נשא את ראש בני גרשון
רכהנשא את ראש בני גרשון
נשא את ראש בני גרשון גם הם כו'. הנה ענין המשכן (שהוא מיריעות וקרשים ובתוכו הארון וכפורת ומנורה ושולחן) שהלוים היו מקימים ומורידים אותו במדבר, יש כל בחי' אלו בנפש האדם, כמ"ש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שבכל נפש בישרא' יש בחי' השראת קדושה שהי' במשכן, ולכן גם עכשיו צריכים לקרא בתורה כל עניני המשכן משום שישנו בנפש האדם כי התורה היא נצחיות, והיינו מ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י, וכן ונתתי משכני בתוככם שהוא בחי' משכן שבנפש חלק אלוה ממעל, ויש בו ג"כ בחי' ירידות ועליות ע"י בחי' הלוים כמשי"ת אי"ה.
א) והענין יובן בהקדים לבאר שני כתובים סותרים זא"ז דכתיב את השמים ואת הארץ אני מלא, ופי' אני משמע מהותו ועצמותו ית' הרי משמע שמהו"ע ית' מלא הארץ ממש וגם בשוה לשמים וכתוב א' אומר מלא כל הארץ כבודו, ופי' כבודו הוא כתרגומו זיו יקריה וידוע דהזיו אין לו ערך להעצמיות. אך באמת שניהם אמת כי מלמעלה נמשכים שני מיני השפעות, והוא עד"מ בנפש האדם המתלבש בגוף להחיותו הנה הארתה בגוף היא בשכל בחי' ה"א התפשטותה בגוף להחיותו שהוא רק זיוה ואורה לבד ולא עצמותה כלל שבחי' הזיו והאור שלה מתלבש תחלה במוחין שבראש כמ"ש בלק"א פנ"א ודרך פרט הוא מתחלק לג' חלקים, דהיינו שבמוח הוא משכן השכל בבחי' גילוי מפני שכלי הראש הוא כלי הראויה לקבל אור השכל ובלב שורה המדות שהוא כלי הראויה לקבל המדות וברגלים מתלבש כח ההילוך שהם כלים הראוים לקבל כח ההילוך בלבד. ונמצא מתחלק חיות הנפש לפי מזג כלי הגוף, דכמו שבדרך כלל נחלק כלי הגוף לג' בחי' שהם ראש ואמצע הגוף ששם הלב וגם הכרס ובני מעיים ואח"כ הרגלים, כמו"כ מתחלקת חיות הנפש לג' בחי' הנ"ל, ובאמצע הגוף חצר הכבד שהוא פרסא המפסיק בין איברי הנשימה לאיברי המזון בכדי שעי"ז ידחו הפסולת ויוצא לחוץ והוא כענין שמאל דוחה, (וימין מקרבת שהוא בחי' ההבדלה בין טוב לרע ולבחור בטובו ולקרבו ע"י ימין מקרבת כמשל כח המושך ולמאוס ברע ולדחותו לחוץ ע"י שמאל דוחה כמשל כח הדוחה את המותרו' כו' כנ"ל), והנה כל בחי' החיות הנ"ל הנמשך בכל האברים הנ"ל הוא רק בחי' זיו והארה לבד מעצמות הנפש שאינה בגדר התחלקות כלל רק שבבחי' הגילוי והזיו שלה ימצאו הכחות הנ"ל, וראשית הגילוי והזיו הזה הוא במוחין שבראש ומשם מקבלים כל האברים הכח השייך לכאו"א בבחי' הארה והמשכה מהחיות שבמוחין ע"י התחלקות מתחלה בלב ובדם וכנ"ל.
זהו דרך ואופן א' בהתפשטות החיות מהנפש בגוף, והנה ידוע מארז"ל מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את כל העולם כולו וכמ"ש למעלה שמאוא"ס ב"ה נמשכים ב' מיני השפעות להעולמות דוגמת הנפש בגוף ע"כ כמו שנת' ענין התפשטות החיות מהנפש בגוף שבבחי' פנימי' ובבחי' גילוי ותפיסה בתוכיות כלי הגוף כנ"ל, כך הוא ג"כ למעלה והוא הנק' ממכ"ע שבדרך פרט מתחלק ג"כ לג' בחי' בי"ע שבפסוק לכבודי בראתיו יצרתיו אף רכועשיתיו, וראשית הגילוי הוא בבחי' עולם הבריאה ששם מתלבשת בחי' הנק' נשמה וכמאמר אימא מקננא בכורסייא שהוא בעולם הבריאה הנק' כורסייא, ובחי' בינה היא הנק' נשמה כידוע בע"ח, ובהתלבשותה בעולם הבריאה מקבלים ממנה חיות הנשמות שבגעה"ע שהוא בעולם הבריאה, ואח"כ מדריגה השניה הוא עולם היצירה שבו מתלבשת בחי' הנק' רוח ובהתלבשותו שם הוא מחיה הנשמות שבגעה"ת שהוא ביצירה וכן המלאכים שביצירה, עד שבעשי' מתלבש בחי' היותר תחתונה הנק' נפש ונק' ג"כ רגלי השכינה וכדכתיב הארץ הדום רגלי כו', וכל בחי' המשכת והשפעת חיות זה הוא בבחי' תפיסא והתלבשות וגילוי ממש בהמקבלים כמו בחי' נשמה שבבריאה הוא שם בבחי' גילוי והשגה לנשמות שבגה"ע כמו השכל במוח וכן הרוח ביצי' והנפש בעשי', ויש שם ג"כ בחי' פרסא המפסקת שיש בה ג"כ כח המברר והמבדיל בין טוב לרע ע"ד הנ"ל במשל חצר הכבד בכדי שלא יתאחזו החיצונים (וביאור ענינו הוא כמ"ש במ"א ע"פ וכל קרבי את שם קדשו שיש למעלה מלאכים הנק' קרביים שהם כמו הקרביים באדם שמבררים המאכל ודוחים את הפסולת לחוץ ומושכים את המובחר להיות חיות לאדם, כך למעלה הנה בשפע אלקות שנמשכה מלמעלה להחיות העולמות הם המבררים אותה שיהיה נבדל בחי' המובחר מן הפסולת, ואזי המובחר נמשך בגעה"ע שיתענגו הנשמות ואח"כ בגעה"ת כו' והפסולת נדחה לחוץ להיות ממנה תענוגים גשמיים שבעוה"ז, ושרש בחי' הקרביים הנ"ל הוא מבחי' פרסא שיש למעלה המבדלת בין הקדושה לנוגה שעל ידה נבדל השפע הנמשך לקדושה מן הנמשך לנוגה כמ"ש ונשא השעיר כו' אל ארץ גזירה כו'). הנה נת' ענין התפשטות החיות שבבחי' פנימי' הן למעלה באלקות הן למטה בנפש המחי' את הגוף. והנה כמו שיש למעלה בחי' ממלא בתוך כל עלמין שמתחלק לחלקים כפי מזג הכלים והחיות הוא הולך ומתמעט כמו באדם שבראש הוא משכן השכל ובגוף מתמעט החיות וברגלים מתמעט יותר שכמו"כ הוא למעלה ממש בבחי' ממכ"ע, כמו"כ הוא למטה בעבודת ה' שאם עובד רק בבחי' או"פ שהוא בבחי' ממלא שהוא בהדרגה וסדר כו' שאינו מהפך טבעו כמשי"ת אזי הוא הולך ומתמעט ופי' שבעת התפלה הוא מקושר ביותר אל ה' שההתבוננות אצלו בהרחבה ואחר התפילה שמתקצרת ההתבוננות הוא מתמעט והולך כו', וכ"ז כשאין עוונותיכם מבדילים אבל אם עוונותיכם מבדילים אז הוא נדחה לחוץ אף בעת התפלה כנ"ל שיש פרסא המפסקת בכדי לדחות הפסולת לחוץ וזהו עוונותיכם המבדילים כו' וזהו הכל בחי' ממכ"ע.
