וידבר משה אל ראשי המטות

כחוידבר משה אל ראשי המטות

וידבר משה אל ראשי המטות וגו' איש כי ידור נדר וגו' ואמרו בגמרא עד שידור בדבר הנדור כגון שאמר הרי עלי בשר זה כעולה ושלמים או שיאמר קונם בשר זה עלי שהקונם הוא לשון קרבן, ועל יסוד זה מוסד כל מסכת נדרים בפי' דבר הנדור, ולהבין ענין זה למה צריך להתפיס בדבר הנדור דוקא וגם להבין למה נאמרה פ' זו אל ראשי המטות דוקא. הנה תנן באבות נדרים סייג לפרישות והנה אמרו פרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא. וצריך להבין למה יראת חטא באה אחר ענוה וקדושה כו' והלא כתיב כטראשית חכמה יראת ה', אך הענין הוא דעיקר הקדושה הוא כמאמר אשר קדשנו במצותיו שהמצות הן העיקר והתכלית כמ"ש סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם וע"י המצות אשר קדשנו. וביאור הענין זה כי הנה קדוש פי' מובדל וכו' ומהו קדושת המצות זה נרמז בנוסח הברכה בא"י אמ"ה פי' כי מלך העולם הוא ע"ד מלכותך מלכות כל עולמים שחיות כל העולמות עליונים ותחתונים והתהוות מאין ליש הוא ע"י מחשבה הקדומה שעלה ברצונו ית' אנא אמלוך משא"כ קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, והנה כתי' אני הוי' לא שניתי שגם אחר שנברא העולם אין לפניו שום שינוי ח"ו אלא אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר כו' וכמ"ש אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקי' פי' אני ראשון קודם שנברא העולם ואני אחרון לאחר שיכלו ימות המשיח וחיי העה"ב שאז יהי' הוא ושמו בלבד כמו שהיה קודם שנברא העולם, וגם מבלעדי פי' באמצעות בין מה שהיה ובין מה שיהי' דהיינו מה שהוא בבחי' הוה בעת וזמן בריאת העולם וחיותו וקיומו מששת ימי בראשית שית אלפי שני כו' וימות המשיח ותח"ה הכל לפניו ית' כאלו הוא ושמו בלבד ואין אלקים והסתר כו' וכמאמר ומבלעדיך אין לנו מלך אלא אתה שאין זה אלא בבחי' מלך שמלך הוא העולם ואין העולם דבר נפרד חוץ ממנו ח"ו ומלכותך מלכות כל עולמים שמתפשט למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית ולארבע סיטרין מלך מלך וימלוך ואינו אלא זיו והארה ממדת מלכותו ית' המתפשט ומתלבש בעולמות עליונים ותחתונים להוות אותם מאין ליש ולחיותם ולקיימם וכמ"ש ה' מלך גאות לבש שאינו אלא בבחי' לבוש, ונק' זיו השכינה פי' מה ששוכן ומתלבש בעולמות עליונים ותחתונים להיות ממכ"ע אין זה אלא ע"י זיו והארה בלבד וזיו זה והארה זו נמשכה ממדת מלכותו ית' ממחשבה אנא אמלוך (וזהו פי' ברוך כבוד הוי' ממקומו ותרגומו זיו יקרי' וגם כבוד לשון לבוש קארי למאנא מכבדותא הוא בחי' ה' מלך גאות לבש שבחי' זו יהי' ברוך ונמשך ממקומו ושרשו הוא מחשבה אנא אמלוך) אבל בו בעצמו ובכבודו ית' לית מחשבה תפיסא ביה כלל סתימא דכל סתימין ועליו נאמר ישת חשך סתרו שאין העולמות עליונים ותחתונים יכולים לקבל זיו והארה ממנו ית' מעצמותו ומהותו ממש כי הוא קדוש ומובדל (כי הגם שבחי' שמו ומלכותו ג"כ נשגב מ"מ הזיו מבחי' מל' נמשך ומתלבש בעולמות משא"כ הוא בעצמו ית' אפילו זיו והארה ממנו אין העולמות יכולים להכיל וזהו שנק' ישת חשך סתרו כמו בחי' החשך שאין נמשך ממנו זיו והארה כך מבחי' מהותו ועצמותו אין העולמות יכולים להכיל אפי' זיו והארה כ"א הזיו הוא מבחי' מחשבה אנא אמלוך שהזיו דמח' זו נק' זיו השכינה כו' מלכותך מל' כל עולמים, ולכן נק' הבריאה יש מאין שמקור המהוה היש הוא בחי' אין שאינו רק מח' אחת וזהו כי עמך מקור חיים עמך מה שהוא טפל ובטל לך אבל באורך נראה אור היינו ע"י תומ"צ נמשך זיו ואור ממהו"ע ממש וזהו באורך כו') ולא נערוך אליו קדושתו ואין ערוך לך כו'.

