שיחה יב

366שיחה יב

קדושים

...ג) בחלק החידושים* על הזהר הק' עמוד רצב. במ"ש בזהר יתרו וקדושים (ח'ב פט, א. ח"ג פא, א) זכור את יום השבת לקדשו וכתיב קדושים תהיו כו' היו לא כתיב כו' תהיו ודאי.

לכאורה י"ל הפירוש, דהחילוק דקדושת שבת ויו"ט הוא, דשבת מקדשא וקיימא ואינה תלוי' בתחתונים כלל, ויו"ט הרי תחתונים מקדשי לזמנים. ועם כ"ז הסדר דשבת הוא מונה ששה ימים תחלה ומקדש שביעי (שבת סט, ב ובטושו"ע או"ח סי" שד"מ). ועד"ז הוא ג''כ קדושת ישראל אשר קדושים תהיו בודאי כי, סו"ס, לא ידח ממנו נדח, ולהחליפם באומה אחרת אי אפשר. אבל היו לא כתיב, כי מונה תחלה ששה ימים, הענינים דשית אלפי שני, שמהם ב' אלפים תהו, ב"א תורה וב"א ימוה"מ, ולבסוף ב"א אלו הוא תוס' מחול -על-הקודש, יום הזי ש"ק, אלף הז', וכפי' הרמב"ן

עה"ת (בראשית ב, ג) ואז קדושים תהיו... (ממכתב י"ז שבט, תעי"יד)

בארכיון מערכת ,הקריאה והקדושה" אשר בא לידי -- הופעת הקוה"ק נפסקה זה איזה חדשים -- מצאתי את מכתב כבודו ע"ד ,ביאור מק"א בס' התניא"

ובמענה אלין:

א) בתניא ס"פ לב, התיבות ,ולא אמר דהע'ה -- ר"פ ט"ז דשבת" ישנן ומוקפות בסוגריים גם בדפוס הראשון של התניא (נמצא בספרי' של כ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א))

ב) תוכן פרק זה הוא, אשר העושה נפשו עיקר וגופו טפל, בא עי"ז לאהבת כל ישראל כיוון שכולם נקראו אחים ממש מצד שרש נפשם בה' אחד, וע"ז מקשה במוסגר דא"כ איך אפשר לשנוא אחד מישראל תכלית שנאה והרי יש לו נפש שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, ומבאר דאין זה אמור אלא במינים ואפיקורסים שמטילים קנאה כו', ואין שם מקום לאהבה הנ"ל כי אין להם חלק באלקי ישראל, היינו שנכרתו ר"ל, משרשם וא"כ אין לקרותם אחים, (ראה אגה"ק ס"ז, תניא ספכ"ד, אגה"ת פ"ה).

367כי באלו שאינם חביריו בתומ"צ, ובמילא אין ציווי לשנאותם מצד הרע שבהם, כי מה לו ולהם, צ"ל שני תנאים: א) טעם שאין מקום לאהבה -- אין להם חלק באלקי ישראל, ב) טעם להשנאה -- משנאך ד' אשנא גו

וע"פ הנ"ל יובנו כמה דיוקים: א) מה שהוסיף רביגו גם אפיקורסים אף שבש"ס שבת אינו מדבר רק ע"ד מינים (החילוק שביניהם ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ג וטוש"ע יו"ד סי' קנח וחו"מ סי' תכה), והוא מפני שגם באפיקורסים יש ציווי לשנאה, שלכן מורידין אותן (ע"ז כו, ב. ושם נמנו גם המסורות, אבל בהם אין הטעם מפני השנאה, אלא מדין רודף, ולא עליהם נאמר תכלית שנאה גו'). ב) מה שלא מנה רבנו חייבי כרת ומיתה, אף שגם הם נכרתים משרשם וא"כ אין לקרותם אחים. ג) מה שהוסיף רבנו התיבות ,שאין להם חלק באלקי ישראל".

- ובכל אופן, אין רבנו מדבר, בספלי"ב רק במשומדים, גם לא בכל המשומדים (להעיר ג'כ מתשובת הרמב"ם בקובץ תשובותיו סי' קסג), כ'א במינים ואפיקורסים שנתבאר מהותם ברמב"ם הל' תשובה שם.

ג) כוונת פרק זה היא לבאר מעלה נוספת הבאה כתוצאה מההתבוננות דפרק שלפניו, והיא מצות אהבת ישראל, אלא שלשלמות הענין מבאר ג"כ האופן שאין מקום לאהבה זו כלל, ולכן לא בא אלא במאמר המוסגר. ראה עד"ז בפ"א: ואם אח"כ כו', בספ"ב: והפושעים והמורדים כו', ספ"ה ועוד.

דרך אגב: יש בפרק זה בטוי בלתי מצוי ,והן לא לא הפסיד". שלכאורה הי צ"ל ,ואף אם לא לא הפסיד". ובולט ביותר, בשים לב לפשטות הל' והעדר מליצות וקטעי פסוקים בסש"ב, שער היחוה"א ואגהית.

וי"יל החילוק בין ב' הלשונות: ,אף" מורה על ענין של הוספה וטפל לגבי מה שקדמו, ,הן" כונתו להדגיש השיווי שבין שני דברים, וגם בעניננו רצה רבנו להדגיש שהאהבה צ"ל בשווה בשני האופנים: הן אם יקרבן לתורה כו' הן לא, ולכן השתמש בלשון הן. וראה ג"כ דרז'יל (במדב"ר פטי"ו, יד) עה"פ (דניאל ג, יח) והן לא גו' אמרו לו בין מציל בין שאינו מציל כו'. ולהעיר ג"כ מהמשנה ספ"ה דסוטה הן יקטלנו גו' מלמד שמאהבה עשה -- שבשניהם צ"ל בשיווי...