(נ"ל לבאר ענין הפרסא בעבודה אף בלא בחי' עוונותיכם מבדילים והוא עפמ"ש אצלינו ע"פ והבדילה הפרוכת כו' שהוא בחי' הבדלה בין קדש לחול כדי שיוכל להיות בחי' התהוות יש כו', וכן בעבודה בק"ש ותפלה ביטול כעומד לפני המלך והרי העומד לפני המלך א"א להרים יד כמ"ש בגמ' ספ"ה דפסחים, וא"כ האיך הותרה המלאכה ואספת דגניך רק מחמת פרסא העלם הביטול להיות יש אבל מ"מ אינו נפרד גמור ח"ו, אבל עוונותיכם מבדילים הוא בחי' הבדלה בין טהור לטמא כו' והוא בחי' ערלה).
והנה כל בחי' נר"נ הנ"ל דמל' דאצי' המתלבשת בבי"ע הוא בחי' זיו והארה לבד ממדת המל', שבחי' הזיו הזה הוא שממנו נמשכים אח"כ הכח רכזוהחיות לכל כלי דבריאה יצירה עשי' בפנימיותו ותוכיותו, אלא שראשית גילוי הזיו הוא בהיכל קה"ק דעולם הבריאה כמו הנשמה שמשכנה האמיתי במוח ומשם נמשך אח"כ הארת החיות מבחי' הזיו הזה לכל פרטי הנמצאים שבעולמות הנ"ל כהילוך והתפשטות החיות מהמוח לכל האברים וכמשנ"ת בלקוטי אמרים חלק א' פרק נ"ב.
ב) והנה אחר שנת' ענין התפשטות חיות הנפש בגוף בבחי' א' והוא מה שמאיר בבחי' הלבשה ותפיסא בתוכיות כלי הגוף בכל אבר לפי מזגו ותכונתו ונת' ג"כ דוגמת זה למעלה באלקותו ית' המחייה העולמות, וגם בענין עבודת ה' שבנפש האלקית, מעתה ית' ענין שני בהמשכת חיות הנפש והארתו להגוף בבחי' מקיף והוא בחי' חי' יחידה שבנפש המקפת כללות הגוף כא' מראשה לרגלה כי נר"ן הם המתלבשים בגוף בבחי' פנימי' במוח לב כבד כנ"ל, אבל חי' יחידה הם בחי' מקיפים, וביאור הענין הוא בחי' רצון הנפש שענין הרצון הוא המתפשט בכל אברי הגוף בשוה והארתו בהם נק' מקיף כמו שית', כי הנה הרצון המתפשט בכל אברי הגוף הוא משונה משאר מיני כחות המתלבשים באברים הגוף שנזכרו לעיל פ"א כמו כח השכל במוח שנמצא במוח דוקא ואינו נמצא ביד כי המוח דוקא ישכיל ולא היד וכן כח הכתיבה אינו במוח כ"א ביד, ועד"ז כח הכתיבה ומלאכת אומן נמצא ביד ולא ברגל וכח ההילוך נמצא ברגל ולא ביד, הרי שכחות אלו יש לכ"א מדור וכלי מיוחד ולא ימצא במדור וכלי זולתו, משא"כ הרצון שימצא בכל האברים כולם, שהרי כשירצה להניע רגלו יניע כפי הרצון, וכן כשירצה להטות שכלו שבמוח להעמיק להפך בזכות אדם א' אזי יעמוק השכל בזה וכן כשירצה להניע ידו תתנענע, ועד"ז כל האברים, הרי שהרצון נמצא בכל האברים כולם ולא שיש לו כלי מיוחד אלא שכולם נשמעים להרצון, הרי הבדל א' בין הרצון לשארי כחות נפשיות, ועוד יש הבדל ב' והוא שהרצון כשמתלבש ומתפשט באיזו כלי הגם שהוא פועל בהכלי ההוא מה שרוצה, עכ"ז אין הכלי ההיא משגת מהות הרצון עד שיתכן לומר שהוא מתמלאת מהרצון שנתפשט בה כמו שיתכן לומר בכלי המוח שמתמלאה שכליים הנובעים מכח השכל שהוא ממולא מהם ויהי' בו שינוי ניכר בין כשהוא ריק מהם לכשהוא מלא כו', וכן ביד כשיגדל כח התנועה שבו מריבוי החיות ע"י ריבוי הדם הרי ניכר שינוי ביד ועד"ז בכל הכחות הפנימים, משא"כ בכח הרצון שאין ניכר שינוי באבר שמתפשט בו מהרצון לומר שמתמלא מהרצון, כי יהי' החיות ברגל בשוה כשמתפשט בו הרצון להניע וכשאינו רוצה להניע כו', הרי לך הבדל ב', וכ"ז לפי שמהות התפשטות הרצון בהאברים הוא בחי' מקיף, ואין ר"ל מקיף שאין דבר המוקף מתפעל ממנו כלל דא"כ לא הי' נק' אור מקיף דמשמע שמאיר להכלי, או הכלי מתפעל ממנו כמו מן הפנימית רק שאינו בבחי' גילוי בכלי שתשיגנו הכלי מהותו, והוא הרצון שאין היד המתפעלת ונשמעת להרצון להתנענע משגת מהו הרצון כו', ולכן יבא מזה ג"כ סיבה שלישית והוא שהרצון