי' שממה אצלו ית' כי ואתה מחי' את כולם ואפס זולתו ממש, אבל לא שיניקת החיצונים ח"ו מג"ע דאדרבה תרעין דג"ע אסתימו), וזהו מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן כו' הוא הרפ"ח שנבררים שעולים בהעלאת מ"ן כדמיון העשן כמ"ש במ"א.

(ג) ועוד זאת הטעם שנק' מדבר, כי הנה הטעם שאין המדבר מגדל צמחים הוא מפני תוקף חום השמש שבו, וענין משל זה דתוקף החום הוא מרמז לבחי' עליי' המל' מבי"ע לאצי' שהוא בחי' גבורות וצמאון, כמ"ש למען יזמרך כבוד כו' קארי תדיר ולא שכיך, וע"ז נאמר אל תחרש ואל תשקוט אל כו', וזהו ענין תוקף החום ותגבורת האהבה, וכנז' בזוהר פ' בלק דקצ"א ע"פ שחורה אני ונאוה, מגו דחיקו דרחימו כו' אזעירת גרמה כו' והיינו שכל הפרצוף שלה שהיתה בבי"ע נעשי' רק נקודה א' באצי' והוא בחי' הביטול בתכלית כמבואר באריכות בביאורי הזהר שם בפ' בלק, ונקודה זו הוא בחי' כתר דמל' שנשאר באצי' תמיד, וגם הט"ס שירדו בבי"ע עולים בגבו' וצמאון באצי' וזה נמשך להם מבחי' הכתר שבאצי' תמיד, ואז נעשי' נקודה תחת יסוד והיא בחי' נקודת הכתר כנ"ל, וזהו ענין במדבר כי בחי' זו דכתר הוא הרצון שלמעלה מהחכמה ליכלל במאצילה, והוא כמשל המדבר שאין בו שום צמיחה רק בחי' דומם ממש בחי' העפר מחמת תוקף החום כך הוא ענין תוקף ביטול זה ורצון זה עד שהיא בבחי' דומם לגבי מאצילה נקודה א' כו' אזעירת גרמה, וזהו ומדברך נאוה פי' זו העלי' דמל' שעולה מבי"ע בבחי' גבורות שאז נק' מדבר לשון דיבור למען יזמרך כבוד כו' הוא נאוה שכך הי' כוונת המאציל ית' בתחלה שתרד לבי"ע בכדי שתתעלה אח"כ והירידה צורך עלי', וכנז"ל בענין הוציאוה ותשרף כו', וע"ז אמר דהע"ה שהי' מרכבה למדת מל' ואמר כנגד מדתו, צמאה לך נפשי הוא המל' מתי אבוא ואראה שתתעלה באצי' כו', והנה כמו שיש בחי' זו למעלה במדת מל' שהוא מקור נשמות ישראל שיורדת בבי"ע והירידה צורך עלי' לברר ולהעלות כו', כך הוא בנפש האדם שהוא ניצוץ פרטי הנמשך ממדת מל' שמתלבש בגוף ונה"ב דוגמת גלות השכינה (משא"כ בזמן בהמ"ק לא הי' הנה"ב מסתיר כ"כ כיון שלמעלה הי' בחי' ידבר עמים כו' כנז"ל) בכדי לברר הנה"ב, ועיקר הבירור בשעת התפלה שאז עולה בבחי' מדבר וצמאון והוא הבחי' צעקה שנת"ל בתורה שזהו בחי' מדבר כדכתיב תעו במדבר כו' צמאים וכו' ויצעקו וכו' ליכלל באורו ית', וזהו מדבר סיני שירדה שנאה לעוכומ"ז, והוא ענין הבירורים שהרע נברר מהטוב בין למעלה ע"י המל' שמבררת כנ"ל ובין בנפש האדם ע"י התפלה.

יג(ובזה יובן ענין תיקון חצות כי אז מתחיל עליי' המל' בבחי' מדבר וצמאון למען יזמרך וכו', ולכן צריך לבכות על ירידה זו וגלות השכינה שהוצרך לירד ולהתלבש בחיצוני' בבחי' מלחמה ונותן מקום לשונאו שיגביר כו' עת אשר שלט כו', ועי"ז מוסיף כח למעלה להיות עליי' המל' וגם ממשיך לה תענוג עליון ע"י עסק התורה שאחר חצות, וכמבואר בפע"ח, עד שבתפלת השחר אח"כ היא עולה באצי' ממש, וכן בנפש האדם ג"כ אז שעת הכושר להתבונן בגדולת ה' להמשיך גילוי יחוד א"ס ב"ה בנפשו וכנודע).

