הנה מתחלה נבאר ענין תהו ותיקון

רפגהנה מתחלה נבאר ענין תהו ותיקון

בס"ד יום ש"ק פ' נשא

הנה ^* מתחלה נבאר ענין תהו ותיקון. והנה שרש נפש האדם הוא מעולם התיקון נעשה אדם בצלמנו אכן שרש דצ"ח הוא מבחי' עולם התהו שקדם לעולם התיקון וכמ"ש באדרא דקל"ה סע"א וע"ב בענין עולם התהו ובגין דתיקונא דא דאדם לא אשתכח לא יכילו למיקם כו' ע"ש ודף קמ"א ע"ב שבחי' עולם התיקון הוא בחי' אדם. והענין יובן ממה שאנו רואים למטה באדם בחי' מציאות נבדל מכל הברואים, שהוא מושל בכל הברואים וכמ"ש וירדו בדגת הים כו', והענין הוא לפי שאדם הוא בחי' פרצוף כלול מע"ס וכל המדרגות של כל הברואים ואינו בבחי' מדרגה ומדה אחת מיוחדת לבד כמו שארי הברואים, שיש לכ"א מדה מיוחדת בלתי הרכבה מזולתו כלל כמ"ש ואת כל עוף כנף למינהו כו' נפש חיה למינה כו', כמו ד"מ בעופות הנשר טבעו רחמני על בניו והעורב טבעו אכזרי, הנה לא יש בנשר הרכבה מאכזריות כלל שמטבע העורב, וכמ"כ להיפך בעורב אין כלל מטבע הנשר שלא יש בו נטיה ממדת האכזריות אפילו כמלא נימא שיתגלה בעורב א' פ"א רחמים (וכמ"ש בגמ' עירובין דכ"ב ע"א כתובות מ"ט ע"ב וע"ש בתוספת), והיינו מחמת כי נבראו טבעם במדה אחת בלתי התכללות ממדות אחרות, והיינו לפי ששרשם מעולם התהו שהיו הספירות זת"ז ולא היו בסוד פרצופין וקוין שהוא בחי' ההתכללות וכדלקמן, וכמו"כ גם המלאכים שנק' ג"כ ע"ש עופות, ועוף יעופף, ועוף זה מיכאל, יעופף זה גבריאל, הנה מיכאל הוא שר של מים חסד ואהבה וגבריאל שר של אש בחי' גבורה ויראה כו' כל אחד במדה מיוחד, ולכן אין מלאך א' עושה שתי שליחות, אבל לא כן האדם הוא בטבעו מורכב מכמה מדות שונות דבר והיפוכו (ולשון הרמב"ם בהקדמה לפי' המשניות כל מיני בעלי חיים והאילנות יש להם פעל אחד בלבד או ב' פעלים אבל האדם יעשה מעשים רבים משתנים זה מזה כו') והנה מלבד שיש לו מכל הע"ס ג' שכלים וז' מדות, אף גם זאת בכל מדה מהמדות והשכליים הוא כלול ג"כ משאר המדות. ד"מ באכזריות שלו כלול רחמנות כמו אב המכה את בנו שהכאה זו אכזריות היא והרי כלול בה רחמנות ואהבה, שאין מכה אותו רק מפני אהבתו וחמלתו עליו, וכמ"ש חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, וכן עד"ז בשאר המדות, גם כלול בו מבחי' דצ"ח (הן בגופו שהשערות הן בחי' צומח כו' והן בנפשו כלול דצ"ח רוחניים האותיות הן בחי' דומם והמדות בחי' צומח כו', ועמ"ש בפ' בראשית ע"פ וייצר בענין שגוף האדם הי' מתחלה דומם משא"כ גוף הבעלי חיים כו', והיינו לפי שהאדם כלול ממדבר עד דומם) ולכן נק' האדם עולם קטן, וכ"ז הוא מחמת שנברא בצלם ודמות שלמעלה אדם דלעילא, אשר הוא בחי' פרצוף ופרצוף הוא קשר ע"ס וכל ספירה כלולה מע"ס וכידוע ההפרש בין נקודה ספירה לפרצוף (בע"ח שער כ"ט שער הפרצופים פרק ז' כי נקודה הוא עשי' שבספירה וספירה הוא בחי' הספירה שלימה מאבי"ע שבה ופרצוף הוא קשר ע"ס וכל ספירה מהם שלימה מאבי"ע עכ"ל) גם יש בפרצוף בחי' מוחין חב"ד אשר באו בשינוים לפעמים בחי' גדלות ופעם קטנות ומחמת כי בצלם אלקים נעשה האדם שלמטה ג"כ, לכן יש בו כל בחי' הנ"ל גם בחי' פנימי' וחיצוניות, רפדוכל אלה אין בשאר הברואים לבד מאדם שנברא בצלם אלקים שהוא בחי' העליון שכולל הכל, וגם במרכבה כתיב ופני אדם לארבעתן אנפי זוטרא ואנפי רברבא, וע"כ נאמר באדם וירדו בדגת הים ובעוף השמים כו' שכמו שאדם דלעילא על הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה מושל על כל הד' חיות המרכבה הכוללים כל החיות פרטיים כו', כך האדם לפי שנעשה בצלם אלקים וכולל ג"כ הבחי' דצ"ח לכן הוא מושל ורודה בכולם כו' (וע' בפרדס שער ל"א פרק ח' ובשל"ה בהקדמה בבית ישראל).