שבמוח ושביד ושברגל שוה הוא, ואין לומר שהרצון שבמוח להשכיל נעלה מן הרצון שברגל להתנענע אף שכח המשכיל נעלה מכח ההילוך, מ"מ הרצון שבהם סגנון אחד הוא, והיינו לפי שענין הארתו בחי' מקיף הוא והמקיף כולל לראש רכחורגל כא' כידוע משא"כ הפנימי' שהוא לפי תכונת הכלים כנ"ל פ"א, ואם יאמר האומר שמציאת הרצון אינו נמצא כלל בכל אברי הגוף זולתי במוח ולפיכך אין הרגל מרגשת מהות הרצון עד"מ כי אינו בנמצא תוך הרגל כלל עד שתשיגנו, ומה שהרגל נשמעת לרצונו היינו שנשמעת להרצון שבמוח ששם הוא משכנו רק שהרגל מוכרחת בטבעה להיות נשמעת לרצון שבמוח, אבל לא שיהי' הרצון בה ממש, אף אתה אמור לו שזה אינו כי כבר נתבאר בבירור גמור שהרצון נמצא ממש בתוך האברים ולא במוח בלבד, והמופת בזה הוא שמיד שעולה במח' להניע רגלו מיד תתנועע הרגל בו ברגע ממש שעלה במח' ואילו הי' הנעה זו ע"י המשכה מן המוח לרגל הי' צריך שהות מה כדי שילך ויבא המשכה זו המכריחה לרגל להתנועע מן המוח שבו כח המח' אל הרגל, ומאחר שאנו רואים שא"צ שהות כלל וכלל א"כ מזה הוכחה ברורה שהרצון נמצא ברגל ממש, ולפיכך יניענה מיד שעולה ברצונו להניעה, הרי נתבאר שהרצון נמצא ממש בתוך כל האברים, ואעפי"כ אינם משיגים מהותו זהו לפי שהוא בחינת מקיף עליהם כנ"ל.
והנה באמת כח המקיף גדול על הפנימי שפעולתו וממשלתו על הפנימי ועל הכלי, שהרי אנו רואים בהרצון שיש בו כח השליטה על כל האברים גם לעשות היפך טבעם, שהרי ברצותו להושיט ידו ורגלו לשרפם באש ינעו וישמעו לזה הגם שזהו היפך טבעם, כי מטבע האברים שיתרחקו מכל נזק, כמו טבע הבהמה להתרחק מכל נזק ולברוח מן האש, והרי נראה שהרצון מושל בכל הכוחות להטותם כרצונו כמו הרוכב על הסוס שיטהו כרצונו, ואעפ"י שעצם הרכיבה ע"י הסוס הוא, אבל הממשלה יש לרוכב להטותו להסוס להיכן שרוצה, כך גם שהתנועה ע"י האברים והכחות שבהם הוא, אבל הנהגתם ע"י הרצון ומבלעדו לא יהי' שום פעולה והוא יכול להניעם היפך טבעם כנ"ל, והכח הזה בו הוא לפי ששרשו למעלה מכל כחות הנפש שבגוף שהם מבחי' נר"נ כנ"ל אבל הרצון הוא מבחי' יחידה שהוא עצמיות הנפש שלמעלה מעלה מבחי' כחות המתפשטים בכלי הגוף כנ"ל, וע"כ הוא מקיף לכל הגוף. והנה נת"ל פ"א שכחות הנפש שבכלי הגוף הם רק בחי' זיו והארה לבד מהנפש משא"כ הרצון שהוא מעצמות הנפש ע"כ יכול להניעם היפך טבעם כי הם טפלים אצלו כמו הזיו של השמש לגבי עצם מאור השמש.
הנה נת' ענין התפשטות חיות מהנפש על הגוף בבחי' מקיף ראש ורגל בשוה, ועתה יובן הנמשל מזה למעלה בהמשכת חיות אלקות, שהרי נת"ל שכמו שהנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם כולו ולכן כמו שמהנפש בגוף נמשך חיות בבחי' פנימי' כך גם מאלקותו ית' בעולמות ונת' פ"א, וכשם שמהנפש נמשך על הגוף בבחי' מקיף כך ג"כ מאלקותו ית' לעולמות, והוא הנק' סובב כולא עלמין, פי' כדוגמת עיגול הגשמי דשמים הגשמיים שמקיפים את הארץ מכל צד בהשוואה אחת מבלי שימצא חילוקי מדריגות מעלה ומטה שהרי תחתיות העיגול כשיסובב יהי' הוא עליון, וכמו"כ בחי' סוכ"ע הוא בחי' יחידה שבמל' דאצי' שהוא בחי' אור אלקי שלמעלה מבחי' נר"ן דמל' המתלבשים בבי"ע שהם רק בחי' זיו והארה לבד מן בחי' הארת רכטהמל' שבהיכל קה"ק דבריאה כנ"ל פ"א. אבל בחי' יחידה הוא בחי' עצמיות המל', ולכן הוא סובב ומקיף עד ששוה אצלו ראש הבריאה עם תחתית העשי' וזהו שנאמר כחשיכה כאורה, וביאור ענינו הוא בחי' הרצון העליון, דהנה כתיב כל אשר חפץ ה' עשה ופי' שכל המעשים