לאך עכ"ז אל ה' ויאר לנו הארה רבה ועצומה מקדושה עליונה הזאת הנפלאה והנעלמה ע"י המצות שנתן לנו כי הנה בתורה ומצות נאמר לכו לחמו בלחמי והנה לחמו פי' לפי שהתורה היא לחם ומזון לנפש כמו הלחם הגשמי שהוא מזון לגוף כו' אבל מ"ש לחמי צריך ביאור וכי לאכילה ושתיה כו' וביאור הדבר הוא ע"ד מארז"ל רעייתי פרנסתי ישראל מפרנסין כו' והענין כי הנה המאכל שהוא דצ"ח מחיה את האדם שהוא מדבר שהוא במדרגה יותר גבוה מהמאכל ואיך מחיהו המאכל אך ע"ז נאמר כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם שמוצא פי' ה' הוא החיות של המאכל והם העשרה מאמרות שבהם נברא העולם שבמאמר תדשא הארץ נברא הצומח ובמאמר תוצא הארץ נפש חיה נבראו הבע"ח וכח וחיות המאמר ההוא תמיד מלובש בו להחיותו ולקיימו והוא הוא המחיה את האדם. אך הרי גם האדם נברא במאמר נעשה אדם ויש בו ג"כ מוצא פי ה' ולמה צריך להמאכל שיחיה אותו אבל הענין כי הנה כתיב אחור וקדם צרתני אחור למע"ב כו' שהאדם באמת הוא אחרון למע"ב בזמן וגם במעלה מצד גופו ונפשו הבהמית כמאמר יתוש קדמך שכל הדברים דצ"ח אע"פ שירדו מטה מטה מאד בעשייה גשמיות להיות יש ודבר גשמיות מ"מ אינם דבר נפרד לגמרי כמו האדם שיכול להיות נפרד לגמרי ח"ו ועובר רצונו ית' למרות עיני כבודו רק מצד עילוי נשמתו ונפשו האלקית לבדה הוא קדם במעלה יתירה על כל הנבראים וגם מצד גופו ונפשו החיונית יש לו מעלה יתירה על הדצ"ח ברוח חיים שבו שהיא נפש המדברת והמשכלת. והמאמרות סדרן מלמטה למעלה מתחלה תדשא הארץ שהוא להיות הצומח ואח"כ ישרצו המים דגים שאינם בכלל בשר ואח"כ תוצא הארץ נפש חיה ובהמה ואח"כ נעשה אדם.

והנה כל זה הוא בבחי' ירידת המדרגות והתהוות השתלשלותם מאין ליש אבל במקורם ושרשם למעלה מעלה מסדר ההשתלשלות הנה הוא להפך שבחי' נפש אלקית שבאדם היא בחי' אחור לגבי מקור וחיות הגוף ונפש הבהמית שנלקחו ממדרגה עליונה וגבוהות מאד אלא שנפלו בשבירת הכלים כנודע ושם הוא חיות הדצ"ח גבוה ונעלה במעלה יתירה אלא שנפלה למטה יותר בחיות מצומצם מאד כמו דומם וצומח כו' וכמשל מנפילת החומה שעליון שבה נופל למטה יותר בריחוק מקום כנודע ולפיכך המאכל שהוא מדצ"ח מחיה את האדם ויש לו יתרון מעלה על האדם שהאדם צריך להמאכל למלאות די מחסורו אשר יחסר לו מבלעדי הלחם והמאכל משא"כ המאכל א"צ להאדם. וזהו כי על כל מוצא פי הוי' כי מוצא יש לו ב' פירושים מוצא מה שכבר יצא מפי ה' התפשטות החיות מרוח פיו בעשרה מאמרות שנברא העולם ומוצא לשון מקור וחיי החיים כמו מוצא מים שהוא המקור הנובע המעיין דהיינו המקור שממנו יצא העשרה מאמרות שבמקורן ושרשן הדצ"ח מאד נעלה ונמשכים ומשתלשלים ויורדים למטה עליהם