הענינים שבפל"ב בתניא מבוארים ג"כ בס' המצות להצ"צ מצות אהבת ישראל.

תומר דבורה פ"ב: ירגיל עצמו להכניס אהבת בנ"א בלבו ואפילו הרשעים כאילו היו אחיו ויותר מזה.

שבט מוסר רפ"ז (בשם מרז"ל): אין שלום אמר ד' לרשעים מכאן שהק' אוהב את הרשעים.

368במענה על מכתבו* מיום י"ג חשון

קראתיו פעם ושתים, אבל איני יכול להסכים לחלוקת הסוגים שעושה, כי אינה מתאמת לנקודת מבט הדת וההלכה בכלל ולדברי התניא פל"ב בפרט.

בהלכה ,אבן הבוחן" העיקרית היא טעם ואופן עשית העבירה, אם לתיאבון ובדרך עראי או להכעיס ובקביעות, ולא מהות העבירה עצמה.

דוגמא לדבר מזמננו זה: האומר אמת שיש אלוקה יחיד -- (ובמילא מקיים האומר את התווהמ"צ) אבל אומר שאינו לבדו ראשון כי יש שם חומר ראשון קדום וממנו ברא העולם ה"ז מין, כעוע"ז (וצע"ק ממו"נ ח"ב פכ"ה דמשמע שאין זה שניות), אף שבלשון בנ"א אינו נקרא משומד, וקל ממנו, אף שקורין אותו משומד, מי שרשם עצמו לאינו יהודי ח"ו לתיאבון ואח"כ חי חיי הפקרות לתיאבון כי אין מי שיוכיחו לתקן עותתו, המקורים לזה יעויין ברמב"ם הל' תשובה פ"ג, בנ"כ שם ועוד, וכמש"נ במכתבי הראשון. עוד דוגמא מאן דשבק היתרא ואכל איסורא מותר להלוותו ברבית. מי שנשבה כשהוא תינוק לבין העכו"ם ואינו יודע מתורת ישראל כלל אסור להלוותו-ברבית (יו"ד סקנ"ט): -- (החולקים בזה -הוא- מטעמים- צדדיים) -->-

ובנוגע למ"ש בתניא, הנה אם להשתמש במושגים שבמכתבו ולחלק לג' סוגים דוקא, תהי' החלוקה: א) אלו שמצוה לאוהבם ואין שם שנאה כלל (מקיימי תומ"צ, חפשים שאינם בסוג ג' ואינם מקורבים אליו כלל, עד שאין שם מקום למצות הוכת תוכיח).

ב) אלו שצ"ל להם שנאה וגם אהבה (המקורבים אליו והוכיחם ואינם שבים). ג) רק שנאה (מינים ואפיקורסים וכמו שנתבאר מהותם ברמבים שם ועוד).

וכללות החילוק בין החפשים שבסוג א' וג' הוא: לתיאבון או להכעיס, זאת אומרת שכל הנכנסים בסוג ג' הם -- להכעיס (אם יש עתה מומר להכעיס להעיר ב''ח יו"ד סו"ס שם. הרד"ק בית חקר. שו"ת מהר"ש הלוי יו"ד סי' כט).

(ומ"ש ברמב"ם שם ה"ט מומר לכל התורה כו' בשעה שגוזרין שמד כו' -- כבר ציין באור שמח לרש"י ע"ז נד, א, וברש"י שם מסיים: אחרי שרואה את ישראל ידם מטה נוטה לבו לע"א, וצע"ק ממ"ש בלח"מ שם, כן מ"ש ביו"ד סו"ס קנח בהג"ה: מומרים כו' ה"ה כמו מומרים להכעיס, מדבר במומרים סתם שצריך עדיין לברר מהותם יעוין תוד"ה אני ע"ז כו, ב).

ואבוא עתה לראיותיו במכתבו.

א) בנוגע לסוג הג' אומר בתניא אין להם חלק באלקי ישראל -- ע"פ הנ"ל מובן דלא כל הנק' משומדים, בלשון העולם, נכנסים בכלל זה, ולא כל הנכנסים בכלל זה נק' עתה משומדים, וראה ברמב"ם שם: והמינים כו' האומר שאינו לבדו ראשון כו' 369אפיקורסין כו' המכחיש נבואתו של משה רבנו כו' הכופרים בתורה האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד. -- שכל אלו לא יקראו עתה משומדים.

ב) בתניא מצטט לר"פ ט"ז בשבת ושם מדבר במתנכרים, -- הנה ר' טרפוז ור' ישמעאל מדברים שם בנוצרים שבימיהם היינו הנוצרים הראשונים (יעוייזן בערוך השלם מע' און, בי אבידן שהוא שם מה שנשמט ע"י הצענזור ומוכח כנ"ל), והנה כת זו בעת ההיא לא חפצו להבדל מעם ישראל ואדרבה דברו בשבחו (ועד שבא שאול מתרשיש הרי גם לא רצו לדבר עם הנכרים) חשבו עצמם מבני ישראל בכל הענינים נהגו במנהגיהם לרבות למוד התורה וקיום המצות ברובם המכריע והיו מבזים את אמונת הפסילים היינו הדת השלטת אשר בעת ההיא, וכידוע, וראה בשבת בסיום הסוגיא שם: אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי כו', אלא שהי' בהם ענין של ע"יז (וצ'ע איזה) והיו מלעיגים על אחדות מדרז"ל (ראה בהשמטת הש"ס הובאו גם באוצר ישראל מע' ישו) -- זאת אומרת אשר לא היו משומדים, כמו שמפרשים עתה מלה זו, אלא ישראלים חפשים, עוברי עבירה, מינים.