והתהוות כל דבר הוא ע"י חפץ ה' בחי' רצונו ית', וצריך להבין שהרי מצינו התהוות הרבה דברים ע"י שארי הספי' זולת הכתר הנק' רצון כמו בחי' אור ומים נמשכים מן החכ' והחסד ויהי רקיע מהגבורה ולמה מייחס כל המעשים להרצון הוא בחי' הכתר, והענין הוא מפני שכל ההשפעות וההמשכות הן דוקא ע"י הרצון, וגם השפע הנמשכת מכל הספי' לעולם לא יומשך ממנה שפע בלתי הרצון והחפץ עליון שיתלבש בה תחלה שירצה להיות נמשך שפע אלקות אז יומשך כן, וכמבואר למעלה במשל שהאברים נשמעים לרצונו שלא יהלוך הרגל בלתי אם ירצה תחלה, הרי שהגם שהרגל כבר יש בו חיות ההילוך לא ילך בלתי הרצון, וכעד"ז למעלה כל שפע האלקות בכל העולמות מכל ספי' שיהי' צ"ל תחלה המשכת הרצון לזה, וז"ש כל אשר חפץ עשה, חפץ דוקא, אע"פ שההשפעה תהי' ע"י כח החכמה עד"מ להוות האור, או ע"י כח הגבורה להוות הרקיע, עכ"ז עיקר קיום שפע זו ע"י החפץ הוא כנ"ל, ובחי' חפץ ה' ורצונו ית' הוא הנק' מקיף לפי שאין התלבשותו בהעולמות בבחי' פנימי' שיהי' משיגים מהותו כשארי הט"ס שהארת החכ' מושגת לנשמות שבגעה"ע כמאמר נהנין מזיו כו', משא"כ בחי' הכתר שבו כתי' ישת חשך סתרו שאינו מושג כידוע שאפי' החכ' דאצי' עצמה אינה יכולה לקבל ההארה מעצמיות הכתר זולתי ע"י צמצום עצום, עד שהשפע נמשכת בדילוג הערך הוא בחי' שערות כמ"ש וזרח משעיר למו כו' אבל עצמיות הכתר מאיר בבחי' מקיף, ואין פי' מקיף שאינו פועל בהם, אדרבה כל הפעולות ממנו הוא ובלעדו לא יהי' שום פעולה כי הוא המעמיד ומקיים הכל כנ"ל, רק שאעפ"י שמאיר בהאו"פ והכלי לפעול והם מתפעלים מהארתו זו לפעול הפעולה על ידה עכ"ז אין משיגים מהותו מהו, והיינו כדוגמת גילוי הרצון בהיד שאין היד משגת מהות רצון מהו ואעפי"כ ע"י תתנענע כנ"ל, ולכן אין להרצון כלי מיוחד כי הוא מאיר בכל העולמות ונק' סוכ"ע, וגם אין שינוי בין הארת רצונו ית' שבהחכ' להארת רצונו שבעשי', כשם שחפץ להיות מציאות החכמה וכל השייך לה כך חפץ במציאות העשי', שבשניהם הוא רצון עליון יחיד ומיוחד בתכלית הפשיטות, וזהו בחי' קדש שאומרים עליו ית', כי קדוש לשון הבדלה שהוא ית' מובדל מכל סדרי ההשתלשלות דאבי"ע אעפ"י שמחי' אותם להיותו בחי' מקיף וסוכ"ע, וג"פ קדוש כנגד ג' כתרים דבי"ע (ואמנם ברוך לשון המשכה הוא והוא בחי' ממכ"ע ולפי שהוא ית' סוכ"ע וממכ"ע כנ"ל ולכן נק' בלשון חז"ל הקב"ה פי' קדש מצד סובב וברוך מצד ממלא וכמ"ש במ"א ע"פ צאינה וראינה בנות ציון כו', ועפ"י ביאור האגדה אם בהרת קדמה כו' יעו"ש). ובכל הנ"ל עלו כהוגן ב' הפסוקים הסותרים זא"ז שנזכרו לעיל רפ"א, מ"ש מלא כה"כ וכבודו היינו זיו יקריה כתרגומו היינו בחי' ממכ"ע שהוא מאיר בהתחלקות המדריגות בחי' נר"נ שהוא זיו והארה לבד ולכן הזכיר ארץ לבד ולא שמים, כי מצד הארה זו אין הגילוי בשמים וארץ בשוה שהרי ההארה לפי תכונת הכלי, א"כ מה יזכירם יחד שיהי' משמע שכבודו מלא שניהם בשוה, ובאמת אינו כן כי בחי' כבוד שהוא זיו יקריה דממכ"ע אינו רלמאיר בהם בשוה וכמשל הנשמה במוח והרוח בלב כנ"ל, ומ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא, אני משמע מהותו ועצמותו ית' והוא בחי' סוכ"ע שלמעלה מבחי' הזיו, ולכן נאמר כאן שמים וארץ משמע שמלא שניהם בהשוואה אחת, כי כן הוא באמת שבחי' סוכ"ע הנה הארתו לכולם בסגנון א' וכנ"ל ממשל הרצון באברים, וכן למעלה כל אשר חפץ כו'.
קיצור. הנה נשלם בב' פרקים אלו מה שרצינו לבאר ענין ב' מיני ההמשכות שלמעלה בהעולמות והן בחי' סובב וממלא כנ"ל.