ב) והטעם לכל זה למה אדם דוקא הוא בא בהתכללות ופרצוף ולא שאר בעלי חי, היינו מפני דשרש אדם הוא מעולם התיקון, ושרש דצ"ח הוא מעולם התהו שקודם לבחי' תיקון וכנ"ל, דהנה שבה"כ דתהו הי' מחמת שהי' ריבוי האור והכלי הי' קטן מהכיל ולכן נשברו הכלים ונפלו למטה בבי"ע והאור נסתלק למעלה ולכן נעשה אח"כ עולם התיקון מיעוט האור וריבוי הכלים. והנה מהו ענין ריבוי האור היינו התגלות האור בתוקף ובתגבורת בתכלית (וכמ"ש במ"א בביאור ע"פ מים רבים כו' בפ' נח) ולכן היו ז' מדות דתהו זה תחת זה בלי התכללות זה מזה כלל, מחמת כי האור והמדה הי' בא בהתגלות ותגבורת לכן לא הי' מתחבר עם המדה שכנגדו והי' ענפין מתפרדין עד"מ למטה מה שאמרו רז"ל לעולם יהא רך כקנה וזהו דוגמת עולם התיקון ואל יהא קשה כארז שזהו בחי' עולם התהו, ד"מ איש הקשה במדותיו בלי נטות מהם כלל, כך הי' אותו האור והמדה בא בחוזק והתגלות המדה ההיא לכן לא הי' נכלל ממדה אחרת כלל מחמת ריבוי התגלות המדה ההיא וזה נק' ריבוי האור אשר כל אחד על מעמדו דמדה ההיא דוקא בלי התכללות היפוכו ולכן לא היו יכולים הכלים לסבול האור הרב החזק ונשברו ונפלו בבי"ע, והאורות נסתלקו למעלה שנשארו למעלה בבחי' העלם, אמנם עולם התיקון הוא מיעוט האור היינו שאין המדה בא בתגבורת כ"א דוגמת ענין רך כקנה שיכול לנטות ממדותיו וע"כ הוא בבחי' קוין והתכללות המדות זה מזה, חסד כלול מגבורה וגבורה מחסד, וזהו כי התיקון הוא בחי' אדם משא"כ בתהו כנ"ל בשם הזהר, והיינו כי האדם הוא בחי' פרצוף שהוא התכללות מע"ס יחד וגם כל הע"ס כלולים מכולם, ולהיות בחי' התכללות זו זהו דוקא בעולם התיקון מטעם הנ"ל ולכן גם האדם שלמטה לפי ששרשו מהתיקון לכן הוא כלול מכל המדות וגם כל מדה יש בה התכללות מכולם אבל בחי' דצ"ח שרשן נמשך מהספירות דתהו שלא הי' בהם בחי' התכללות לכן כמו"כ בטבע דצ"ח שיש לכל בעל חי מדה מיוחדת ואין בה מדה אחרת כלל וכנ"ל. והנה מ"מ בחי' תהו קודמת והיא גבוה למעלה בשרשה מבחי' תיקון (וכמ"ש באגה"ק קרוב לסופו כי הן מס"ג שבפנימי' א"ק והתיקון ע"י מ"ה הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא כו', וע' מזה בהרמ"ז ר"פ וישב ד"ה חכמת המסכן וס"פ קרח) אך אעפ"כ מצד התכללות הנ"ל יש בתיקון מעלה גבוה שאינה בבחי' תהו, כי יש בתיקון גילוי אור א"ס שאין בתהו והוא כמ"ש בזהר קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים פי' קוב"ה הוא עצמו' המאציל אנת הוא שלימות' דכולא, ואינו שורה אלא באתר שלים היינו כשיש התכללות למט' וקשר וחיבור הע"ס יחד אזי ישכון בהם אור א"ס שלימותא דכולא מה שלמעלה מע"ס ולאו מכל אלין מדות איהו כלל משא"כ רפהבשכל מדה היא בפ"ע אין זה כלל אתר שלים שיהי' השראה משלימותא דכולא כו', ולכן בתיקון ע"י ההתכללות בבחי' פרצוף אדם העליון נמשך השראת אור א"ס משלימותא דכולא מה שאין כן בעולם התהו, וזהו מעלה יתירה ועצומה דבחי' אדם שבתיקון על עולם התהו (וז"ש ברכינו אבינו כולנו כאחד באור פניך כו' וכמו שמצינו במ"ת ויחן ישראל באחדות אז ניתנה תורה ועמ"ש סד"ה שנייך כעדר הרחלים, ועמ"ש בפ' נח בד"ה ויאמר ה' הן עם אחד כו' שבמקום ההתכללות שבקדושה ממשיכים האור מבחי' עקודים בכלי אחד וזהו בחי' שלימותא דכולא שלמעלה מהתהו, כי עולם התהו הוא מבחי' נקודים ועולם העקודים בחי' טעמים ובענין טנת"א הטעמים בכתר ונקודות בחכמה כו' וכמ"ש במ"א).

ג) והנה אחר ששוכן בבחי' תיקון הארת אא"ס שלמעלה מע"ס עי"ז יכולים אח"כ ליכלל המדות והספי' בבחי' ביטול במציאות ממש יותר מקודם שהי' ההתכללות רק מחמת חלישת התגלות האור רך כקנה כו' אבל לא בחי' עצמיות הביטול ממש, אכן בהגלות נגלות עליהם גילוי אור א"ס שלימותא דכולא אשר כל המדות כאין נגדו, כי כשמו כן הוא שאינו בבחי' מדה ח"ו אלא למעלה מעלה עד אין קץ אפילו מבחי' חב"ד מקור המדות, ואזי המדות היו לאחדים ובטלים ממש כנר בפני אבוקה באורו ית' המאיר להם ואין תופסים מקום כלל, וזהו ענין עושה שלום במרומיו בין שר של מים ושר של אש וכמ"ש באגה"ק ע"פ והי' מעשה הצדקה שלום כו' ע"ש, והתכללות זו הוא ביטול אמיתי ממש שלמעלה מבחי' הביטול דרך כקנה כו', עד שאפי' כשהמדות היו בריבוי האור היו בטלים ומתכללי' וכמו בעולם העקודים שודאי הי' שם ריבוי האור מבנקודים ואעפי"כ לא הי' שם שבה"כ ח"ו, והיינו מחמת קרבתן לאור א"ס שעי"ז הם בבחי' ביטול אמיתי כו' והתכללות אמיתי עד שעקודים בכלי א' ומבחי' ביטול זה נמשך אח"כ בעולם התיקון ג"כ ע"י השראת אור א"ס הנמשך בעולם התיקון שעי"ז נמשך בהם הביטול האמיתי כו' (ועמ"ש בביאור ע"פ את שבתותי תשמרו בענין שבת תתאה שהוא עליית בי"ע באצי' ביטול היש