ג) המינים שבש"ס שבת שם קאי על הנוצרים -- אמת כן הוא וכנ"ל, אבל א) אין הנוצרים שבעת ההיא מתאימים למושג משומדים אשר בזמננו, וכנ"ל, ב) רבנו אם הי' מפרש בש"ס (שבת שם) מינים -- משומדים, הי' כותב בתניא ,משומדים" או ,מומרים" או מי שנהפכו לדת הישמעאלים וכיוצא בזה כנוים הרגילים במקרים אלו מפני הצענזור, ולא הי' משתמש במלה שנתפרשה בכ"מ בספרות ההלכה באופן מדויק אי מתאים לכוונה הנ"ל, ג) רבנו בתניא מוסיף גם את האפיקורסים, ועכצ"ל שהוא מדבר, עכ"פ, בשני סוגים.

ד) בחו"מ סתכ"ה כ': אפיקורסים מישראל והם משומדים -- ולא עוע"ז -- איני יודע מה ראי' היא זו ומאי נפ"מ לעניננו כיון דממשיך שם: או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס -- גם פשוט אשר בש"ס וראשונים משומד במובנו הפרטי היינו העובד ע"ז אף שבכל שאר הענינים אינו נבדל כלל וכלל מבנ"י (אלא שכשהתחילו להכריח ולגזור לא על ע"ז בפני עצמה אלא על הכניסה לדת השלטת ולהיות לאחד מעם הארץ, נשתנה מעט מעט תוכן תיבת ,משומד", עד שנשאר בה החלק הבולט ביותר, היינו שהוא פורש מבנ"י, חי רק בסביבת עם הארץ, אינו מציר וסובל בצרות ישראל וכו'), -- ואפילו בזה יש מפקפקין יעוייזן בערוך השלם מע' מד ג' ומע' משמד,

-- באר הגולה בחו"מ סתכ"ה אות פ' זיל: לי הרמב"ם שם פ"ד ה"י מברייתא \ פ"ב דע"ז דכ"ו ע'ב וסוגיא דגמרא שם ויש נ"א בב"י והעתקתיי בייד סקנ"ח וע"ש, עב"ל.

ה) בשו"ע רבנו הזקן הל' מציאה ופקדון סל"ט כ': האפיקורסים הם הכופרים בתורה, ובהל' נזקי גוף ונפש סי' ": והמינים מישראל הם שכופרים בתורה - וכנראה כוונתו שא"כ ראי' [ש]אין להבדיל בין מין ואפיקורוס, -- והנה פשוט אשר בהל' נזקי גו"נ טה"ד הוא וצ"ל: והאפיקורסים, וכמוש"כ בהל' מציאה ופקדון ובכל המקומות שצויינו בתור מקורים להדין בהל' נזקי גו"נ, ומוכרח גם מסגנון הסעיף גופא ,ואכל האיסור להכעיס ה"ז מין והמינים מישראל הם כו'" כפל לשון אי מובן, 370אבל פשוט אם צ"ל כנ"ל ,ה"ז מין והאפיקורסים מישראל", גם מוכרח מקונטרס אחרון שבסעיף זה שכותב ,דל"ד לאפיקורוס דהכא".

ו) בעניו ,משמד" שבש'ס וקלקולי הצענזאר בזה יעוין בעה"ש מע' משמד

במענה על מכתבו מבשר מיום מלאת ארבע שנים לבנם...

הנה יה"ר מהשי"ת שמתאים למ"ש במדרש תנחומא ועיין ג"כ הלכות ת"ת לרבנו הזקן בתחלתו ובשו"ע יו"ד סי' רמ"ה סעיף ה' בהגהה, הרי לאחר שבשנה הרביעית. -יהי'- כל- פריו - קדש - כשאביו- מקדשו -לתורה- הילולים- לד'- הרי--משנח-- החמישית ואילך, ימשיכו זו בחינוכו, ויגדלוהו בריא ושלם הוא וזוגתו שיחיו את כל ילידי' שיחיו, לתורה ולחופה ולמעשים טובים

= (ממכתב ייד מ"ח, תשט")

ביה, א' כ'א אד"ר ה'תרצ"ב

כ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט'א)!

... בביכעל כתי"ק הצ"צ על משניות, שקבלתי במתנה מכ?ק (שליט'א), רשום במפתחות מתניתין דמכות ואינו חייב עד שיטלנו בתער, אבל בפנים לא נמצא מאומה על משנה זו. וכנראה הוא בביכעל הב' על משניות. וחפשתי פה ס' הנדפס על משניות, ולא יכולתי להשיגו. ואולי נמצא שם בחדו"ת, מהנוגע לכל הנ"ל.

מראיות הצ"צ בשו"ת מוכח דס"ל דגם במספרים (ואפילו דלא כעיז תער) מדאוריתא אסור, ולא רק משום אסור דלא ילבש גבר, כי אם משום פאות הזקן. אלא דמשום דלי"ג לוקה ג"ב. * '. 0%

ומצאתי בדרוש תער השכירה* ס"ו שכתוב אנזיר: וחמור יותר מגלוח הזקן 371בכ"א שאינו אסור מדאוריתא רק בתער משא"5כ בנזיר וכו'. וס"ד להשות בשני המקומות, שכונתו בדרוש תה"ש אאסור מלקות דאוריתא, שנזיר לוקה גם אמספרים כע"ת, משא"כ בזקן. אבל ל"מ כן מלשונו שכתב שאינו אסור מדאוריתא וכו'. ואולי יש:בזה משנה ראשונה ואחרונה, ואיזה מהם שנה רבי בזקנותו?