ג) וכ"ז הוא הקדמה להבין ענין המשכן שבו הי' ג"כ שני בחי' הנ"ל, רק שכדי להבין ענין נשיאות המשכן ע"י הלוים, צריך להקדים עדיין עוד הקדמה אחת, והוא כי אחרי שנתבאר ענין אופן המשכת אלקותו ית' בעולמות, יש להבין התכלית מכל זה מהו, כי ידוע שלכל פעולה יש תכלית, והתכלית ידוע שהוא עבודת האדם בעוה"ז דוקא להמשיך גילוי אלקותו, אך להבין ענין ההמשכה מהו, הענין כמארז"ל שיראה עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מיעיו, פי' שימשיך בנפשו בחי' סוכ"ע הנק' קדוש כנ"ל פ"ב עד שגם במיעיו דהיינו בתכלית ירידת השפע עד עוה"ז השפל שגופו ובשרו נלקח ממנו, יהי' בו גילוי אלקות דבחי' קדוש דוקא (וענין הגילוי ר"ל שלא יהי' כמו שהוא עכשיו בבחי' מקיף בלבד שאין משיגים מהותו אלא יתגלה מהותו ממש בהכלי וכמ"ש ג"כ במ"א בכמה מקומות), והיינו שאנו אומרים בא"י אלקינו פי' שיהי' גילוי הוי' סוכ"ע באלקים ממכ"ע, אך איך ומה הוא הדרך להמשכות הרצה"ע הסוכ"ע שלמעלה מהשגת כל העולמות כנ"ל, הנה הוא המרומז בדברי רז"ל פ"ב דאבות עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצוניך, פי' ב' מדריגות יש כאן א' עשה רצונו ב' בטל רצונך כו' והענין כי ענין עשה רצונו היינו בחי' אתכפיי' שכופה א"ע בע"כ להיות סו"מ נגד רצונו, וכן גם בעשה טוב מה שהוא נגד טבע נפשו, וזהו לשון עשה רצונו פי' בבחי' עשי' לבד עם שאין חשק לזה (וכמו ענין גט המעושה שהוא רצון בהכרח כשכופין אותו עד שיאמר רוצה אני) ועכ"ז מעוררים עי"ז בחי' רצה"ע השולט בכל העולמות שהוא בחי' סוכ"ע הנ"ל, ואדרבה דוקא ע"י הכפיה נתעורר גילוי בחי' רצה"ע, בהיות שהכפי' היא למעלה מן הבחירה והטבע, שהבחירה של האדם הוא עפ"י השכל והטבע שטבע האדם לבחור בהנאות ונערב לו עפ"י טבעו ועפ"י שכלו, ובחי' אתכפייא לעשות נגד הבחירה שע"י הטבע ושכל דנה"ב, הו"ע בחי' השליטה והממשלה שיש להרצון ששולט על כל כחות הנפש גם לעשות היפך טבעם וחשקם כנ"ל פ"ב שע"י שליטה זו הוא סו"מ וע"ט נגד טבעו ובחירת נה"ב, והוא בחי' שלמעלה מהדעת כ"א מצד הרצון ששולט על כל הכחות כנ"ל, ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח בדוגמתו שכמו"כ יתעורר בזה למע' גילוי בחי' רצה"ע שלמעלה מהשתלשלות שהוא השולט בכל העולמות כי כל אשר חפץ עשה דוקא כנ"ל, וזהו עשה רצונו פי' בבחי' עשי' ואתכפי' ועי"ז תמשיך גילוי רצונו ית', ואמר עוד כדי שיעשה רצונך כרצונו פי' שיגרום שיהי' רצונך חפץ באמת לאמתו ברצה"ע והוא בחי' פנימיות הרצון בעבודת הצדיקים במס"נ האמיתי, ואח"כ בטל רצונך רלאהביטול הוא שאין לו רק רצון א' והוא רצון ה' ואין לו רצון עצמו כלום כי כבר נתבטל לגמרי, כ"א רצון ה' הוא רצונו, וכענין לב אחד לאביו שבשמים, ומהו רצון ה' הלא הם תורתו ומצותיו.
והנה בחי' רצון זה שבתורה ומצות הוא למעלה במדריגה גם מבחי' רצה"ע הנק' סוכ"ע הנ"ל פ"ב, כי הנה ידוע שהרצון יש בו ג"כ פנימיות וחיצוניות עד"מ כשאדם עושה דבר א' ויש תכלית להדבר, הנה הרצון שבהתכלית שהוא המכוון אשר בגללו עושה הדבר הוא פנימי' הרצון, אבל הרצון שיש לו בעשי' הדבר המביא אל התכלית ההוא, הוא רק בחי' חיצוניות כי אין זה עיקר המכוון ולא לזה תשוקתו האמיתית אלא שאעפי"כ רוצה בו משום שצריך לו שעי"ז יושלם התכלית מה שאליו תשוקתו, וזה הכלל שהרצון שבו גילוי העונג האמיתי הוא הנק' פנימי', והרצון שאין בו העונג כ"כ מצ"ע רק שמביא אל התכלית והעונג הוא הנק' חיצוניות, כגון העושה עסק כדי להרויח שהעסק מו"מ לקנות ולמכור הוא סיבה המביאה אל הריוח, אעפ"י שיש לו רצון בהעסק, עכ"ז הוא רק חיצוניות כי הרי לא זהו המכוון אלא שאעפי"כ רוצה בהם משום שבלעדם א"א להרויח, אבל נקודת הרצון ופנימיותו הוא החפץ והתשוקה להרויח, וכך יובן הנמשל למעלה הנה התהוות כל העולמות מריש כ"ד עד סוכ"ד הוא ע"י רצונו ית' שרוצה בהתהוותם שרצון זה הוא בחי' סוכ"ע שע"י כל ההשפעות כמשנת"ל פ"ב באורך בענין כל אשר חפץ ה' עשה, ופי' עשה אין ר"ל עולם העשי' בלבד אלא גם אצי' וברי' יצירה כי קמי' ית' כולם בשם עשי' נקראו כידוע בפי' כולם בחכ' עשית וכולם נתהוו ע"י רצונו ית' והרצון הוא המחי' ומקיימם ע"י הממכ"ע כנ"ל, אך מ"מ רצון זה לגבי עצמותו ית' הוא רק בחי' חיצוניות כי הרי בריאות העולמות אינו התכלית האחרון ולא זהו עיקר המכוון כי התכלית האמיתי הוא שיקבלו ישראל התורה ויקיימו מצותיו וכמארז"ל תנאי הי' להקב"ה עם ו' ימי בראשית כו', ונמצא הרצון שבתומ"צ הוא פנימי' של הרצון בהתהוות העולמות ועיקר הענג העליון הוא בתורה ומצות שזהו השלימות והתכלית האחרון וכנ"ל במשל הריוח לגבי העסק כו', וזהו"ע נעוץ תחב"ס וסוף מעשה במח' תחילה, כי הרי התומ"צ הם סוף מעשה לגבי עש"מ שבהן נבה"ע, ובאמת קדמו בעיקר נקודת הרצון אלא שירדו ונתלבשו גם בחיצוניות הרצון בכל אשר חפץ ה' בבי"ע שהרי הדברים שבהן נעשה המצוה הם גשמיים כמו קלף דתפילין וצמר דציצית והאתרוג והלולב וסכך הסוכה וכיוצא שהתהוות מהרצון דחיצוניות רק שבהן מתלבש אח"כ פנימי' הרצון כשעושים מהם מצוה כו', ועל פנימי' הרצון שבמצות נאמר כי גאה גאה, פי' למעלה מחיצוניות הכתר הנק' גאה בחי' סוכ"ע כנ"ל.