ממדרגות עליונות ולפיכך יחיה האדם. (הרי נת' ענין אחור וקדם שייך בהיות הנשמה ממש בגוף שהיא בחי' קדם במעלה יתירה על כל הנבראי' וכמ"ש ורדו בדגת הים כו' וכמ"ש ויהי האדם לנפש חיה לאכלומר שממשיך החיות לכל הנבראים, וגם כי אדם הוא בחי' כללית שכולל הרבה מדות יחד משא"כ שאר הנבראי' הם פרטיים. ומ"מ הוא ג"כ אחור להם בזמן ובמעלה במה שיכול להיות נפרד לגמרי ח"ו כנ"ל. אמנם מצד שרשם ומקורם למעלה לכאורה האדם הוא רק בחי' אחור ששם למעלה מקור חיות הדצ"ח הוא ממדרגה עליונה יותר משרש האדם שהוא בחי' לפני מלוך כו' עולם התהו שלפני התיקון. אך נ' יותר שגם מצד שרשם שייך בו ג"כ בחי' קדם והוא שבחי' רעו"ד ורצון עליון וקדושה עליונה הנמשך לו ע"י תומ"צ שהם בחי' אשר קדשנו זהו גבוה ונעלה לאין קץ יותר אפילו גם ממדרגו' עליונות דשרש הדצ"ח. כי הרי כל העולמו' נתהוו רק מבחי' מלכותך כו' מחשבה דאנא אמלוך כו' ולכן גם עולם התהו נק' ואלה המלכים כו' זמ"ל כו' רק שהם בחי' לפני מלוך מלך לבנ"י — שהוא למעלה מבחי' תיקון. אבל הגילוי קדושה עליונה הנמשך ע"י תומ"צ זה נמשך אור ממהו"ע ית' ממש כמ"ש באורך נראה אור וזהו בחי' קדם באמת כמארז"ל עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד. אלא שגילוי קדושה זו נמשך דוקא ע"י תומ"צ מעשיות שהם בירורי נוגה מצד שמ"מ שרשן למעלה יותר מהנפש אלקי' ועוד כיון שנשפלו למטה א"כ בירור זה הוא כמו התחדשות דבר שזה גורם גילוי אור עליון כו'. וע' עוד מ"ש בענין ויקח המן את הלבוש כו' ולא כתי' הכתר כו'. ולכן עכ"פ על כל מוצא פי ה' שבדצ"ח יחי' האדם כמובן).

והנה ^* ככל הדברי' האלה וככל המשל הזה בחיות הלחם הגשמי המחי' את הגוף אדם הגשמי, כן עד"ז כתי' כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם אדם דלעילא דהיינו מ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כי נק' אדם מלשון אדמה לעליון כי כמו שבאדם למטה יש רמ"ח אברים כו' שבהם וע"י מתחזק החיות שבתוכו העין רואה כו' כך למעלה התפשטות החיות הוא בריבוי התחלקות הנבראים מלאכים ונשמות בכמה מיני מדריגות ממדריגות שונות כמ"ש עיני ה' כו' אזני ה' כו' שיש מלאכים ונשמות שנק' כך והתפשטות החיות שכאו"א כפי מדריגתו ומזגו ותכונתו נק' בשם אדם שהוא בחי' ממכ"ע ולכן כתי' כמראה אדם ולא בחי' אדם עצמו ממש, והנה חיות הנמשך לבחי' ומדריגה זו להיות ממכ"ע ולהחיות רוח שפלים הוא מבחי' מוצא פי הוי' הוא מקור עליון וראשיתה דכולא בחי' סוכ"ע ונק' רצה"ע כי אית רצון ואית רצון, ורצה"ע הוא פי' שעליון על כל העולמות שאינו יכול להתלבש תוך עלמין כלל שהוא סדכ"ס ולמתב"כ, ורצון התחתון הוא מה שמתלבש תוך עלמין כו'.