ועכ"פ, גם למש"כ בדרוש דא"ח הנ"ל דאסור השחתת פאה"ז מה"ת אינו אלא בתער דוקא כיון דאסור מד"ס לכה"פ, א"כ אין דרך האנשים להעבירו, ותו חייל על המעביר זקנו במספרים (וגם דלא-כע"ת) אסור מה"ת משום לא ילבש גבר וגו', דלא איירי שם אלא משום אסור דגלוח שערות וקדושת שערות.

בלוח המפתחות לס' דרך מצותיך ח"ב הנדפס, נרשם שדרוש תעה"ש הוא מתרט"ז, אבל איני יודע מתי נכתבו השו"ת ובפרט שו"ת זו. ובודאי ישנם עוד בכמה מקומות שמדובר ע"ד אסור גלוח הזקן שלא בתער, וא"א בלא חדוש. ומאד אתאוה לדעת מכ"ז, עם תוכן העניו.

בקשת סליחתי שטוחה על האחור במכתבי, כי השגת הספרים פה דורשת זמן, וישנם ספרים אשר קויתי להשיגם, אבל סו"ס לא יכולתי למצאם ע"ע, ומפכ"ז נתאחר-מכ' כ"כ.

אצא מלפני:כ"ק בבקשת סליחה עוד הפעם ואשאר חתנו דו"ש כה"י ומתברך מאת כ"ק

הערות, בדרך אפשר, לי ולדכוותי, לשו"ת הצ"צ חיו"ד סצ"ג: אם יש לאסור גלוח הזקן במספרים כעין תער, ואף שלא כעין תער

ס"א בתחילתו. יבאר: דחלוק דין שער בית השחי וביה"ע, דמותר להעביר במספרים כע"ת -- לרב (נזיר נח:) -- ולקוט לבנות מתוך שחורות אסור. והוא משום דמלקט לבנות בראשו או בזקנו הוא במקום דמינכר, משא"כ ביה"ש וביה"ע.

ולכאורה קשה. דא"כ גם בתער יהא מותר להעביר שער ביה"ש וביה"ע כיון דל"מ, דל"ד למלקט לבנות. וביותר יקשה אם נאמר, דהא דגם במלקט ורהיטני אסור לרב להעביר שער ביה"ש -- לדעת השט"מ הובא לקמן -- הוא איסור מה"ת (ומלשון הצ"צ לקמן ד"ה ושוב, דתני דין מלקט ורהיטני בבבא בפ"ע, ולא עירבא עם דין תער משמע דלא ברירא לי' מילתי' בזה), וא'כ שוה דין ביה"ש וביה"ע לדין מלקט לבנות. ומה טעם לקושית הצ"צ ותירוצו דביה"ש לא מינכר. גם לחלוק שעפ"י סברת התוס', הובא בסעיף זה, דרב מתיר מפני דעושה משום צער, ולא לנוי, מפני טעם זה גם בתער צ"ל מותר להעביר, וכמוש"כ בתוס'.

ואפ"ל: דטעם החלוק בין מספרים לתער, אף שהאסור הוא משום לא ילבש גבר, - ובפרט לדעת התוס' (לקמן ס"ב) דבמספרים כע"ת הוא סמוך לבשר ממש, אלא דאינו עוקר השער מעיקרו כתער -- הוא משום דלא חשיב תקון נשים, כי לא הי' 372דרך הנשים להעביר שביה"ש וביה"ע ע"י מספרים (אי משום דניכר קצת רושם השערות לעומד מקרוב עכ"פ. -- יעוין לקמן ס"י ד"ה ועוד טעם -- או מאיזה טעם אחר), ולא היו מעבירין אלא בסם או בתער, וכדאיתא במו"ק (ט: וש"נ. הובא לקמן ס"ט) מעברת סרק (סם) על פני' שלמטה, וברי"ף גריס וא"ד מעבירין סכין ע"פ שלמטה. וכן בירוש' (פ"א ה"ז) ומעברת כלי חרש (חד) על פני' (של מטה). שכ"ז הוא העברה בתער.

וס"ל להצ"צ דבמד'א דאפשר לחלק בין עושה כדרך הנשים א"ל, הוא רק במקום דל"מ, דבמקום דל"מ לא שייך אָסור דלְבוש בשמלת אשה (דאתי לידי תועבה), כיון דלא מינכר. וגם אינו חייב משום דמתקן בתיקוני איתתא, דא"ז תקוני איתתא להעביר במספרים. אבל אם הוא מקום דמינכר, מה לי באיזה אופן העביר השער, כיון דסו"ס שמלת אשה ועדי אשה עליו (ואתי לידי תועבה). ואינו דומה למקום דל"מ, דשם האָסור משום דמתקן עצמו בתקוני איתתא, ולכן רק בתער אסר רב, דזהו ממש תקון אשה, ולא במספרים.

ואפשר לומר, שזהו ג"כ דקדייק הלשון ברמב"ם (הל' ע"ז פיייב ה"ט) דגבי - ביה"ש וביה"ע כתב ;שלא יתקן-עצמו-תקון-נשים", אבל גבי-מלקט שערות לבנות-נתן" טעם ,לוקה, מפני שעדה עדי אשה". כי בביה'"ש לא שייך לומר ע"ז עדה עדי אשה, כיון שהוא מקום דל"מ (אלא דהרמב"ם לשיטתי', דבשער ביה"ש אין אסור אלא מד"ס. ורבנן אסרו בכל אופן, גם במספרים שלא בע"ת).

אלא דלכל הנ"ל אתינא לדין חדש, דהעברת שער ביה"ש וביה"ע ע"י סם, דינו שוה להעברה ע"י תער. וצ"ע.