והנה הדרך להמשכת פנימי' הרצון העליון הוא ע"י בטל רצונך שחפץ במצות ה' מאד בבחי' תשוקה ופנימי', ולא כמו שעושה בהכרח באתכפי' בלבד, אלא שיש לו נח"ר ותענוג ממצות ה', וזהו בחי' צדיקים אהבה בתענוגים, אזי מעורר גם למעלה בדוגמתו גילוי פנימי' הרצון העליון למטה, וזהו כוונת המשנה עשה רצונך כו' ובטל רצונך כו', שע"י ב' בחי' אלו יומשך מלמעלה גילוי בחי' הרצה"ע הסוכ"ע כנ"ל, וגם גילוי פנימי' ונעלה מזה הוא בחי' פנימי' רלברצונו ית' שלמעלה מרצון הנק' סובב כנ"ל. וזהו אשר קדשנו במצותיו, כי קדש בוי"ו המשכת הרצון להיות סובב כנ"ל אבל קדש בלא וי"ו הוא פנימי' הכתר שלמעלה מסובב וממלא וקדשנו בקדש ע"י מצותיו, ויובן יותר ענין פנימי' וחיצוניות הרצון ממשל נקודת המרכז שבעיגול שהן הנקודה האמצעית שכל סיבוב העיגול על אותה הנקודה יסובב שנמצא כח הנקודה רב מן כח העיגול עד שיסובב ממנו וע"י כו' ועד"ז מעשה המצות סוף מעשה באמצעות המקיפים סובבים המקיפים להיותם יותר נעלים בבחי' עצמות הכתר כנ"ל.
ועפ"י דברינו אלה יובן ג"כ פי' לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך, פי' אבי מלך ר"ל מקור מדת מל' והוא בחי' כתר מל' כי הנה מדת המל' היא הגורמת התהוות הנפרדים כי אין מלך בלא עם ולהיות כח למדה זו להתפשט בבי"ע הוא ע"י הרצון שיש לו בזה ונק' כתר מל', וכענין אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני כו', ובחי' רצון זו הנק' סוכ"ע כנ"ל, והתעוררות רצון זה הוא ע"י אתכפי' וזהו ויגרשהו וילך פי' לגרש הרע בע"כ, וכ"ז הוא בימי החול, אבל בשבת כתי' אז תתענג שבשבת צ"ל בחי' תענוג על ה' בעונג נפלא ע"ד שנת"ל בענין בטל רצונך כו', בהיות כי גם למעלה זהו ההפרש בין שבת לחול שבחול הוא רק גילוי הרצון להוות העולמות ולקיימם לבד, אבל בשבת מתגלה העונג שיש לו מעבודת ישראל וכתי' והנה טוב מאד ולכן גם למטה צ"ל ההפרש כן ובשבת צ"ל בחי' עונג על ה' בחי' עריבות ומתיקות, וזה שאמר אח"כ בה' תתהלל נפשי פי' בעצמותו, ישמעו ענוים וישמחו בבחי' עונג, וזהו שמסיים ויהי נועם ה' עלינו נעימות העונג עליון, משא"כ על ימי החול אמר תחלה לדוד בשנותו את טעמו שבחי' מל' הנקרא דוד מתפשט ומשנה טעמו להסתתר בבי"ע לברר בירורים, וזהו לפני אבימלך בחי' הרצון דהתהוות העולמות כו', ואח"כ בשבת טעמו וראו כי טוב כו'. ובזה יובן מארז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, פי' שמים הוא בחי' עגולים ומקיפים והיינו בחי' רצה"ע הסוכ"ע, ואביהם שבשמים היינו בחי' פנימי' הכתר הנ"ל, וישראל ע"י מעשה המצות מפרנסים אותו כלומר מעוררים אותו שיהי' חפץ במל' וכנ"ל מפני ששרש המצות הם בבחי' הפנימי' וזהו ענין קדוש שורה בתוך מעיו.
ד) ועתה יובן איך שהמשכן וכל כליו היו דוגמת כל עניני מדריגות הנ"ל שבפרק א"ב, וענין נשיאות המשכן ע"י הלוים הי' דוגמת מ"ש למעלה פ"ג.
דהנה המשכן הי' מיריעות וקרשים ובתוכו הי' הארון וכפורת ומנורה ושולחן, ענין היריעות הוא בחי' אורות מקיפים כמ"ש נוטה שמים כיריעה והוא בחי' כתר עליון שהוא רצה"ע הסוכ"ע, ואמנם הרי העיקר הוא הארון והיריעות פרושות רק לאוהל עליו ועיקר הגילוי אלקות הי' מבין שני בדי הארון שדיבר ה' משם דוקא, והיינו לפי שעשה"ד שבלוחות הי' בארון ודבר ה' שבאנכי ושאר הדברות שהם הכוללי' כל המצות היו נמשכים מעצמיות אוא"ס ב"ה דהיינו שמבחי' מל' שבו הוא הדיבור דאנכי נעשה כתר לנאצלים כידוע שמבחי' הקו רלגנעשה עיגול הראשון וא"כ היריעות היו רק לאוהל על הארון כי הארון הוא העיקר להיות שרשו בעצמות א"ס שלמעלה גם מבחי' מקיפים דרצה"ע הנק' יריעות, וכמשנ"ת בענין מעלת התומ"צ שהם גבוהים מבחי' הרצון הנק' סוכ"ע יען הם פנימי' ורצון זה הוא רק חיצוני' אצלם וכנ"ל בענין תנאי הי' להקב"ה עם וימ"ב כו'.