והנה רצה"ע הוא מקור התורה והמצות ולכן נק' לחמי ורעייתי פרנסתי שע"י אתעדל"ת אתעדל"ע להמשיך חיות ממקור וחיי החיים מבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע, ואתעדל"ת זו הוא ע"י מעשה המצות דוקא בעשיות לבגשמיי', וגם ע"י דיבור התורה דעקימת שפתים הוי מעשה משא"כ הרהור לאו כדיבור דמי והרהור לא עביד מידי מפני שכח המעשה והדיבור נלקח מכח האכילה שאוכל שעי"ז מתחזק כחו לדבר ולעשות וכח האכילה בשרשה ומקורה הוא יותר גבוה ונעלה מאשר תוכל נפשו שאת לפי מקור חוצבו כנ"ל, וכך יוכל להיות עי"ז אתעדל"ע ממעלה מעלה מבחי' סוכ"ע, וכן מעשה המצות עצמן כגון אתרוג ולולב כו' שהאתרוג הוא מאכל בפ"ע וכן הלולב הוא צומח עכ"פ ויש לה מעלה יתירה שבהם וע"י יומשך אתעדל"ע מבחי' עליונה וגבוה מאד וכן צמר הציצית ומעות הצדקה וכו' משא"כ הרהור ומח' הוא בחי' חשב מ"ה שהוא בחי' האדם עצמו ואין כח לאתערותא זו להמשיך חיים עליונים כ"כ. וזהו יפה שעה אחת בתשומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב כי העוה"ב הוא שנהנין מזיו השכינה הוא זיו והארה מרובה בתוס' תענוג הנשמות בגילוי בבחי' ממכ"ע הנק' בשם שכינה ששוכן ומתלבש בעולמות, והנה הכח והחיות הנמשך בבחי' ממכ"ע מבחי' סוכ"ע הוא נעשה ע'י תשומע"ט כנ"ל, ונמצא שהם העושים הזיו והתענוג שבג"ע ולכן גבוה מעלתם מכל חיי העוה"ב שהם הם הממשיכים חיי העוה"ב כנ"ל.

(ד) והנה לפי שהתורה והמצות הם בחי' רצה"ע לכך יש לה כח להמשיך לנפש האדם ג"כ בחי' רצו"ע כי גם בנפש האדם למטה ג"כ אית רצון ואית רצון שיש שמתעורר את רצון א"ה הטבעי' המוסתרת שבנפשו לגלותו מההעלם אל הגילוי לדבקה בו ית' מחמת התבוננות בגדולתו ית' המחייה חיים שהוא ממכ"ע כאשר תוכל נפשו שאת כחו"ח לפושע"ד והוא בחי' ובכל נפשך. אך יש רצון שהוא למעלה הימנו ומבקשי ה' יבינו כל שלפעמים תתלהב ותתלהט הנפש באה"ר עזה ועצומה בבחי' ובכל מאדך מאד יותר מכפי מדת הנפש בהשגתה באור פני ה' אלא מחמת ביטול השגתה דלמת"ב סדכ"ס והוא בחי' רעו"ד דלמת"ב והוא בחי' אה"ר שלמעלה מהעולמות שאינה יכולה להתלבש תוך עלמין אלא כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ משא"כ האהבה הבאה מחמת ההתבוננות והשגה בגדולתו ית' נק' אה"ע כנודע, ואה"ר זו שהיא בחי' רעותא דליבא היא באה מלמעלה ע"י התורה והמצות שהם הם רצה"ע רצונו וחכמתו כו' וזו היא בחי' הלחם והמזון שנעשה לנפש האדם מן התוהמ"צ שהמוצא פי ה' שהוא מקור התוהמ"צ עליו יחי' האדם ותחי' נפשו במקור וחיי החיים ית' דלית מחשבה תפיסא בי' כו', ואין רעו"ד זו באה דוקא מחמת ההתבוננות איך שהתורה נותנת חיים ואיך נמשך החיות רק כמו המאכל שמחי' את האדם בגשמיות אע"פ אם אינו מבין איך המאכל מתעכל ונהפך לדם ואיך תשוב להיות בשר כבשרו ואיך הוא כח הדוחה הפסולת כו', אלא ממילא יחי' האדם כך בחי' רעו"ד זו נמשכה מאלי' וממילא ע"י קיום התורה והמצות, וזהו אשר קדשנו במצותיו שע"י המצות נמשך קדושה עליונה מבחי' קדוש ומובדל דהיינו מה שאינו יכול להתלבש תוך עלמין הוא בחי' רצה"ע כנ"ל לקדש אותנו ג"כ שיומשך לנפש האדם גילוי הארה זו בנפשו להיות האה' ורצה"ע שבנפש שהוא בחי' רעו"ד ואה"ר לגהנ"ל, וזהו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם שע"י המצות יהי' שורה בהם קדושה העליונה ממש להיות קדושה זו שוה לאלקיכם, וזהו ענין הברכה ברוך הוא המשכה להיות הוי' שמהוה כל הויות דהיינו שורש ומקור כל ההתהוות שיהי' בחי' אלקינו שיתאחד עמנו באחדות אחד למהוי אב"א ע"י אשר שהוא בחי' עונג העליון שמשם נמשך להיות קדשנו בקדושתו ממש ע"י מצותיו בקדש העליון שהוא למעלה מעלה מבחי' עלמין שמזה נמשך רעו"ד לנפש האדם ואזי נק' נפש האדם עצמה בחי' אחור לגבי רעו"ד הנמשך לו שהוא בחי' קדם מקדמונו ש"ע.