ויעוין לקמן סס'ח, שכתב אליבי' דרמב"ם, דשער ביה"ש וביה"ע אינו אסור אלא מד"ס (אף בתער) מפני שהוא בית הסתרים. אבל מלקט בראש או בזקנו, דהוי בפרהסיא, אסור מה"ת. וציין לדבריו כאן.

שם. חלוק התוס' ביבמות (מח.) ד"ה לא, ותוד"ה בעי בנזיר (נט.). מבואר בשבת (61. סעיף א'. לרב לוקה מה"ת אהעברת שביה"ש וביה"ע בתער.

וכן כתב ג"כ סס"ט. וכן הוא גם משמעות שטחיות סוגית הש"ס. אבל לפי מסקנת הש"ס דמתרץ -- לל"ק דר"י -- דלוקה מד"ס, ופי' בתוד"ה א"ר (נזיר נח:) דניחא לי' לשנוי' דלא ליפלגו הברייתות אהדדי. א"כ אפ"ל דגם לרב אינו לוקה אלא מד"ס. וכן כתב לקמן בדרך י"ל (סעיף ו'). ומלשון התוס' (סד"ה א"ר הנ"ל) ומשמע דר"י פליג אדרב נראה דס"ל דבתרוויהו פליג אדרב: דאוסר גם במספרים, ודמחייב בתער מה"ת.

ג"כ צ"ל, דלא אתי הצ"צ לפרש דעת הגאונים אליבי' דתוס', אלא לדעת עצמו 373(אף שדוחק ליישב זה בלשונו כאן ובפסקי דינים יו"ד סקפ"ב). דאלו פיי התוסי בשו"ת הגאונים הוא דמגלח גם הפאות, וכראית הצ"צ דמדבעי למימר בתוס' דאיירי במצורע, ומצורע מגלח גם הפאות, ע"כ דאיירי במגלח גם הפאות. וכן מוכח גם ממאי דמסיים שם בתוס': ותדע דלא אשתמיט וכו', דאין מזה ראי', אלא אמי שמגלח כל שערות וגם הפאות. ואין להקשות לפי' זה, הא (לכ"ע) אסור לגלח הפאות. דאפ"ל דבתוס' גופא נזהר מזה, וס"ד לתרץ דקאי במצורע, דדוחה האסור דל"ת ול"ת, ודחי ואסיק -- לתרץ קושיא זו -- דבמגלח לרפואה (בחולה כזה שדוחה הל"ת), דע"ז כתבו הגאונים, דאף שלא ציוהו הרופאים לגלח שער ביה"ש וביה"ע מחמת חוליו, אין אסור להעבירו, דניול הוא לו, כיון דהעביר כל שערו וגם הפאות (מפני חוליו), וגם בלא הוכחת התוס' לא ניחא לי' להצ"צ לפרש כפיי הש"ך בשו"ת הגאונים, חדא דלשון כל גופו מראשו ועד רגליו משמע דגם ראשו בכלל, ועוד -- דלא יקשה קושית היש"ש וב'יח ושכנה'ג שהביא בס"ס זה.

ס"ב. ,וכ"פ בשו"ע אה"ע סקנ"ה סי"ח כדי שיהיו ניטלות בזוג הוא שעורא רבא דכולהו".

טה"ד, וצ"ל כדי לכוף ראשון לעיקרא הוא וכר. ס"ב בסופו. וכ"מ עוד בתוד"ה חזינא.

לא זכיתי להבין ראיתו, דלשון חזינא לר"י דל"ל, משמע דל"ל שערות כלל - וכן ממאי דמשני שנשרו מפני הזקנה, משמע דנשרו לגמרי -- וא"כ ע"כ לא הי' יכול לתרץ דשקל במספרים דלא בע"ת, דאז הי' נשאר קצת אורך השערות, והוא ראה דל"ל כלל, וכן פי' הרא"ש. וא"כ מנ"ל לתוס' להביא ראי' מזה דגם במספרים אסור, אלא ע"כ דהתוס' לא אתי לאוכוחי אלא ממספרים בע"ת, ואזדי לטעמיהו דמספרים כע"ת, הוא סמוך לבשר ממש (ולא כרמב"ם. ועייג'כ רש"י מכות כא. ד"ה ת"ל). וא"כ אין ניכר אם נטל בתער או במספרים כע"ת. (וכמו דרב קאמר אמספ' בע"ת, מיקל בתער). וע"כ הו"ל לשנוי' דנטל במספ' כע"ת ומדלא אמר כן הוכיחו בתוס' דגם במספ' בע"ת אסור. וצ"ע.

וגם ראית התוס' צ"ע, דהא עדיפא מיני' משני ליי (דגם במספ' כע"ת ניכר רושם השערות לעמוד מקרוב, וכנ"ל). ועוד -- דמשני לי' אליבי' דאמת, דנשרו מחמת זקנה (אלא דע"ז אפ"ל דהראי' הוא ממה דס"ד להקשות). ואין במשמעות לשון הצ"צ, דמביא ראי' מסתימת לשון תוד"ה חזינא, שלא פי' במספרים כע"ת, ובפס"ד לא הביא ראי', אלא מתוד"ה ההוא ותוד"ה בעי.

סַיָה. והרי רש"י ותוס' בנזיר שם פי' דר"י אוסר אפילו במספרים כמשנת"ל. וצ'"ל דס"ל לא כפירש"י ותוס' דנזיר אלא דר"י ל"מ רק בהעברת השער בתער וכו

צ'יע דלא מוכח כן מרש"י כלל, ואין להביא ראי' מפירש"י אלא דלהאוסר במספי -- אף שלא כע"ת אסור, וכנ"ל ס"ב, או -- דר"ח אוסר גם במספרים.

סַ"ין, ובבה"ג שלנו גריס והאמר רחב"א אר"י כו' מזה מוכח כגירסא אלא כי קאמר רב כו' שלפ"ז בכ"א התיר ולכן פריך כו'.