אך יש להבין דבלק"א פנ"ב נ"ג מבואר שהגילוי אלקות שבארון הוא מבחי' אור אלקי המתלבש בהיכל קה"ק דבריאה שהוא מבחי' ממכ"ע כמו שנת' שם ממשל הנשמה שבמוח כו', והרי ממכ"ע הוא למטה במדריגה מבחי' הסובב כמשנת"ל באורך ממשל רצון הנפש שהוא גבוה מכחות הנפש המתפשטות בגוף, ואצ"ל שהוא למטה הרבה במדריגה מבחי' פנימי' הרצון שלמעלה גם מהסובב, ואיך אנו אומרים כאן שהגילוי אלקות שבארון שרשו מבחי' פנימיות הרצון שלמעלה מהסובב, והענין יובן עפמ"ש במ"א בענין תלת רישין דאתגליפו דא לגו מן דא כו' רישא חדא ח"ס ורישא תנינא גלגלתא, ומבואר שגלגלתא הוא למעלה ממו"ס, והרי אנו רואים שהמוח נעלה מהגולגולת עד שניקב קרום של מוח במשהו טריפה כי בו תלוי החיות משא"כ בגולגולת עד שתחבסה ברובה, ונת' שם הענין כי באמת לא ראי זה כראי זה כי המוח באמת הוא בחי' פנימי' יותר מהגולגולת, אך מ"מ הגולגולת מקפת עליו וזהו הוראה על גדולתה עליו, וברוחני' ג"כ השכל הוא פנימי' ויש בו טוב טעם יותר מן הרצון שהוא רק חיצוניות באמרו כך הוא רצוני, ומ"מ כח הרצון גדול יותר ורב מן השכל כי הוא מבחי' עצמיות הנפש ובחי' מקיף כנ"ל, אמנם בחי' העונג שהוא פנימי' הרצון הנה מתגלה במהות השכל ביותר מברצון שהרי למשיג השכלה יש תענוג, משא"כ לשומע רצון המלך כו', ועד"ז יובן למעלה שבחי' גלגלתא למעלה ממוחא כי הוא בחי' מקיף שאורו גדול הרבה יותר מהפנימי ולכן כל אשר חפץ ה' דוקא עשה, אך המוחא היא בחי' פנימי' יותר בשגם שבה גילוי בחי' התענוג עליון ביותר והו"ע מ"ש בע"ח בענין שרדל"א אחזו בקרומא דאוירא יותר מבגלגלתא ע"ש, ולזאת יובן ג"כ בענין הארון שבמשכן כי לפמ"ש בלק"א הי' ההשראה בו מבחי' ממכ"ע והוא בחי' א"ס המתלבש בהיכל קה"ק דבריאה שהוא מקור החיות לעולם הבריאה והוא בחי' מקור להתלבשות החיות שבבחי' ממלא כנ"ל, והוא כדוגמת השראת הנפש שבמוחין, ובחי' היריעות הם דוגמת הרצון, אך באמת מאיר מבחי' העונג העליון שהוא פנימי' הרצון מאיר ממנו הארה בבחי' המוחין פנימי' והו"ע הלוחות שבארון וכנ"ל. ונמצא מובן בענין גילוי אלקות שבמשכן הי' ג' בחי' א' מבחי' ממכ"ע, אבל לא בחי' ממלא כמו שמתלבש כבר בכל נברא פרטי, אלא המקור שממנו מתחלק אח"כ בפרטות והוא כמו ראשית גילוי הנפש ששוכן במוחין שהוא למעלה עדיין מהתחלקות פרטות כ"א שממנו מתחלק והארה ממנו מקבל כל אבר בפרט, כך הי' בחי' מקור זה לכל חיות העולמות מאיר בהיכל קה"ק שבמשכן ומקדש וע"י היו מקבלים כל הנבראים פרטיים, הב' בחי' שלמעלה מזה הוא בחי' הרצה"ע המחייה העולמות כדכתיב כל אשר חפץ ה' עשה ונק' סוכ"ע והי' מתגלה בחי' זו ביריעות שבמשכן שהם מקיפים כנ"ל, הג' בחי' שלמעלה משניהם והוא בחי' שלמעלה מסובב וממלא בחי' העונג עליון רלדשהוא מקור הרצון והחכמה ותכליתה ופנימיותם והוא המאיר בלוחות שבארון ששרשם משם, ולכן היו נקראים מכל צד כדאיתא בירושלמי פ"ו דשקלים לפי שהי' מבחי' שכולו פנים ואין בו אחוריים כלל, וכמ"ש במ"א ע"פ דוד זמירות קרית להו כו'.
והנה עתה יובן ג"כ ענין נשיאות המשכן ע"י בני גרשון ובני קהת, שבני גרשון היו נושאים את היריעות שהוא המקיפים דרצה"ע, ולכן נק' בני גרשון לשון גירושין את הרע, כי המקיפים דוחים את החיצונים, וכמ"ש לדוד בשנותו כו' אז ויגרשהו וילך (גם נת"ל שהמשכת המקיפים דרצה"ע הוא ע"י בחי' אתכפי' ודחיית הרע בע"כ) והראש ומקור להם הוא איתמר בן אהרן הכהן, פי' איתמר הוא לשון דיבור שנדבר ממילא ומאליו כמו אְית מ ר שנז' בגמ' תמיד שפירושו הוא שכבר נאמר הדבר ע"י ר' פלוני כו', וגם בדיבור שמדברים עתה יש שני לשונות הא' כשמזכירים בל' נוכח אמר ר' פלוני או ר' פלוני אומר שהדיבור הזה נגרר אחר אותו האומר שהוא האומר, אבל ל' הב' הוא כשמזכירים ל' איתמר משמע שגם האומר אינו אומר מצ"ע כלל אלא שהדברים נאמרים מאליהן בפיו, ועד"ז יובן בענין הדיבור בד"ת שיש ג"כ ב' בחי' הנ"ל, וההפרש ביניהם שהדיבור הראשון הוא בבחי' יש שהוא הלומד והפוסק ומדבר שזה כשר וזה פסול כו', אבל הבחי' השנית הוא הלימוד בבחי' ביטול במציאות בהיות כי הלכה זו הוא דבר ה' ממש אלא שפיו הוא כלי שע"י נדבר דבר ה', וכענין שאמר המגיד להב"י אני המשנה המדברת בפיך, בהיות כי הי' לימודו בבחי' ביטול עד שהמשנה שהוא דבר ה' היא המדברת בפיו, וז"ש ואשים דברי בפיך. וביאור הדברים יובן עד"מ שאנו מוצאים שני מיני דיבורים אלו גם בשארי שכליים, הדבור הא' הוא פשוט כמו שמדבר בכוונה ומשפיע שכל לתלמידו שירגיש מה שמדבר וכי הוא המדבר, והב' הוא כשיהי' טרוד באיזה עומק השכל במאד יוכל להיות שילחש דבריו פי' מעין