שיחה יב
405שיחה יב
ימי הקיץ
ב"ה, מוצאי שבת קודש חמשה עשר באב, ה'תשליז
ברוקלין, נ. י. אל התלמידים שיחיו והתלמידות שתחיינה לקראת סיום עונת הקייטנה שלום וברכה:
בנועם קבלתי הדו"ח על דבר התקדמותכם בקייטנה במחנה-קיץ ושעומדים אתם לסיים עונה זו בהצלחה. ויהי רצוז שתהי' לכם הבראה טובה בגוף ובנפש גם יחד.
תקותי שבודאי יודעים אתם שאצל יהודים העיקר היא הנשמה, שעליי לנהל את הגוף בחיי היום-יום שיהיו מתאימים לרצון הבורא יתברך, על פי התורה, תורתחיים, כלומר הוראה בחיים, ומצותי' עליהן נאמר וחי בהם -- חיים וראויים לשמם.
וכיון שהנשמה היא המחי' את הגוף, מובן שבריאות וחיזוק הגוף תלויים בבריאות וחיזוק הנשמה. ולכן כשיש זמנים בשנה, ובפרט בעונת הקיץ, שבהם מוסיפים בבריאות הגוף, מכל שכן שצריך להוסיף ועוד יותר בחיזוק בריאות הנשמה.
ובודאי למותר להסביר לכם שבריאות הנשמה קשורה בלימוד התורה ובקיום מצותיי שהרי ,,הם חיינו ואורך ימינו". וכמו שהאוכל הגשמי מבריא את הגוף הגשמי, כן התורה ומצותי' הם המזינים ומפרנסים את הנשמה שתהי' בריאה וחזקה. והרי בריאות וחיים כפשוטם צריכים להיות תמידיים, בכל יום ובכל עת ובכל שעה, שמזה מובן שההנהגה על פי התורה צריכה להיות גם כן באופן כך.
ועוד נקודה, שגם היא עקרית, שכמו שהזמן שמבלים במחנה-קיץ אינו עניז רק לעצמו, אלא -- בכדי שההבראה תהי' נמשכת בכל השנה כולה, כן ההוספה בבריאות הנשמה משך זמן זה צריכה להיות במידה שתוסיף חיזוק להנשמה בכל ימות השנה.
והוראה מיוחדת בהאמור, שברוב המדינות והמקומות סיום מחנה-קיץ בא בסמיכות לחודש אלול, חודש ההכנה לקבלת כתיבה וחתימה טובה, על ידי חשבון הנפש מהשנה שעברה והחלטות טובות על מנת לקיימן להבא. מכאן, שימי הקיץ 406שלפני זה הם הכנה להכנה זו לקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה.
בברכה להצלחה רבה בכל האמור:
ב"ה, יום שלישי פ' ואתחנן אל השם י"א מנחם-אב, ה'תשמ"א ברוקלין, 1. י.
כל החונים/ות. במחנה ה גן ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
שמחתי לשמוע שעונת הקייטנה עוברת עליכם בטוב, בחיזוק בריאות הגוף ובריאות הנשמה גם יחד.
ובודאי איז צורך להסביר לכם שאצל כל אדם בכלל -- בריאות הגוף קשורה בבריאות הנפש, ואצל יהודי בפרט -- חיי הנשמה הרי הם קיום התורה ומצותיי, עליהן נאמר ,כי הם חיינו ואורך ימינו".
וכיון שהנכם בני עם עליו התורה מעידה כי הוא ,עַם חכם ונבון" בטח מבינים אתם שמאחר שהנשמה מחי' את הגוף, הרי צרכי הנשמה -- לימוד התורה וקיום מצותי" -- קודמים לכל דבר, ועל ידי כך היהודי בריא ושלם בנשמתו ובגופו גם יחד,
ויהי רצוז שתמשיכו בהנהגה האמורה ובאופן דמוסיף והולך במשך כל השנים הבאות, 407ובפרט שהשנה שנת הקהל (האנשים והנשים והטף), אשר בקשר אלי' נאמר בתורתנו הנצחית: ולמדו ליראה את השם אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים,
והבטיחו חכמינו זכרונם לברכה שאין לך דבר העומד בפני הרצון, זאת אומרת שאין הדבר תלוי אלא ברצונכם.
ובפרט שאחרי עונת הקייטנה בא חודש אלול, שחז"ל אומרים כי אלו"ל ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי, ו,דודי" זה הקדוש ברוך הוא, אוהב עמו ישראל, הקטנים עִם הגדולים, ורוצה בטובתם בכל.
