שיחה ו

424שיחה ו

... איך מתאים מרז"ל כפה עליהם כו' מכאן מודעה רבה לאורייתא (שבת פח, א) עם העני' נעשה ונשמע (ומלכותו ברצון קבלו עליהם -- מדבר בשעת קרי"ס ולא בקבלת עול תומ"צ).

וביאור פנימיות הפשט בזה הוא: האפשריות שלא לקבל התוהמ"צ ישנה רק כיז שאינו מכיר בהכרה גמורה בשכל וברגש ובמוחש שהם רק הם תכלית הטוב והעדרם תכלית הרע, וכל מה שמתקרב להכרה זו מתמעטת האפשריות שלא יקבל את התוהמ"צ. והנה במעמד ה*ס עברו רק נ' יום מיצי"מ, שהיתה ערות הארץ במדות מושחתות וכו' כידוע ועדיין לא הי' שהות שיבואו בנ"י להכרה כזו שהוא מן הקצה אל הקצה לגבי מצבם הקודם. אלא שמלמעלה ,כפו עליהם" הכרה זו ע"י שהופיע עליהם אור הכרת האמת עד כדי כך שראו במוחש שהתוהמ"צ הם תכלית הטוב (גם בגשמיות) ובאם לאו אין חייהם חיים (גם בגשמיות). ולכן אמרו בכל לב ונפש נעשה ונשמע. אבל כיון שלא באו להכרה זו מעצמם ובהדרגה, כ"א בדרך מתנה והברקה מלמעלה, הרי אחרי מעמד ה"ס לא נשאר מכ"ז אלא רושם בהעלם. ולכן מכאן ואילך יש מודעה לאורייתא, כי באותו המצב שבו עליהם לקיים התוהמ"צ בפו"מ, עבודה גדולה וקשה היא.

בקצרה: במעמד ה"ס היו כל בנ"י בדרך מתנה מלמעלה קרוב או ממש כנביא בעת הנבואה (ראה זח"ב צד, א. מו"נ ח"ב פל"ב ואברבנאל שם. עבוה"ק ח"ד פכ"ט. עקרים מ"ג פי"א. ועוד ואכ"מ), שרואה מראות אלקים, ומובן שאמרו בחפץ לב ורצוז נעשה ונשמע. אבל כסור הנבואה, אין לתבוע שיוציאו לפועל כל מה שקיבלו ע"ע בעח הנבואה.

בת'ח, אאשר בזה קבלת ספרו מצוות השם והחוברת דרוש פתיחה להלי נדה..

א) בהקדמתו, בתחלה. דהמצות מספרם תריג -- יעוין במבוא לסהמ"צ לרס"ג של הרב פערלא, שהביא המקומות בש"ס מדרש פסיקתא וכו' שהובא מספר זה, 425ותמה על ר*י בן בלעם והתשב"ץ בסו"ס זהר הרקיע, שר"ל שאין המספר בדיוק או שאינו לפסק הלכה. -- ויש להוסיף על ציונים הנ"ל המקומות בזהר ותיקונים שהובא מספר תריג (או רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת) אלא שרבו מלספור. ולא אציין, אלא: הקדמת רע"מ (זח"ג צב, ב) זח"א כד, א. קע, ב. רנג, א. הקדמת ת"ז במה פעמים. ועוד. ובזהר שנדפס בירות"ו ת"ש עם הגהות ניצוצי זהר בראש ח"א -- קבץ המו"ל וסדר המצוות שהובאו ברע"מ.

ב) בספרו בתחלתו. אם המצוה היא לידע או להאמין* -- הנה הרמב"ם ביד"ו, שהוא אחרון לסהמ"צ, כתב לידע. וראה בהוצאת סהמ"צ שנדפס בניו-יארק לפני איזה שנים, שבכת"י סהמ"צ שבערבית, שזהו לשון הרמב"ם עצמו יש לפרש ג"כ לידע ולא להאמין. ויעוין ג"כ קונטרס לימוד החסידות הנ"ל פ*י ואילך.

426(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)

427. . וכיוז דאתי לידי' ראיתי להעיר כאן בדברי הספר*

א) כ' שם (יב רע*ג): שניהם (זכור ושמור) מצוה אחת מתרי"ג, (אולי מקורו מלשון הסמ"ג סוף מ"ע כט שכתב ,נאמר בדברות ראשונות זכור ובאחרונות שמור ועשה אחד הוא") וצ"ע שהרי א) זכור הוא מ"ע ושמור מל"ת (וראה רמב"ן עה"ת שמות כ, ה) ואיך אפשר שיהיו מצוה אחת במנין תריייג, ב) זכור** מ"ע דקדוש היום בדבור או על היין (מ"ע קנ"ה בסהמ"צ להרמב"ם) ושמור הוא איסור עשיית מלאכה (רש"'י ד"ה בשמירה ברכות כ, ב) אלא שלא נמנה בפ"ע כיון דמנו לא תעשה כל מלאכה (מל"ת שך)...

... הוקשה לו מה שבכמה מכ' שראה אין מזכירין יום השבוע כ"א היום בחדש אף שע"פ הרמב"ן (שמות כ, ח) ישראל מונים כל הימים לשם שבת א' בשבת בי בשבת כי זו מז המצוה שנצטוינו בו (בשבת) לזוכרו תמיד בכל יום,

ולדידי ל"ק: א) כי אפילו לדעת הרמב"ן פשיטא שאין זה ענין שמצותו כל היום כמו ת"ת ובפעם אחת שהזכיר יצא והרי אומר בשיר של יום היום יום א' כו'. ב) לפענ"ד ברור שאין כוונת הרמב"ן לחייבנו למנות בכ"י לשם שבת אלא שאם מזדמן לו למנות מנין ימים שבשבוע ימנה לשם שבת וכמו מצות מעקה וכו', ומש"כ תמיד בכ"י ר"ל לא בשבת או בע"ש לבד, ובזה מיושב ג"כ מה שהמנינים שבתנ"ך הם לא לימי השבוע (ר"ה ג, א). ג) כנראה גם לכתחלה אין נוהגים כדעת הרמב"ן כי הרי בכל אופן אסר מנין ימי השבוע באופן אחר שלא לשם שבת ומעולם לא ראיתי נזהרים מלומר או לכתוב זונטאַג מאָנטאַג וכו'...