הסכם שכלו באותו הענין העמוק ולא יהי' בכוונה כ"א ממילא שמה שחושב בעמקות שכלו נדבר מזה בדיבור בפיו ולא שהוא המדבר כי אינו מדבר בכוונה כלל והוא כמו שהושמו הדברים בפיו ויש מי שמדבר בו לא הוא כו', משא"כ כשאינו טרוד כ"כ בשכל ומדבר כוונה שהוא המדבר בבחי' יש אבל כשנדבר ממילא הוא בבחי' הפשטה מן הישות, וכמו ששני מיני דיבורים אלו נבדלו זמ"ז שהא' הוא בבחי' יש והב' בבחי' ביטול כך גם השכל שמאיר בהם ג"כ נבדל זה מזה ע"ד הנ"ל כי בבחי' הדיבור שבבחי' ביטול הרי זהו מצד עמקות שכלו מאד עד שאינו מרגיש כלל שמדבר זהו בחי' ביטול בשכל והוא בחי' פנימיות נקודת החכ' שהוא בבחי' ביטול כח מ"ה שאינו מרגיש חכמתו ליש וכמדבר מעין זה ממילא הרי הארת חכמה זו מאירה בדיבור והוא בחי' פנימי' החכ' ונקודתה כנ"ל, משא"כ המדבר בכוונה על שאינו טרוד כ"כ בעמקות שכלו רק בחיצוניות השכל והוא בבחי' הרגשה א"ע ומעין שכל זה מאיר בדיבור ה"ז רק חיצוני' השכל כו'. והנה בחי' איתמר בן אהרן הו"ע בחי' ומדריגת הדיבור בד"ת בבחי' הביטול הנ"ל עד שהוא כאילו ממילא נדבר הם צרופי אותיות דבר ה' נדברים בפיו לכן נק' כן איתמר שפירושו מורה ע"ז כלל. והנה בני גרשון לגרש הרע שרשו הוא הדיבור בד"ת כי דבר מלך רלהשלטון, ובאמרו זה כשר וזה פסול הוא כמלך הגוזר ואומר שזה פסול וידחה מעל הקדושה האלקית, ומתניתין מלכתא, וע"י דיבורו מתפרד הרע מהטוב ומבדיל בין טהור לטמא, לכן היו בני גרשון נושאים היריעות המקיפים הדוחים את הרע ע"י איתמר דוקא יען הוא שרשם, ואמנם עבודת בני קהת הוא גבוה מהם הרבה כמ"ש עבודת הקדש עליהם, להיות כי היו נושאי הארון בעצמו שבו עשה"ד כו' שאינו בחי' הדיבור לבד אלא מהו"ע של ח"ע שבאנכי ולא יהי' לך, שמשם עיקר המקור להבירור שבדיבור באמרו זה כשר וזה פסול שיש לדיבור שכל במוח למה זה כשר וזה פסול, וכבר נת"ל שהדיבור של התו' הנק' איתמר הוא המקור לבני גרשון נושאי היריעות שהם מקיפים, משום כי התורה עצמה היא בחי' קודש עליון שלמעלה גם ממקיפים דרצה"ע, וז"ש בבני קהת עבודת הקודש עליהם, ולכן נק' בני קהת לשון ולו יקהת עמים פי' לברר הטוב מן הרע ע"י הח"ע הנק' קודש העליון (שלמעלה מחכ' דאצי') ולא כמו בני גרשון שענינם לדחות הרע מכל וכל אבל ע"י בני קהת יתברר ומה שראוי ממנה להתעלות בקדושה יתעלה.
והנה נת' ענין נשא בני גרשון ובני קהת. ועדיין יש להבין ענין נסיעתם במדבר דוקא וגם ענין מ"ב מסעות שנסעו. והענין כי הנה ידוע בכהאריז"ל דמ"ב מסעות שהיו במדבר הו"ע שם מ"ב דאנא בכח דהיינו מ"ב עליות כי כל נסיעה הוא בחי' עלי' כמו באברהם שנאמר הלוך ונסוע ופי' בזהר דנטיל מדרגא לדרגא, ואחר הנסיעה הי' חנייה והקימו המשכן זהו המשכה, ומה שהיו מ"ב מסעות במדבר דוקא, היינו לפי שהיו צריכים לקבוע לדורות בנ"י שיהי' בחי' קדוש שורה בהם ע"ד הנ"ל פ"ג ע"כ הגביהו הארון ונשאו עמו במדבר וע"י נסיעה זו יש לבנים כח להעלות נפשם האלקית הנק' משכן מן המדבר דק"נ שנשתקעו בהם בגלות והיינו ע"י הלוים בחי' גבורות ורשפי אש התשוקה כו', והענין כי בחי' המדבר הוא דומם דדומם לבד שהרי לא יצמח בו שום צמח מרוב הייבשות ולא יתקיים בו כל חי ומדבר הרי נשאר העפר שבו כמו שהוא בראשית הבריאה קודם שתוציא הארץ שום שפע, כי כתיב הכל הי' מן העפר וכמ"ש תוצא הארץ כו', אך קודם שהשפיע הארץ הוא בחי' מדבר, ולהיות כי בכל עלי' מוכרח העולה להתבטל בעצמותו מכל וכל עד שלא ישאר רק כמו שהוא בתכלית צמצומו מבלתי שכל ורצון רק בחי' דומם לבד, כידוע בענין עליית אברהם לגבי מקורו באצי' שבבריאה קרא עצמו עפר ואפר שהאפר הנשאר אחר שריפת העץ הוא בחי' דומם שבעץ כו', וכמו"כ יובן טעם הילוך בנ"י במדבר להיות כי ההתקרבות שלהם הי' לבחי' גאה גאה בחי' עצמות א"ס שלמעלה מסובב וממלא כנ"ל שזהו"ע המ"ב מסעות בחי' עליות, ע"כ היו בבחי' ביטל במציאות כמדבר הזה כו', ומ"מ ע"י הביטול לבד לא יוכלו להמשיך אם לא ע"י אמצעות הארון שהי' עמהם ששרשו בקודש העליון הנ"ל, אז ע"י הביטול והארון הי' העליות וההתקרבות לא"ס ב"ה ככל המדריגות שנת"ל בפ"ג.
והנה עד"ז גם לדורות בכל נפש מישראל יש בחי' הנסיעה במדבר עם הארון ע"י הלוים והיינו שע"י הביטול שהוא בחי' מדבר ומעשה המצות דארון רלויהי' המשכת בחי' קדוש הנ"ל בתוך מעיו, וגם יובן כל עניני הלוים בני גרשון נושאי היריעות לגרש הרע ע"י שמאל דוחה ובני קהת לבררו בחכמה שבתורה. וזה נשא את ראש בני גרשון גם הם, כי יוכל ליפול הנופל, בהיות עוונותיכם מבדילים, וע"י משה שהוא הדעת מקים אותם כשיקרבם בעבודת נשיאות היריעות המגרשים כנ"ל.