374צ"ע בבה'ג, דלגירסא זו מאי משני לוקה מדרבנן, הא רב לגמרי התיר במספרים בכ"א. ודוחק לומר דכונתו לתרץ שעכ"פ לא תהי' פלוגתא רחוקה (שלרב יהא מותר גם מד"ס ולר"י -- מה"ת אסור). ויעוין לעיל סס"ג, ולקמן ס"ט.

רס"ז. וא'כ היה בסך נשא, דלא כשו"ת נו"ב מהד"ת ספ"א ועי' בלח"מ פ"ה מהנ"ז די"ב וכו'.

יעוין בפחד יצחק מע' פאות ושו"ת חיים שאל -- לחיד'א -- ח'א סב"ן דמתירים גם במספרים כע"ת אבל בסם משובח יותר. וקושית הלח"מ, בחפוש מקור לדין הרמב'"ם, בחילוק שבין סם לשאר מעבירין, תירצה הרמב"ם בסה"מ מ"ע צ'ב (הובא לקמן רסט"ו [ט"ז]) שחילוק זה מבואר במכילתא. ובזית רענן -- על הילייש -- פי' הטעם דקיל בסם מפני שאין השערות נושרות מיד. עוד תי' קושית הלח"מ ברדב"ז, ס' בתי כהונה ח' בית ועד, אורח מישור סוף מס' נזיר, פני משה בירוש' נזיר (כנראה כונתו למרה"פ פ"ו ה"ג ד'יה כל) ובסי מרכבת המשנה [שו"ת חיים שאל ח"א סי ב"ז].

ס"ז. אך קשה דא'"כ הו"ל לרב לאשמועינן רבותא יתרה וכו'.

לשיטתי' אזיל, דלסברת היש"ש הוא בהיפך. ס"ס זה.

עם. זה אינו דהא הרמב"ם כתב שגם השחתת פה"ז נאסר משום שעושין כן עבומ"ז וכו'.

ולקמן סס"ט שכן הוא במדרש, תו"כ. והנה מלבד דלכאורה נכון החילוק, דבאיסור לי"ג, דאסורי' במה שלֶבוש שמלת אשה, א"כ מ"ל אם לבשו כדרכו - בתער, או במספרים -- א"ל, סו"ס לבוש הוא בו. ות'ק דראב"י יוכיח, דמחייב רק כשהולך ויושב בין הנשים אח'כ, וא"כ אין נפ"מ, דבין כו"כ תועבה היא, אם ישב אח'כ בין הנשים, אבל בהשחתת פאה"ז, דגם להרמב"ם, האָסור הוא בהשחתת הזקן, וכמש"כ: דרך כעכומ"ז הי' להשחית זקנם לפיכך אסרה התורה להשחית הזקן וכו וכיון דהוא לא השחית -- דאין השחתה וגלוח אלא בתער -- פטור. ומלבד כ'ז, לא זכיתי להבין, דאטו יש להשות טעם שנתן הרמב"ם -- או גם דרשת המדרש - שנלמוד פרטי הדין עי"ז, דאינו אסור, אלא דוקא היכא דשייך הטעם, להא דלא ילבש גבר שמלת אשה שזהו גוף האֶסור, שיהי' דומה לאשה, ואינו טעם לאָסור, אלא פיי וביאור האָסור. אבל בפאה"ז האָסור מבואר בקרא: השחתת פאה"ז, ורק (שהרמב"ם נתן) טעם לזה, מפני שדרך כהני וכו'. והרמב"ם גופא יוכיח, דהתיר בפאות הראש במספרים (הל' ע"ז פי"ב ה''ח), אף שגם בפאה"ר פי' הטעם, משום דרך עכו"ם (רפי"ב שם), ובשער ביה"ש וביה"ע אסור גם במספרים, -- עיין תוכן התשובה סד"ה מסעיי

ודוגמא לדבר דאין סומכין על טעם המצוה, וגם אם היא דרשא דש"ס. בשו"ע סקפ"ג אין חלוק בין פנוי' לנשואה לענין אָסור נדה. ובנדה לא: תניא הי' רמ"א מפני מה אמרה תורה וכו' (ויש לעיין בתוהש"ל ובמנח"י שם).

ובד"מ וט"ז סקפ"א פירשו, דבזה פליג הטור על הרמב"ם, דלא נדרוש לומר, 375דלא אסרה תורה אלא בדרך שעשו עכו"ם, כיון שאין הטעם מפורש בקרא. אבל באמת, אינו מוכרח לומר דהרמב"ם יסבור כן. וכבר פי' בב"י ב"ח וכו' דברי הרמביים באופן אחר. וגם לפי פי' הד"מ וט"ז, אפ"ל דלא אתי הטור לומר אלא דלא נפסוק כן על יסוד דברי הרמב"ם, אבל לא דברירי ליי, דזהו דעת הי"ד.

ס"ח, אלא דכאן אין להזכיר אָסור זה וכו'.

מתרץ בזה הא דל"ח במשנה מכות (כ.) גם לאו דלי"ג. ויעוין ס"ס זה. וצ"ע בלשונו פה, ולקמן דכתב וא"כ לפ"ז וכו' דאין חייב מדאורייתא משום לאו דפאה"ז יש לחייבו וכו', שהוא כמו ענף דא"ח מדאורייתא וכו'. וצ"ע בכ"ז.

סס"ח. ולפ"ז צ'"ל מ"ש במשנה וכו'. וכן צריך לתרץ גם אתו"כ פ' מצורע, הובא לקמן רסי"ח [י"ט].