ושבת עילא' הוא עד"ז באצי' ג"כ בחי' ביטול אמיתי בבחי' אין מקור החכ' כו' והיינו ג"כ כמ"ש כאן שע"י התגלות אור א"ס בעולם התיקון נמשך ביטול עליון יותר כו') והיינו ענין מלגאו איהו שם מה דאיהו אורח אצי' ושקיו כו' היינו השראת אור א"ס ששורה בשם מה דחכ' מבחי' שלימותא דכולא אשר כל אורות ומדות מתבטלים במציאות נגד התגלות אור א"ס ולכן איהו אורח אצי' שמקשר ומחבר לכל אורות וספירות דאצי' שיהיו מתחברים בהתכללות גמור ואמיתי (ואפשר שזהו ענין מ"ש בליקוטי הש"ס מהאריז"ל בפי' הבאת שלום בין אדם לחבירו, דהיינו אסתכלותא אנפין באנפין בין האדם לחבירו שהוא האריך בזעיר. והענין כי לגבי א"א נק' המדות דאצי' ז"א כי קטן יעקב אבל ארך אפים וגדל חסד היינו שהמדות הן בלי גבול וכמ"ש בד"ה ויהי בשלח פרעה וסד"ה בכ"ה בכסלו, וזהו ג"כ ענין ההפרש בין גדולה לחסד וכמ"ש במ"א, ונמצא בכתר עליון המדות הן בבחי' גדולה ותוקף ואעפ"כ הן בהתכללות בתכלית והיינו מעוצם הביטול לגבי א"ס ב"ה וכנ"ל בענין עקודים וזהו כתר עליון כו' מלגיו איהו שם מ"ה כו' וכמ"ש במ"א בביאור ע"פ מי מנה רפועפר יעקב וע"פ הראיני את מראיך ולכן נק' הכתר אדם ובפרדס ערך אדם שהכתר נק' א"ק והיינו כי א"ק הוא כתר דכללות אבי"ע כו' וכאשר נמשך מבחי' זו ג"כ בז"א דאצי' כנ"ל שע"י ההתכללות נמשך ושורה בו מבחי' שלימותא דכולא זהו ענין הבאת שלום בין אדם לחבירו, ואפשר שזהו ג"כ פי' וענין מה שמו ומה שם בנו היינו ב' בחי' מ"ה שהן ב' בחי' אדם הנ"ל, והיינו ב'בחי' התכללות הנ"ל הא' ע"י בחי' רך כקנה הב' ע"י גילוי אור א"ס משלימותא דכולא מה שמו מלגיו איהו שם מ"ה ועיין בזהר בלק דף קצ"א ע"ב ובמק"מ שם ובפרדס ערך מה דפי' מה שמו היינו חכמה עילאה כו' וכמשנ"ת ג"כ בד"ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה י"ל דמ"מ מקור ההמשכה הוא מבחי' כתר אלא שהוא ע"י החכמה וכנודע מענין יחוד או"א שבק"ש ששרש ההמשכה מלמעלה מעלה כו', והנה מבואר בלקוטי הש"ס שם בשם האדרא כי בעידנא דמסתכל אריך בז"א אזי גורם זיווג בין ז"א ונוק' וזהו שמהבאת שלום בין אדם לחבירו נמשך אכילת פירות בעוה"ז עפמ"ש בזהר בהעלותך דף קנ"ו ע"א בגין דהאי קרן כו' וע"ד איבא דילי' וע"ש במק"מ וזהו ענין אדם דדברי הימים בא' רבתי שאתוון רברבן שרשן מבחי' כתר וע"י הארת הכתר נמשך זיווג זו"נ וזהו מ"ש בזהר ח"ג דנ"ג ע"ב אדם דא שלימו דכולא, וזהו שנמנה במשנה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כו' כיבוד אב ואם וג"ח והבאת שלום בין אדם לחבירו ות"ת כנגד כולם והיינו לפי שע"י כ"ז ממשיכים אור א"א בז"א ע"י או"א כנ"ל בענין מה שמו כו', ובענין ג"ח יובן ממ"ש במ"א בפי' אל עליון גומל חסדים טובים ועמ"ש ג"כ ע"פ וארשתיך לי לעולם בשם הזהר בפי' לעולם ועמ"ש בד"ה ה' יחתו מריביו איך ע"י המשכה זו מא"א מתמתקי' כל הדיני' וע' בר"ח פרק י"ב משער האהבה בענין כי המלך בוטח בה' ובחסד עליון בל ימוט כו' ועמ"ש בד"ה הנה להבין שרש ענין מ"ת פ' יתרו גבי דוד בשתיים ולא עלתה לו, ועיין עוד מענין אכילת פירותיהן בעוה"ז באגה"ק בד"ה וילבש צדקה כשריון. ומעתה יובן ענין נעשה אדם כו' וירדו בדגת כו' כי האדם הוא מבחי' תיקון אשר יש בו השראת אור א"ס וגם התכללות כולם כנ"ל ולכן יכול האדם דייקא לרדות ולמשול בכולם וע' בזהר ח"ב דצ"ד סע"ב ח"ג דמ"ח ע"א. והנה לכן יש ג"כ באדם הבחירה וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות תשובה שע"ז נא' הן האדם הי' כאחד ממנו כלומר מין זה של אדם הי' יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ כו' ע"ש, והיינו כמ"ש במ"א שבחירה זו נלקחה מבחי' גבוה מאד שהוא בחי' הממשלה שהמלוכה והממשלה לחי עולמים ע"ד כשעלה ברצונו הפשוט כו' ואין מעכב על ידו ועד"ז הוא בחי' הבחירה שניתן לאדם עד שאין מי שמעכב על ידו אך לפי שבחי' ומעלה הרמה זו ירדה ונתלבשה למטה בגוף הגשמי ובנה"ב שכלולים מטו"ר ע"כ יכולה להיות ממשלה זו גם לבחור הרע ח"ו ה' ישמרנו וזהו וייצר כו' ויפח באפיו כו' צמצומים רבים עד שירדה כח בחירה וממשלה זו למטה, אבל שרש בחי' זו נלקחה ממקום גבוה מאד וע' בפרדס שער ד' פ"ט כו', ומה שניתן בחירה וממשלה זו לאדם היינו לפי ששרש בחי' אדם נעל' מאד, ולכן ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה כו' וכמ"ש הרמב"ם שם הואיל והרשות בידינו כו', ולכן אי' בספרי' שהדפק שבאדם מורה על הארת אא"ס שבתוכו וכמ"ש בלקו"ת בטעמי מצות פ' רפזוירא כי הדפק אחוריים דאבא והחיות שבתוכו הוא אור הא"ס כי התלבשות אור א"ס הוא בחכ' והדפיקו בחי' רצוא ושוב והיינו בחי' מטי ולא מטי דחכמה לפי שאור א"ס שורה בחכמה.