(ד) והנה אחר שביררה הניצוצי' בבי"ע והיא עולה בבחי' גבו' וצמאון שז"ס מדבר כנ"ל (אות ג') אז אח"כ הוא המשכת מ"ד להמתיק גבורו' דמ"ן, וה"ע יחוד זו"נ וכמ"ש כל צמא לכו למים שהוא בחי' מ"ד הממתיק הגבו' וצמאון דמ"ן, וזהו בחי' אהל מועד שהוא בחי' היחוד של הז"א עם הנוק' שהוא בהיכל האהבה, וזהו שרש ענין הנז"ל בתורה דברכת אהבת עולם הוא בחי' אהל מועד כי ברכת אה"ע הוא היכל האהבה ושם סוד החיבוק, וזהו ענין וימינו תחבקני הנז' בתורה אות ולמטה באדם ה"ע קיום התומ"צ כמבואר שם הטעם דהוא בחי' חיבוק וזהו ענין מ"ש וישק יעקב לרחל (וע' פע"ח דהחיבוק בהיכל אהבה אה"ע וק"ש ונשיקין בהיכל הרצון אמת ויציב והיחוד בהיכל ק"ק בשמו"ע, ונ' דאהל מועד בחי' אהל מקיף אח"כ נמשך בחי' הטפה פנימי', וזהו מועד ונועדתי והאדם ידע, וה"ע שים שלום, וכמו עד"מ תחלה חופה ואח"כ היחוד, כמ"ש במ"א ענין סוכות חופה ושמ"ע יחוד), שבחי' יעקב נשפל ונמשך בהיכל ק"ק להשפיע המ"ד כו', וזהו ענין אהל מועד מלשון ונועדתי שהוא הצירוף של ונודעתי שהוא בחי' הדעת כדכתי' והאדם ידע שממנו נמשך ההשפעה ע"י בחי' היסוד (וכנודע בכוונת הלולב) כי ביסוד ז"א מלובש יסוד דאבא שבו מוחין דאבא ודא"א וע"י שהוא בחי' התלבשות וגילוי התענוג עליון מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (וגם אפ"ל פי' בתענוגים ב' תענוגים כי המתקת המ"ן הוא שהגבורות נהפכו לחסדים כמ"ש ע"פ הזהר ר"פ תזריע אתתא מיומא דאתעברת כו', וזהו מה טוב ומה נעים שבת אחים, טוב הוא חסדים דמ"ד ונעים גבורות דמ"ן כשנמתקים, וכמשל מאכל מתוק בטבעו ומאכל ערב דהיינו דבר חריף כשנמתק), ולמטה בנפש ה"ע שמחה של מצוה שהשמחה הוא בחי' גילוי בנפש מבחי' עונג ושמחת ה', וזהו שרש ענין לאשתאבא בגופא דמלכא שלמעלה מהג"ע שהג"ע רק זיו כו', אבל ע"י ירידת הנשמה הנה העלי' היא כשהמל' עולה מבי"ע בבחי' מ"ן מתעלים ג"כ נשמות הצדיקים ונכללים בבחי' מ"ן, ואח"כ נמשך בהם ג"כ המ"ד מיסוד ז"א וזהו בחי' לאשתאבא בגופא כו' והיינו דוקא ע"י התומ"צ כי טפת מ"ד נמשכת מה"ח שמהם נמשך כל הרמ"ח מ"ע כנודע וגם הטפת אבא נמשכת מכל הרמ"ח אברי' שמהם נמשכים הרמ"ח מ"ע.

(ה) וזהו ג"כ שרש ענין הנז' בתורה דבחי' המשכה זו דאהל מועד הוא ע"י משה והעלא' דבחי' מדבר סיני הוא ע"י אהרן, שמשה הוא שושבינא דמלכא, פי' שמשה הוא יסוד אבא לכך הוא השושבינא המוריד את החתן שהוא ז"א ו"ק דאצי' שירד ויתלבש ברמ"ח מ"ע גשמיי' שהוא בחי' ירידה ידגדולה, וכמו עד"מ ירידות והתלבשות כח השכל שהוא רוחני במוח הגשמי שבאדם שהוא ירידה גדולה לפי שהמוח גשמי אינו מערך ומהות שכל שהוא רוחני, וכמ"כ למעלה ממש שהרמ"ח מ"ע המה ענינים מעשיי' שהם נתלבשו בעשיי' גשמיות, והו"ק שהם המדות דאצי' רמ"ח איברים דמלכא הם רוחניים בחי' אצי' שהרי אין ערוך כלל ביניהם ולזה הוא ירידה גדולה להיות התלבשות ו"ק דאצי' ברמ"ח מ"ע גשמיים, כמו פ' קדש שבתפילין שהוא בחי' ח"ע שנתלבש באותיות הכתב גשמי ע"ג קלף גשמי, וכן בכל המ"ע, ובחי' ירידה זו נק' חתן חות דרגא ביום חתונתו זו מ"ת, לכן להיות ירידה הוא ע"י משה שהוא בחי' יסוד אבא והוא בחי' השושבינא דמלכא (ע' פע"ח בענין מנות איש לרעהו).