ולתרוץ הא', הוי מצי למימר בתוספתא דמכות (פ"ד ה"ד) גם בשערות הזקן, יש תולש ב"ש ועובר משום ד' וכו' ומוציא נזיר ומכניס לייג.

ס"ט. מיהו ייל דהעברת שער שייך ג"כ באשה וכו' תדע וכו'.

לכאורה אינה ראי' גמורה מדין דמלקט, דמלקט לבנות מתוך שחורות הוי מטעם אחד הן באשה והן באיש בראש וגם בזקן, והוא כדי שיראה בחור, משא"כ בהעברת שער, דבאשה שמצינו העברת שער בביה"ש וביה"ע, הוא משום דנוי הוא לה, אבל באיש, בהעברת שער הזקן, הוא משום דיראה בחור, ולא משום נוי, דאדרבה נוי הוא לו כשיש לו זקן וכדאיתא ב"מ (פד.). ולקמן ס"י תפס העיקר כטעם הב' דלקמן, ועוד כיון דעכ"פ מנוי האשה הוא וכו'.

ס"ט. דהא בתוס' ל"מ כן, ממ"ש דלכה"פ אסור במספרים מד"ס וכו'.

כנראה ראיתו רק מסתימת לשון התוס', דאל"כ הרי אפ"ל דהתוסי ל"ק אלא דאין להביא ראי' מהש"ס אלא רק דיש אָסור גם במספרים, אבל אין להוכיח שאסור מה"ת, וגם הלשון לכל הפחות מוכח קצת כן.

סַ"י, ודלא כשו"ת מהר"ם אלשקר סל"ה וכו'.

יעוין -- באריכות ע"ז -- שו"ת המחבר בחאה"ע סקל"ט. סס"י. ובלאה"כ בענין פאות הזקן וכו' בפאות הזקן וכו'. ט"ס. וצ'ל בב' המקומות פאות הראש וכו'.

לסי"ד [ט"ו]. לכאורה הראיות שהביא בסעיף זה מהפסוקים דזקני ישראל, הא דראב"ע בברכות (יב: וכח.), בב'"ר ס"פ נ"ח, וב"מ (פז.) אינם עוסקים אלא בחשיבות לבון שערות, ולא חשיבות שערות בפ"ע. והוא כעין ראי' לסתור. ובחדא"ג בב"מ שם כתב, דיצחק הי' ג'כ בחתימת זקן וכו' וע"כ בקש אברהם רחמים וכו' לבון שער וכו', וא"כ הי' לאברהם זקן עוד קודם שאמר לו הק' לבוש לבושי ומוכרח דקאי לבושי אלבון השערות.

376גם בפסוק ועתיק יומין, שעליו נסמך המ"כ בפי' בב"ר שם (והוא במדרש תנחומא), לא נזכר כלל זקן, ומהמ"כ משמע שהוא מפרש ולבוש לבושי, שכמו שהקי נקרא עת"י כך נאמר על אברהם זקן בא בימים. וגם לאותן הגורסים ומחברים במדת"נ סוף פרשה זו ותחלת פרשה שאחריי, שמביא גם סיפי' דקרא דעת"י יתיב, ע'כ אין כוונתם אלא למראה הלוגן דלבושי' וגו' ושער ראשיי וגו'.

כן ההוכחה דסו"ס זה דא"כ בטלה מצות מפני שיבה וגו', לא זכיתי להביז. דלטעמיך מצות והדרת פני זקן, דקאי אזה שקנה חכמה דוקא, וה"ז אינו ניכר בחיצוניות, אלא דע"כ לומר דבמכיריו דחכם הוא קאי, וא"כ גם ראשי' דקרא מפני שיבה וגו' אוקמי בהכי.

אין לתרץ, דאין מביא ראי' אלא מפשיטות המקרא, וכפשוטו גם פני זקן בשנים. דזה אינו, דלריה"ג (קדושין לב:) דהלכתא כותי', זקן דקרא פי' יניק חכים, וכדמסיק בתוד"ה מאי (לב:) -- ודלא כרש"י ד"ה וריה'ג -- וגם לת"ק דפליג אריה"ג, עכ"פ תרתי בעינן: זקן בשנים וגם בחכמה, וא"כ גם לדידי', במכירו עסקינן, וא"כ גם שיבה

נפרש כן.

ודוחק גדול לומר, דראיתו אליבא דפשטא הוא, דגבי זקן כתיב והדרת, שפיי נשיאות פנים וכבוד, וזה בידו לקיים, לאחרי שיגיע אליו וישאלנו אם ת'ח -- יעוין נדרים (סב.) א"ר שרי ליי לאינש לאודועי נפשיי וכו' ופי' הרא"ש, כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו ויענשו -- אבל מפני שיבה תקום, שהוא ברחוק ד"א, ע"כ דצריך להיות ניכר למרחוק, ואפשר רק ע"י הזקז.

ואולי אפ"ל, דכיון דת"ח צ"ל ניכר בלבושו ובהילוכו (רמב"ם הל' דעות פיה), גם באינו מכירו, ידע אם ת"ח בא לקראתו (יעוין חולין צא. כת"ח נדמה לו).

א יש להעיר, מדעת האומרים (ס' חסידים ס' תקע"ח, ושו"ת בית יודא חיו"ד סכ"ח. ודלא כהלכות קטנות ח"א קנ"ט, דכתב דמסתברא דא"צ) דמצוה לקום גם מפני זקנה. אין הספרים תח"י לעיין בהם, כי מנא לן לחלק בין זקן וזקנה, אתמהא.