ד) ומעתה יובן ג"כ ענין שהאדם ניזון ומקבל חיות מהמאכלים דצ"ח, וגם הוא מתקן ומעלה אותם עי"ז, דהיינו מפני שהאדם מבחי' תיקון אשר ע"י ההתכללות שורה שם האור א"ס שלימותא דכולא וכנ"ל דאור א"ס שורה בחכמה, לכן יכול האדם בברכתו שמברך ברוך אתה ה' להמשיך גילוי אור א"ס בחכמה ובחכמה אתברירו לברר הדצ"ח אשר המוצא פי ה' שבמאכל שרשו מעולם התהו רק שמחמת שבה"כ נפלו הכלים למטה בבי"ע והאורות נסתלקו למעלה במאציל העליון אמנם אחר הבירור וההעלאה של המאכל לבחי' התיקון ע"י הברכה הנה עי"ז מתקרבים לאורות שלהן דתהו שנסתלקו למעלה ומתגלים ומתאחדים בהן האורות דתהו כמו עד"מ נפש האדם שמסתלקת מהגוף מחמת מיתה ה"י, וצרורה בצרור החיים בג"ע וכשיהי' תחה"מ שיתעלה הגוף תתגלה ותתלבש בו הנשמה שהיתה בג"ע כו' כמ"כ הכלים דתהו שמתו ונפלו בבי"ע אחר שנתקנו ונכללו בבחי' התיקון נתגלה ונמשך בהן נשמתן היינו האורות דתהו, ונמצא שעי"ז ניתוסף ריבוי אור גדול לבחי' תיקון שהוא האדם, כי האורות דתהו שנסתלקו ונכללו בעצמות המאציל הם גבוהים הרבה מאורות דתיקון כנ"ל רק שמחמת תגבורת ותוקף האור לא יכלה הכלי להכיל כו' אכן אחרי שנתבררו הכלים ונכללים בתיקון שהוא בחי' ההתכללות אז יחי' עי"ז האדם דתיקון שנתגלה בו אור שגדול יותר מהאדם דתיקון כו' כנ"ל (שהוא מס"ג שבפנימי' א"ק כו', ונמצא נכלל בתיקון ב' המעלות שיהי' אורות גדולים כמו בתוהו ואעפי"כ יהי' בבחי' התכללו' ע"י הארת אור א"ס שלימותא דכולא כו' מעין בחי' עקודים כו') ובזה יובן מארז"ל ברכות דנ"ה ע"א ע"פ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ביחזקאל מ"א כ"ב פתח במזבח וסיים בשולחן כ"ז שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו, כי הנה ענין הקרבנות הוא העלאת נפש הבהמה ע"י הכהן שהוא חסד דז"א מעולם התיקון וימין מקרבת, ולכן כשמברך ושוחטה ומקריבה ע"ג המזבח הוא מברר רוח הבהמה שנפלה בשבה"כ ומעלה אותה לשרשה שמפני שור שבמרכבה עד שנכללת במלכות דאצי', וזה נק' אכילת המזבח, מזבח היינו מלכות דאצי' ועי"ז מתגלים האורות דתהו ולכן נהנים המלאכים מהקרבנות בהתגלות האורות דתהו אשר משם שרשן וזהו שכתוב בזה"ק פ' פנחס דף רמ"א ע"א ואתהנין מיסודא ועקרא דלהון וכהובא באגה"ק סד"ה איהו וחיוהי, וזהו ריח ניחוח לה' שע"י הריח שהוא העלאת מ"ן מבירור נה"ב נמשך ניחוח לשון נחות דרגא והוא המשכה לה' דהיינו שנעשה הוי' חדשה כי גם בע"ס דתהו יש שם הוי' ונתגלה ונמשך לע"ס דתיקון לבחי' שם הוי' דתיקון ולכן המזבח מכפר על האדם שמבחי' תיקון ע"י שממשיך ריח ניחוח לה' כו', וכמו"כ עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו ע"י אכילתו בברכה וכוונה שעי"ז ג"כ מברר הדצ"ח ומעלה מ"ן משבה"כ וממשיך גילוי האורות דתהו, אך היינו ע"י שמתפלל תחלה להבטל אליו ית' שזהו בחי' אדם דתיקון שמעלתו הוא בחי' הביטול, אדם בגי' מ"ה, ואז נק' השולחן שולחנו של אדם רפחדוגמא שלמעלה בחי' המלכות דאצי' המבררת הניצוצין נק' שלחן לאדם העליון ז"א דאצילות ולכן עי"ז מכפר עליו כמו המזבח כו' (וע' בזהר פ' תרומה דקנ"ג סע"ב ודף קל"ג ע"א וע' ברע"מ פ' עקב דף רע"א סע"ב מענין זה השלחן ועמ"ש בפ' נשא בד"ה כה תברכו כו').