והנה קדושה זו מביאה לידי ענווה שהיא שפלות האדם בערך נפשו ונשמתו יען אשר אין חיות ושפע ממקור ומוצא פי הוי' אלא ע"י דברים שפלים גשמיים ממש כמו האתרוג וצמר הציצית וקלף התפילין וכה"ג כל מצות מעשיות או ע"י הדיבור בהם הוא ת"ת וכו', וענווה זו מביאה לידי יראת חטא, (הג"ה, בר"ח שער הענוה פרק א' הביא דענוה היא שכינתא עילאה והנה פי' וענין שכינתא עילאה נת' בד"ה שה"ש הוא ענין הביטול דיחו"ע, ועפי"ז י"ל פי' ענוה היינו שהוא מחזיק עצמו לאין ממש כמו שהוא קמי' ית' דכוכ"ח, ועפי"ז א"ש מ"ש בספרים בענין ענוה שהוא ביטול והכנעה להקב"ה, דלכאו' אינו מובן וכי צריך לומר זה שהאדם ברי' שפילה ואפילה יקטין א"ע לגבי הבורא ית' אכן לפי הנ"ל א"ש דפי' וענין ענוה זו דשייך מהאדם לגבי הקב"ה היינו שלא יהי' תופס מקום כלל אלא כלא חשיב ממש, ועד"ז נא' במשה והאיש משה עניו מאד כי במשה נאמר ונחנו מה, והנה שכינתא עילאה היא בינה, ולפי"ז ענוה מביאה לידי יראת חטא, הוא בחי' חכמה שהוא יר"ע). כי הנה את זה לעו"ז עשה אלקים שכמו שבקדושה עשיית המצות היא מעלה את האדם להמשיך חיים עליונים מבחי' רצוה"ע כמו"כ להיפוך בעבירה כתי' ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' פי' אני ה' מה שהוא מהווה כל הויות להחיות כל העולמות וכל הנבראים ומלפני כלומר למעלה מבחי' ומדריגה זו שם מגיע הפגם והעונש של העבירה שהכרת תכרת בשורש כל השרשים וצ"ל לאדם יראת חטא, פי' יראה מחמת החטא והחסרון והפגם שנעשה למעלה כל כך וחטא הוא לשון חסרון ופגם שלשון חטא נופל אפי' על ביטול מ"ע ודיקדוקי סופרים שעכ"פ יש חסרון ופגם [משא"כ עון הוא על ל"ת כו']. והנה יראת חטא בבחי' זו באה אחר ענוה וקדושה דוקא דהיינו אחר שיתקדש בקדושה העליונה הבאה מלמעלה ע"י המצות ויבוא למדריגת ענווה שיכיר שפלות נפשו אזי יכיר וירגיש ג"כ בזלע"ז כמה גדול עונש החטא והפגם שמגיע למעלה ויהי' לו יראה גדולה מחמת החטא והפגם, אך קדושה וענוה זו אינה באה אלא אחר מדריגות הפרישות שהוא להפריד הרע שבנפש הבהמית מק"נ וקדש א"ע במותר לך והוא בחי' תשו"ת וכמארז"ל תשומע"ט כו'.