ב. בספר המצות להרמב"ם כתב, מצוה ר"ט היא שצי[ו]נו לכבד החתכמים ולקום מפניהם ולגדל אותם, והוא אמרו ית' מפני שיבה וגו' פני זקן וכו'. ולא זכר סתם זקן כלל, אף שהאריך שם בפרטי כבוד ת"ח. כן בראש הלי ת"ת כתב, יש בכללן בי מ"ע א' ללמוד תורה ב' לכבד מלמדי' ויודעיי, ובפנים שם פ"ו ה"א כתב, כל ת'ח מצוה להדרו וכו' אבל בה"ט א' שהוא זקן וכו' עומדין לפניו וכו' ולא זכר ל' מצוה (ויעוין שם בכ"מ. ובשו"ע יו"ד סרמ"ד: מצות עשה לקום מפני כל חכם וכו' וכז מצוה לקום מפני שיבה וכו'. ויעוין ברמב"ן עה"ת ויקרא י"ט ליב). ומשמע דעיקר המ"ע -- גם אליבא דאב"י הוא דוקא בת"ח (וצע"ק לשון הש"ס שיבה כל שיבה במשמע). וא"כ אזדא לה ראי' דלעיל. וכעין סניף לחזק, דהרמב"ם ס"ל דאין המצוה בעיקרה אלא כבוד ת"ח, הוא מ"ש במו"נ ח'"ג פל"ו המצות וכו' אשר 377ספרנום בהל' יסוה"ת וכו' וכבוד חכמי התורה וכו' ובכלל זאת המצוה ג"כ להתנהג בבושת ובענוה כו' אמרו מפני שיבה תקום וכו'.

ג. צ"ע בלקו"ת שה"ש (באור ע"פ שחורה אני רס"ז) שכתב וזהו דקיי"ל בקדושין ל"ב ע"ב דמפני שיבה תקום היינו זקן וחכם.

ד משבח ומעלת הזקן יש להעיר משבת (קנד.) ב"מ (פד.) ב"ר פי'א. תענית (טו.) חולין (כד:) מס' סופרים (פי"ד הי"ז. וגירסת הגר"א שם).

לולא דמסתפינא הוי אמינא דכ"ז נדפס בסעיף זה בטעות, ומקומו לעיל בסעיף ייז [יח] בתחילתו ששם הוכיח שתספורת דכסום יכסמו הוי במספרים.

ס"כ [כ"א]. ומ"ש בטואו"ח וכו' ומגלחים זקנם וכו

כן הוא ג"כ גירסת הרא"ש סוף מס' ר"ה. ובספר בינה לעתים דרוש ב' מביא הגירסא דירושלמי ומגלחים שערם וכו'.

בשד'ח הקשה עוד על האסור דגלוח הזקן גם במספרים, מרש"י כריתות (ה:) ד"יה מספר דפי' בל"א דשקיל במזי'. וגם בזה אפ"ל, דהיינו לבד הה' פאות, וכדי שהמספרים דרך הלוכן, לא יפילו הטיפין היו עולות וכו'. אלא דצע"ק, לפי' הצ"צ דמגולחי זקז דירמי' (מ"א ה') קאי ג"כ אשלא במקום הפאות, והוא סימן אבלות, א"כ למה שקל אהרן למזי' (ומסוף תוכן השו"ת נראה דס"ל להצ"צ דלא נשתנה המנהג מאז ועד עתה). ואולי אפשר לחלק, דכאן במספרים וכאן בתער.

תוכן התשו' בסופו. והרד"ק שם כ' וכו' לדבריו מנהג שנהגו כן אבותינו מזמן קבלת התורה ע"ע וכו'.

צ"ע דלרד"ק, אבלים היו מגלחים זקנם גם אז. גם כל ארץ איטליא וערי אדום היו מגלחים זקנם, וכמש"כ בשו"ת דבר"י (נזכר בראש השו"ת), בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ס"א, חת"ס או"ח סקנ"ט ועוד. וא"כ בטל מנהג זה עוד מימי הבינים.

אולי כונתו, דלא ניחא לשנוי דברייתא איירי במספרים דוקא, דלישני' דהעברת שער אינה מד"ת וכו' משמע ליי, דכל ענין העברת שער אינו מד"ת אלא מד"ס, ולא שנא באיזה אופן העבירם. ובזה אתי שפיר דבבריתא הא' תניא המעביר שערו וכו' ולא העברת שער, כיון דל"א אלא בהעבירם באופן א' דוקא בתער. וכן רב ור"י נקטו דוקא מיקל אדם וכו' המעביר שערו וכו', ורק ברייתא זו, דאמרי בכל גווני, דאורי לן חיוב העברת שער בכללותו, תני העברת שער אינו מד"ת וכו'.

המורם מתשובה זו דגילוח הזקן במספרים אף שלא כעין תער אסור מן התורה, וגם חייב מלקות משום לא ילבש גבר (וקצת מספקא לי' להצ"צ בחיוב מלקות). וכ"ז במקום הפאות -- הן לאסור דלא תשתחיתו, הן לאסור דלי"ג, אלא דאנן לא בקיאי במקום הפאות ולכן אסור מספק בכל מקום.

378כ"ק מו"ח אדמו"ר (שליט"א) בהוספה למכתבי, ע"ד אָסור גלוח הזקן...

כתבתי במכ' הקודם -- לסעיף ייד [ט"ו] של שו"ת הצ"צ -- שיש מחברים במדרש תנחומא סוף פרשה וראש פ' שלאחרי' ומביאים גם סיפא דקרא דעת"י יתיב. וטעות היא בידי, כי כתבתי ע"פ הרשום בזכרון. אלא גירסת המדת"נ היא שמביאים = גם סיפא דקרא הנ"ל. וע'יז אפשר לומר, לפענ"ד, הכתוב במכתבי. ובזה אשאר חתנו דו"ש כה"י ומתברך מאת כ"ק מנחם 379(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)