ועתה נבוא לענין תנופת הלחם ע"ג שתי הכבשים. רק מתחלה נקדים ענין שתי הכבשים התמידין שבכל יום דאיתא בפע"ח שער ה' פ"ג בענין עולת תמיד שכל עולה הוא בחי' לאה שהיא עליונה ושם הדינים קשים כולם ולכן בא עולת התמיד כנגדה למתק דינה, וע' בהרמ"ז ר"פ צו שהקשה שהרי עיקר זיווג של שחרית הוא דיעקב ורחל ופי' שמ"מ צריך ג"כ מיתוק לדיני לאה כו' ע"ש. וביאור ענין דזיווג יעקב ורחל ולאה ושע"ז באו השני תמידין להמתיק הדינים כו'. כי הנה כתי' כרחל לפני גוזזיה נאלמה ורחל היינו כבש והוא בחי' מלכות שנמשלה לרחל לפי שמצינו שיש ברחל טבע ההכנעה יותר מכל הבהמות וגם לכל רואה מעירה רחמים עליה וקולה קול המעורר רחמנות וגם שמנחת א"ע לגזוז ולא תשמע קולה משא"כ כל הבהמות לא ישקוטו ולא ינוחו כשיבאו לגוזזם (וכ"ז הוא בחי' ההכנעה וביטול, בחי' ונפשי כעפר לכל תהי' כמ"ש במ"א בד"ה אם לא תדעי לך בפ' ויצא) והדוגמא בזה בשכינה אשר יורדת להשפיע לבי"ע ומחי' גם את החיצונים וסובלת זה ויניקתם מהשערות וזהו ענין לפני גוזזיה נאלמה וכמ"ש ע"פ אלה מסעי בנ"י כו', וכדי להמתיק הדינים דתרין נוקבין לאה ורחל שבהם נאחזים החיצונים נאמר את הכבש האחד תעשה בבקר, תעשה לשון תיקון כמו ועשתה את צפרניה, ותיקון זה היינו ע"י עולת התמיד שמקריבין הכבש הגשמי ששרשו מעולם התהו ע"ג המזבח ועי"ז מעלים מ"ן מהרפ"ח ניצוצין ועי"ז יורד ונמשך מלמעלה מ"ד והוא ענין אש שלמעלה ארי' דאכיל קרבנין ארי' אותיות ראיה שהוא הארת שם מ"ה מחכמה המברר המ"ן ועי"ז נמתקים הגבורות דנוק', וזהו ענין זיווג יעקב ורחל, וכן הזיווג דלאה, כי לכל נוק' צריך המתקה לבא מדכורא והיינו בחי' יעקב ז"א דאצי', והענין כי רחל הוא אותיות הדבור ולאה הוא אותיות המחשבה ולכן שניהן נק' נוק' כי אותיות הוא הבחי' אחרונה רק נגד רחל שהוא דיבור עלמא דאתגלייא נק' לאה שהיא מח' עלמא דאתכסיא אבל גם המח' היא בחי' אותיות כו'. והנה התחלקות הכ"ב אותיות במבטא בה' מוצאות הפה הוא ע"י ה"ג מנצפ"ך שמחלקות הקול וההבל לחלקים כו', וזהו שבנין הנוק' אותיות הוא מהגבורות וכן הוא ג"כ באותיות המחשבה שהם באים גם כן בהתחלקות כמו אותיות הדיבור ע"י ה"ג מנצפ"ך דאימא כו' (ועמ"ש ע"פ וגבורתך ידברו להודיע לבני האדם גבורותיו כו' ובד"ה אדני שפתי תפתח), והנה ע"י השתלשלו' הגבורו' נמשך יניקת החיצונים שהם הדינים הקשים ויניקתם מפסולת גבורות דקדושה (ועמ"ש מענין זה בד"ה ויקחו אליך פרה בפ' חקת), אך ע"י יעקב שהוא בחי' אז יבקע כשחר אורך המשכת אור א"ס השורה בחכ"ע ומלמעלה מעלה כו' עי"ז נמתקים הדינים והגבורות ולא יהיו בבחי' גוזזיה להפריד השערות והאותיות ביש ודבר נפרד כו' והיינו ע"י התגלות הביטול מבחי' ח"ע. וזהו דאיתא במ"ח את הכבש אחד יעקב תעשה בבקר כו' כי יעקב הוא הממשיך בחי' כבש ממקורו ושרשו וכמו שיבוא בסמוך בענין והכשבים הפריד יעקב רפטשממשיך מבחי' כתר וחכמה בחג"ת דז"א, וזהו ענין כבש, ולכן ע"י המשכה זו שממשיך גילוי זה באותיות המחו"ד מתמתקין הדינים הקשים הנאחזים בצירופי האותיות בין צירוף לצירוף כו' (ועמ"ש מענין זה בפ' פנחס ע"פ את הכבש האחד כו', ועוד נת' מענין יעקב אז יבקע בד"ה להבין ענין משמח חתן וכלה בפ' צו, ועמ"ש עוד מענין להמתיק דיני לאה בביאור ע"פ באתי לגני כו', ובזהר נזכר מענין את הכבש הא' תעשה בבוקר ואת הכבש השני כו' ח"א דף קל"ג דף רכ"ט ע"ב דרמ"ט ע"א ח"ג דרמ"ב ע"א דרכ"ו ע"ב ברע"מ, ועיין בלק"ת פ' קדושים בד"ה אזהרת שעטנז והובא במק"מ פ' קדושים בדפ"ו ע"ב איך שע"י קרבן הכבשים מעוררים מדעת עליון דמזלא דאריך המזווג או"א ומשם נתוסף כח לזעיר ואז מזדווג עם המלכות וזהו ענין וישע ה' אל הבל ואל מנחתו כו').