ובודאי תנצלו במילואם ימים אלה, שהם ימי הכנה לשנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, להתחזק בהנהגה של ,אני לדודי", כלומר הנהגה חדורה אהבת ה' וחפץ ורצון ותשוקה למלא רצונו,
ומובטח לכם ש,דודי" -- שהשם יתברך מצליח אתכם ומברך אתכם וכל הקרוב ויקר לכם בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות גם יחד.
והשם אלקים צבאות יאר פניו אל כל אחד ואחת -- בתוך כאחב"י -- שליטיא ונושעה. :
בברכה להצלחה ולבשורות טובות
... בשאלתו אם יעשה גם בשנה זו בחינוך ילדים בימי החופש מטעם צעירי אגו"ח.
נכון הדבר במאד מאד. ובפרט אשר בימי החופש אפשר להחדיר בהילדים עניני תורה ומצות ויראת שמים -- בקל יותר, כיון שאין לימודי חול מבלבלים, וק"ל. וכבר שכרו מבואר בכמה מקומות. וכללותו, אשר נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה. ובפרט ע"פ הפתגם הידוע של הבעש"ט אשר אהבתו של בורא עולם ומנהיגו לכל אחד ואחת מישראל היא באין ערוך גדולה מאהבת הורים לבן יחידם שנולד להם לעת זקנותם. שמזה מובן השכר הניתן להעוסק בזה והמשתדל בטוב האמיתי של בן ובת ישראל, היינו הדרכתם בדרך התורה והמצוה.
408בשאלתו בהנוגע לשידוך, נכון הדבר שיתענין בזה, וזכות התעסקותו בהאמור בסעיף הנ"ל -- יעמוד לו להצליח גם בזה.
בודאי שומר שלשת השיעורים השוים לכל נפש בחומש תהלים ותניא הידועים.
בברכה לבשו"ט בכל האמור (ממכתב י"ח תמוז, תשט"ז)
ת'ח על הבשו"ט מעניני הגן וביה"ס, חגיגת הסיום וכו',
ובודאי משתדלים היא וכן בשאר בתי ספר הרשת שיהי' קישור על התלמידיםות שי' גם בימי החופש, ובפרט אשר נמשך הוא משך כו"כ שבועות, ואמרו חז"ל אם תעזבני יום יומים אעזבך, וכמה אופנים ודרכים בזה (הגם שמשתנים ממדינה למדינה וממקום למקום) בנוגע לקשר האמור, ותשועה ברוב יועץ. ויהי רצון שגם זה יהי" בהצלחה, ובפרט בהתבונן בחשיבות הענין וערכו...
(ממכחב אדר"ח תמוז, תשכ"ב)
... נהניתי ממ"ש אודות עשיותו עם התלמידים אף שאחר כל הביאורים קשה בעיני מה שאין כמות התלמידים מתרבה, וכיוז שכמדומה עתה אצלם ימי החופש מהלימודים בבתי ספר הממלכתים וכו', הרי אם מתאים לפי תנאי המדינה כדי לסדר כתות מיוחדות בשביל ימי החופש ולנצל הזמן לדבר על לב תלמידי כתות אלו שישארו גם לאחר זה בישיבה. מובן שכוונתי בזה שיתייעץ עם הנהלת הישיבה בפרטי הדבר והא דאיני כותב להם מכתב מיוחד הוא מפני רוב הטרדות, וי"ר כאילו
נכתב להם בפ"ע... (ממכחב כ"ק אדמו"ר שליט"א) 409מאשר הנני קבלת מכתבם מג' סיון עם המצורף אליו, בו כותבים אודות התפתחות הענין דמחנה גן ישראל, ובודאי ימשיכו ההשתדלות בזה במרץ הדרוש מתאים לגודל הדבר, והבטיחו רז"ל יגעת ומצאת. ובפרט בענין כהאמור - שהנקודה שבו, להכניס ילדי בני ישראל,. שעל כאו"א מהם נאמר בנים אתם לה' אלקיכם, באוירה של חיים ברוח תורתנו תורת חיים, במשך כו"כ שבועות, אשר ודאי שהשפעתה תהי' ניכרת בחדשים ושנים הבאים לאחרי זה. והרי עניני טוב וקדושה עושים פירות ופירי פירות.
מהאמור מובן ג"כ, שכל יגיעה והשתדלות בהאמור כדאיות הן, ואשרי חלקו של כאו"א הלוקח חלק בראש בעבודה האמורה, ואחכה לבשו"ש בכל האמור ואשר המחנה הולך וגדול, הן בכמות והן באיכות, עד בי גדל מאד.