ועם כל הנ"ל יובן מ"ש וידבר משה אל ראשי המטות, פי' מטות כענין מטה כלפי חסד שהוא ענין להטות ולהפך המדות שבנפש שיהי' כלפי חסד ואהבת ה' לדבקה בו והמטים ומהפכים הם בחי' הראשים שהם בחי' רעו"ד לדשנמשך מבחי' משה הוא בחי' דעת עליון וקדש העליון שלמעלה מעלה מבחי' עלמין ובחי' משה הוא המנהיג [כי וידבר מלשון ידבר עמים תחתינו לשון הנהגה] וממשיך בחי' זו להיות רעו"ד. לאמר זה הדבר כו', ואמרז"ל שכל הנביאים נתנבאו בכה נוסף עליהם משה שנתנבא בזה כו'. והענין דכתי' נעשה אדם בצלמינו כדמותינו כדמותינו הוא בחי' ממכ"ע בכ"ף הדמיון כמו הדמות כו' משא"כ בצלמינו הוא בחי' גילוי עצמותו ית' ממש כביכול. והנה ע"י רעו"ד למעלה מבחי' כח הנפש נעשה ע"י אתעדל"ת אתעדל"ע גילוי בחי' עצמותו ית' למעלה מבחי' עלמין מה שאינו יכול להתלבש תוך עלמין וכמ"ש ואשים דברי בפיך דברי ממש והיינו לאמר זה הדבר כו' דהיינו באמירות כאו"א פרשה שבתורה או נביאים וכתובים הלכות ואגדות יהי' זה הדבר עצמו שנאמר מאז ומקדם כמ"ש והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום וגו' ודברת בם וגו' שהדברים האלה עצמם שאמר משה באותו היום יהיו אצלך ודברת בם עצמם לפי שע"י בחי' רעו"ד נמשך בחי' מה שלמעלה מבחי' עלמין ושם הוא למעלה מן הזמן ושם הי' בחי' נבואתו של משה שהוא הי' בחי' קדש העליון למעלה מבחי' עלמין ולכן ארז"ל שהי' פרוש מן האשה משא"כ כל הנביאים כו'.

איש כי ידור נדר וגו' עד שידור בדבר הנדור. הענין כי הנה נדרים סייג לפרישות והנה פרישות הוא להיות קדש א"ע במותר לך וכדי להיות מדריגה זו נטועה וקבועה בלבו באמת לאמיתו צריך לעשות עצות בנפשו כענין שנתבאר למעלה בענוה שמביאה לידי יראת חטא דהיינו שישפיל עצמו איך הדבר שרוצה לפרוש ממנו כגון הנודר מן הבשר כו' שהבשר וכיוצא בו הוא גבוה ממנו במעלה בשרשו ששרשו גבוה מאד נעלה מבחי' ומדריגות האדם אלא שבשבה"כ נפלו למטה מטה מן האדם בדצ"ח אבל מ"מ הרי יש לו יתרון ומעלה שמחי' את האדם והאדם צריך לו והמאכל א"צ להאדם, ואי לזאת אינו ראוי להורידו כ"כ בגשמיות להיות נהנה ממנו למלאות תאוות גופו ולהיות זולל בשר וסובאי יין כ"א להרחיב דעתו לה', וכן דרך הנודרים לש"ש הוא מפני שרואים ירידתם מן הדבר שנודרים ממנו שהדבר ההוא גורם להם ירידה והטיי' מאחרי ה' והיינו אחר שמורידים הדבר ההוא לגשמיות ממילא ממשיך ומוריד גם את גוף האדם אחריו אבל באמת צריך לראות בשרשו איך ששרשו גבוה מאד נעלה ועי"ז פורש ממנו ולכן צריך הנודר לומר ה"ז כעולה וכקרבן שהן קודש ודבר הנדור ומופרש בשרשו הגבוה למעלה וכמ"ש כי יפליא לנדור ל' מופלא ומכוסה כאלו נודר בחיי המלך ששרשם הם חיים העליונים מבחי' סוכ"ע ומשם נשתלשלו כל בחי' האורות המקיפים שבעולמות עליונים, וגם למטה באדם התחתון בבחי' הבל ודיבור היוצא מן הפה כידוע לי"ח. וזהו דבר הנדור שמקדיש הקרבן ואומר ה"ז עולה או שלמים להמשיך בפיו קדושה עליונה מבחי' סוכ"ע מקור כל הקדושות וגם הנדרים שהן קונמות הן הקדש ממש כדאיתא בגמ'.