ה) וזהו ענין והכשבים הפריד יעקב. והנה כמעט בכל מקום בתורה נאמר כבש ב' קודם לש' וכאן נאמר כשבים הש' קודם לבי"ת, וכן נזכר עוד שם בפ' ויצא גבי צאן לבן. והענין יובן בהקדים מ"ש דאו"א מלבישים לזרועות דאריך אנפין וכמ"ש ג"כ בפע"ח בפי' עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' אלקינו או"א שהלבישו לזרועות דאריך וכמ"ש במ"א ואיתא ג"כ בע"ח דאו"א יונקי' ממזלות דא"א אבא יונק ממזל השמיני ואימא ממזל הי"ג ומזלות הם בחי' שערות לבד, והענין כי לשון יניקה הוא כמו עד"מ הילד שיונק משדי אמו הנה עצם מציאות הולד הוא כבר נתהווה מבטן אמו ומה שיונק משדי אמו הוא פועל הגדלה וריבוי באברי הילד כמו כן פי' וענין אבא יונק ממזל הח' היינו אחר שכבר נאצל אבא מאור המאציל אך להיות הגדלה וריבוי באור אבא הוא ע"י שיונק ממזל השמיני, וההגדלה הוא להיות בבחי' פרצוף ומוחין דגדלות ואזי יוכל להשפיע למטה להיות נה"י שלו מוחין לז"א ומז"א לנוק' ח"ת מלכות דאצי' להחיות בי"ע ואם לא הי' בו ההגדלה זו בבחי' פרצוף ומוחין דגדלות לא הי' יכול להשפיע למטה בירידת המדריגות רק אחרי שיונק ממזל השמיני אשר הוא בא מח"ס כמ"ש באדר"ז דף רצ"ב ע"א ומשם נתגדל אור אבא אזי יכול להשפיע למטה וכנודע דדוקא מי שהוא גדול בחכמה יותר הוא שיכול להסביר השכל אף לאחרים והיינו מחמת כי דבר הגבוה יותר יוכל להשפיל ולהוריד למטה יותר, ולכן אחר שיונק אבא ממזל הנמשך מח"ס שהוא בחי' גבוה מאד אזי יוכל להשפיע למטה, אבל מקודם לזה אף שאו"א מלבישים לזרועות דא"א שהם חג"ת שבכתר עדיין לא הי' בהם הגדלה זו ולא יכלו להשפיע למטה המוחין לזו"נ כו' כ"א הגדלה זו נעשה אחר שמקבל מח"ס שהוא למעלה הרבה מבחי' חג"ת שבכתר ועמ"ש בביאור ע"פ אלה מסעי הנ"ל גבי פי' אל עליון גומל חסדים טובי' כו' (ועמ"ש ר"פ לך לך כי אברם ח"ע ושיומשך וירד להשפיע למטה זהו ע"י שנמשך בו מאור הכתר כו' ע"ש, ועמ"ש בביאור ע"פ משה ידבר בענין תלת עלמין דנפיק מתיקונא קדמאה). והנה עכ"ז היניקה ממזלות עם היות שנמשכת ממקום גבוה מח"ס עכ"ז נמשך בבחי' ודרך השפעה חיצוניות, משא"כ מה שאו"א מלבישים לחו"ג דא"א הוא בא בבחי' פנימי' כי ההלבשה שמלביש זה לזה הוא קירוב ותפיסא בעצם ומהות המלובש בו, וכמו עד"מ התלבשות השכל במדות שמהות השכל ממש נתפס ומתלבש בהמדה והיו לאחדים כמו"כ מה שאו"א מלבישים לחו"ג דא"א ההלבשה זו הוא רצעד"מ התלבשות הרצון בהשכל שהוא ג"כ מתאחד עם השכל כמו עד"מ שמחמת רצונו לאיזה דבר נתהווה אצלו שכל וטעם לאותו הדבר וכמ"ש וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף עוד כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו הרי טענה זו דיצר לב האדם רע שמתחלה נמשך ממנה חובה אח"כ נולד בה טוב טעם לזכות והמלמד חובה מלמד זכות, והיינו ע"י התגלות הרצון עליון בחכמה ומטה החכמה כלפי חסד כפי בחי' הרצון שהוא א"א ורב חסד כו' וזהו בחי' התלבשות שעצמיות המדות שבכתר מתלבשים באו"א, משא"כ מה שיונקי' ממזלות אין זה התלבשות רק בחי' יניקה ממזלות, וגם זאת היניקה נמשך רק ע"י בחי' שערות לבד, והענין כי מחו"ג דא"א שהם ז"ת דא"א יוכל לבוא ההשפעה באו"א בבחי' התלבשות ממש מעצמיות חו"ג ובבחי' סדר השתלשלות עו"ע ומהם נתהווה עיקר מהות או"א אכן ההגדלה והריבוי עד שעי"ז יוכל להשפיע למטה נמשך ממקום עליון יותר היינו מח"ס והוא מלמעלה מסדר ההשתלשלות עו"ע ולכך לא שייך התלבשות וגם נמשך רק דרך בחי' שערות כו' (ועמ"ש בספר מבוא שערים שער ג' ח"ב ספ"ה וז"ל דוגמת רישא תנינא דאריך שמתלבש בי"ג ת"ד ולא באברים לרוב העלמו עכ"ל, והיינו בחי' אין שע"ז נאמר והחכמה מאין תמצא ואינו מתלבש באברים שהם חו"ג דאריך כ"א בי"ג ת"ד שהם המזלות כו') וזהו ענין כשב ש' קודם לב', אות הכ' היינו בחי' כתר והש' הקודם לב' היינו חג"ת דאריך המדות שבכתר שמהם נמשך הב' היינו או"א תרין רעין שמלבישין לחג"ת דא"א כנ"ל, והנה לכאורה הרי יש ג' מוחין היינו חב"ד ולמה נזכר רק ב' שהם רק חו"ב, אמנם הענין הוא כמ"ש בס"י עשר ולא אחד עשר, הגם שעם הדעת הם י"א, אך כשהכתר נמנה אין הדעת נמנה כי הדעת אינו נחשב לספי' בפ"ע רק הוא בחי' ממוצע לייחד ולחבר חו"ב וכמו"כ דעת המתפשט במדות הוא המקשר השכל במדות ואינו נחשב בפ"ע והוא פנימיותן וחיותן כו', וכ"ז הוא ענין כשב הש' קודם לב', אמנם אח"כ נמשך מחו"ב למטה חג"ת דז"א ואז נק' כבש הב' קודם לש' כי השין היינו חג"ת דז"א שהם מקבלים ונמשכים מחו"ב בחי' בית כנ"ל (וזהו ענין המדות הנמשכים מהשכל משא"כ השין דכשב היינו המדות עליונות שלמעלה מהשכל וכנודע מענין טורי חשוכא וטורי נהורא ועמ"ש ע"פ שיניך כעדר הרחלים ועמ"ש בביאור ע"פ מים רבים בפ' תולדות מענין ב' בחי' מדות הנ"ל ועמ"ש בד"ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה בענין ז"א בעתיקא אחיד ותליא ועמ"ש מזה בביאור ע"פ שימני כחותם) וזהו נעשה ונמשך ע"י יעקב אשר הוא בריח התיכון קו האמצעי שממשיך מכתר וחכ' בז"א וכמ"ש בזהר תרומה דף קע"ה ע"ב, וזהו והכשבים הפריד יעקב היינו מה שהי' הש' קודם לב' היינו כמו שהי' קודם השפעות חו"ב למטה בז"א והיו חו"ב מקבלים מחג"ת דאריך המשיך יעקב מבחי' זו גם לעולם הפירוד שיומשך מחו"ב המוחין לחג"ת דז"א ויהי' כבש אשר הש' חג"ת דז"א יקבלו מחו"ב ב' המקבל מכ' כתר כו', ופי' הפריד שמזה נמשך שיהי' שני בחי' לאה ורחל ועל זה נאמר את הכבש הא' תעשה בבקר ואת הכבש השני כו', ונק' זיווג יעקב ורחל וכן עם לאה, וענין המשכה זו היינו שיומשך הביטול העליון גם למטה בעולם הפירוד וזהו והכשבים הפריד כו' והיינו ע"י שנעשה בחי' כבש שנמשך הארת הכתר ומוחין רצאדאו"א בחג"ת דז"א ומז"א לרחל מקור דבי"ע כנ"ל (וי"ל^* שזהו ג"כ ענין תשר"ק ומנצפ"ך בתקנת שבת כו' ע"י מוסף דשבת ב' כבשים הוא המשכה באותיות דזו"נ משרש האותיות תי"ו רשים רשימו לע"י וכמ"ש במ"א) ואמנם ענין הנפת שני הכבשים בשבועות היינו לשרשן ומקורן לבחי' כשבים היינו שבחי' כבש שהש' למטה מן הב' יתעלה לשרשו ומקורו בחי' כשב שהש' לפני הב' דהיינו שיתעלה ז"א לשרשו ומקורו חג"ת דאריך שלמעלה וזהו והניף הכהן אותם כו' לפני ה' למעלה מהחכמה כו'. והנה כשהש' למטה מהב' נצרך להמתיק דיני לאה ורחל שלא יהי' יניקת החיצונים מבחי' הש' ח"ו דהיינו מהמדות וכנזכר בזהר בראשית ר"פ בראשית גבי עאלת אות ש' כו' אמר לה יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון ואז נק' שקר ע"ש, והיינו ענין יניקת החיצונים מהמדות עליונות דאות ש' וע' בזהר פ' מקץ ד' ר"ד ע"א ובפ' תרומה דף קמ"ח ע"ב, ועיין בפע"ח בכוונת קבלת שבת, ולכן מקריבין התמיד בבחי' התעוררות רחמים שלא יומשך האור רק בקדושה כו', אבל כשמניפין בחי' כבש לשרשו בחי' חג"ת דאריך שנק' כשב שם אין שום שליטה ויניקה כלל לחיצונים (וי"ל רמז לזה בכתוב ממ"ש בפ' אמור שור או כשב כו' ואח"כ נאמר והניף אותם כו' היינו שהתנופה לבחי' כשב שהש' קודם לב' כו' והנה י"ל כבש התנהגות הש' מדות ע"י המוחין והוא ע"ד רך כקנה עולם התיקון אכן כש"ב הש' קודם לב' המדות שלמעלה מהשכל והם בבחי' תוקף המדות ואעפ"כ תיקון והתכללות וכענין עקודים בכלי א' כו' וכנ"ל).

ו) אך הנה תנופת שני הכבשים היו עם שתי הלחם דייקא ואיתא במשנה פ"ה דמנחות נותן שתי הלחם ע"ג שני הכבשים כו'. ולהבין מדוע הי' הלחם מלמעלה הרי מדריגת חי נכבד במעלה מצומח. אך הענין כמו שהאדם אף שהוא מדבר וגבוה הרבה מדצ"ח אעפ"כ בשרשן נלקחו הדצ"ח מבחי' עליונה יותר מהאדם דהיינו ענין עולם התהו הגבוה מעולם התיקון רק שנפלו למטה יותר מהאדם ע"י שבה"כ, ולכן האדם מקבל חיותו מדצ"ח, כמו"כ בדצ"ח עצמן עם היות ששרש כולן מעולם התהו אך גם בתהו יש מדריגות רבות זו למעלה מזו וכשנפלו בשבה"כ הנה מה שהי' שם גבוה יותר נפל למטה יותר כנודע ממשל נפילת אבן מראש החומה כו' וכמ"ש באור החיים בענין ארי' ושור וכמ"ש במ"א, ועד"ז בענין דצ"ח שצומח הוא מדרגה שלמטה יותר ממדרגת החי היינו לפי ששרשו בתהו גבוה יותר משרש החי ולכן בנפילתו למטה בשבה"כ לא יכול להתלבש בבחי' חי רק במדריגה שלמטה מזה היינו בחי' צומח ולכן החי ניזון ומקבל חיותו מהצומח וגם האדם שניזון משניהם אעפי"כ לחם דייקא לבב אנוש יסעד, משא"כ בשר אף שמרבה דם אינו משביע כמו הלחם ולכן אין מברכים בהמ"ז רק על לחם דייקא והיינו לפי ששרש הצומח (ובפרט לחם וחטה דעת כו') שרשו גבוה בתהו משרש החי וע"כ אף שנפל למטה יותר מ"מ מעלת שהוא משביע נשאר בו יותר מבחי, ולכן כשמניפין שתי הלחם ושני הכבשים לשרשן אז הלחם מלמעלה כי שם בשרשן הם רצבגבוהים יותר לכן אדרבה עליות שני הכבשים כ"כ למעלה הוא באמצעות שתי הלחם שהם אורם יותר גבוה (ועמ"ש במ"א מענין מ"ש משרע"ה מאין לי בשר כו') והי' הנפת הלחם והכבשים בחג השבועות כי אחרי שספרו מ"ט ימי העומר בירור נה"ב והמשכות מ"ט שע"ב ואז בחג השבועות התגלות שער החמישים המשכת הכתר כו' אז מניפים שני הכבשים היינו לשרשן ומקורן לבחי' כשבים ועלייתם זו הוא ע"י שתי הלחם מטעם הנ"ל, והיינו כי שתי הלחם נגד תושב"כ ותשבע"פ היינו ח"ע וח"ת חכמה בראש וחכמה בסוף תושב"כ הוא כ"ב אתוון ונק' חטה וזהו לחם א' בחי' ח"ע ולחם הב' הוא נגד בחי' ח"ת תושבע"פ, והנה יש מעלה בתשבע"פ אשר בה מבואר גילוי הרצון שבמצוה איך ומה לעשות הציצית ותפילין (ועמ"ש בפ' וארא בביאור ע"פ לכן אמור לבנ"י) אכן יש בתשב"כ מה שאין בתשבע"פ והוא ענין הטעמים זרקא מקף שופר כו' שהם נגינות, וזהו ויהי שירו חמישה ואלף, ואין בתושבע"פ שום ביאור ע"ז (ועמ"ש בד"ה תורה צוה בפ' וזאת הברכה) והענין כמו עד"מ בהשגת השכל יש ב' בחי' הא' מה שיכול לפרש ולהביא השכל בדיבור או בכתב והבחי' הב' הוא עצם השכל ועומק המושג מה שאינו יכול להסביר כלל בדיבור אמנם עכ"ז ע"י רמיזא יוכל לגלות דבר עצם השכל, וזהו ענין לחכימא ברמיזא, ויובן יותר ע"ד מ"ש בפע"ח שער ט"ז פ"א שהשיג האריז"ל בשעת השינה בשבת רזין עילאין מה שלא יספיק לדרוש זה בשמונים שנה והיינו לפי שהשגתו הי' בבחי' ראי' עצם החכמה ולא בבחי' שמיעה והבנה ולכן במעט רגע יוכל להשיג ולראות מה שיצטרך זמן רב לפרש בדיבור כו' וכעין זה עד"מ הוא ענין לחכימא ברמיזא שא"צ לזה הקדמות דברים והסבר כ"א ע"י הרמיזא משיג עצם השכל ושרשו ועד"ז הוא ענין הטעמים והנגינות שבתושב"כ שהם כמו רמיזות עד"מ שעי"ז מתגלה אפס קצה מח"ע מה שלא יוכל לבא ולהתגלות באותיות התורה דהיינו מה שא"א להתגלות בדבור שמה שנמשך בדיבור ואותיות זהו רק חיצוניות ח"ע נובלות חכמה אבל הגילוי מפנימיות ועצמיות ח"ע א"א להתגלות בדיבור ואותיות וכענין מעשה דהאריז"ל הנ"ל שלא יספיק דיבור שמונים שנה כו' וגילוי זה הוא רק ע"י טעמים ונגינות כו', ושרש ענין זה דשתי הלחם ע"ג שני הכבשים הוא ע"פ משנ"ת לעיל דמה שאו"א יונקי' ממזלות דאריך זהו בחי' הגבה מאד נעלה יותר ממה שמלבישים לחו"ג דא"א כי הוא המשכה מבחי' עתיק שמאיר ע"י ג"ר דא"א בבחי' מזלות דנפקי ממו"ס כו', ובחי' עתיק הוא בחי' תחתונה שבמאציל (ועמ"ש מזה בד"ה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת) נמצא זהו גילוי בחי' עליונה יותר הרבה, וזהו דשתי הלחם למעלה משני הכבשים כי תנופת הכבשים לבחי' כשבים היינו לחג"ת דא"א ותנופת שתי הלחם אורייתא דמחו"ב נפקת מניפין אותו לשרשן ומקורן ב' מזלות דנפקי ממו"ס כי לחם בגימט' מזלא שמשם שורש המשכת הלחם וכמ"ש במק"מ בפי' הזהר תרומה דף קנ"ג קנ"ה ובהרמ"ז שם. ועוד י"ל בענין תנופת שתי הלחם ע"פ מ"ש הרמ"ז ר"פ קרח בפי' הנחמדים מזהב ומפז רב ששרש ומקור התורה הוא דעת דסתמו חו"ג מ"ע ומל"ת כו' וי"ל שע"ז רומזת תנופת שתי הלחם כי חטה הוא דעת ושתי הלחם היינו מ"ע ומל"ת כו' והם ג"כ תשב"כ ותשבע"פ כי תשבע"פ הוא בבחי' מדריגת ל"ת שרובה סייגים וגדרים וכמ"ש במ"א. וזהו דשתי הלחם למעלה משני הכבשים אף לאחר עליות רצגהכבשים לשרשן בחג"ת דאריך כי בחי' דעת שורש ומקור התורה הוא דעת דעתיק כמ"ש הרמ"ז שם והוא למעלה מעלה מחג"ת דאריך, גם לפי המבואר למעלה בענין כש"ב שהב' רומז לחו"ב ומה שאין הדעת נמנה היינו לפי שהכתר נמנה וא"כ צ"ל דההמשכה מבחי' חיצוני' הכתר אבל בחי' דעת דעתיק היינו המשכה מפנימי' הכתר כו' ועמ"ש במ"א ע"פ והשיבו את לחמכם במשקל לבחי' מתקלא וע' עוד מזה בביאור ע"פ החלצו מאתכם כו', וגם המשכה זו נמשך ע"י ב' מזלות דא"א שמהם מקבלים או"א שזהו ההמשכה למעלה מסדר ההשתלשלות ומההתלבשות כו' וכמ"ש במ"א. ועמש"ל בשם המבוא שערים שער ג' ח"ב ספ"ה. והנה לפי שהתורה נמשכה ממקום עליון מאד לכך יכלה לירד למטה בגשמיות וכמ"ש במ"א ר"פ לך לך ובד"ה ואהי' אצלו אמון, ולכך ג"כ ע"י שתי הלחם דייקא הוא ג"כ עליות והנפת ב' הכבשים לשרשן ומקורן כנ"ל. וזהו שבתנופת הלחם והכבשים איתא מוליך ומביא מעלה ומוריד, מעלה היינו ההעלאה ומוריד היינו שמשם יומשך וירד להתלבש למטה כו' וכנ"ל שכדי להיות ההמשכה למטה הוא ע"י שנמשך דייקא ממקום היותר עליון כו'.