בברכת הצלחה בכל השייך למחנה גן ישראל מתוך הרחבת הדעת ובשמחה ובטוב לבב
(ממכתב יו"ד סיון, תשי"ח)
בשעה טובה תהא פתיחת גן ישראל בשנת המאתים להסתלקות הילולא של רבי ישראל בעל שם טוב, ויצליחו כל אלו שיהיו בו וההנהלה והמשתדלים שליט"א בגשם וברוח גם יחד כהוראת בעל ההילולא שהיא גם נתינת כח וכמבואר בחסידות חב"ד, ובקרוב ממש יקוים בהם הקטון יהי' לאלף וגומר בביאת מלכא משיחא וגאולתנו
האמתית והשלימה (ממברק טיו סיון, תש"כ) 410ב"ה, ימי הגאולה, תמוז ה'תשכ"ד ברוקלין, נ. י.
ל,גן ישראל" ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
תהא פתיחת ,גן ישראל" וכל משך שהותם בו בהצלחה רבה בכל הענינים ובפרט בבריאות הגוף והנפש -- על ידי התחזקות והוספה בתורה ומצות והרי בזה גם מקרבים וממהרים קיום היעוד שבפרשתנו וקם שבט מישראל, זה מלך המשיח, וישראל עושה חיל.
בברכת הצלחה
6-2
ב"ה, ימי הגאולה, תמוז -- ה'תשכ"ז ברוקלין, נ.י. ל,גן ישראל" ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
תהא פתיחת ,גן ישראל" וכל משך שהותם בו בהצלחה בכל, ובפרט שהשנה שנת הקהל האנשים והנשים והטף ומסוגלת שישמעו וילמדו ויעשו כל דברי התורה, וארבעים שנה לגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאז הוי' נותן לב ועינים ואזנים להיות קאים אדעתיי דרבי' ולהיות תלמידיו באמת ובטו"ל.
בברכת חג הגאולה 411ב"ה, עש"ק ייב תמוז, יום הולדת דבעל הגאולה, חדש הגאולה, פ' מראש צורים אראנו, ה'תשמ"ב. ברוקלין, 1. י.
ל,גן ישראלי ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
תהי פתיחת ה,גן ישראל" וכל משך שהותם בו בהצלחה רבה, וימשיכו ההצלחה בכל עניני גן-ישראל הגשמיים והרוחניים, וגן-ישראל יתאים לשמו להצמיח אילנות טובים נושאים פירות טובים,
ויקוים בהם הכתוב יבוא דודי (זה הקב"ה) לגנו לגנוני, דירתו ית', על ידי לימוד תורתנו וקיום מצותי' מוארים באור וחיות חסידותיים, כרצון ותקות בעל הגאולה כ"ק מו"ח אדמו"ר, והקב"ה עוזרם.
ועיכ"ז יקרבו עוד יותר קיוס היעוד של השם אלקיך המעלך מארץ מצרים, כן אראנו נפלאות בגאולתנו האמיתית הכללית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
בברכת שבת טוב ובברכת חג הגאולה שמחה 412ב"ה, יום חמישי, צו את בני ישראל,
ייט תמוז, יום הברית דבעל הגאולה,
ה'תשמ"ג. ברוקלין, נ. י.
ל,גן ישראלי ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
תהי פתיחת ה,גן ישראל" וכל משך שהותם בו בהצלחה רבה,
וימשיכו ההצלחה בכל עניני גן ישראל הגשמיים והרוחניים,
וגן-ישראל יתאים לשמו להצמיח אילנות טובים נושאים פירות טובים,
ויקוים בהם הכתוב יבוא דודי (זה הקב"ה) לגנו לגנוני, דירתו ית', = = על ידי לימוד תורתנו וקיום מצות", מוארים באור וחיות חסידותיים,
כרצון ותקות בעל הגאולה כ"ק מו"ח אדמו"ר, והקב"ה עוזרם.
ויה"ר שע"י כהנ"ל תקוים בכם אמירת השם: בני עליון כולכם,
וכז תקוים בכם, בלשון פרשתנו, לאלה תחלק הארץ -- בגאולתנו האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
הערות
עמוד 405
- 1. לקוטי הוספות / ומי הקיץ שיחות 455
עמוד 406
- 1. 1506 לקוטי הוספות / ימי הקיץ שיחות
- 2. יום שלישי . . בריאות הגוף ובריאות הנשמה: שהוכפל בו כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות. -- ראה קידושין מ, א. פיה"מ להרמב"ם פאה בתחלתה. ס' המאמרים תש"ט (ע' יח ואילך).
- 3. ואתחנן אל השם: לשון מתנת חינם (פרש"י עה"פ). וכל הנותן בעין יפה נותן (ב"ב נג, א. וש"נ).
- 4. נריאות הגוף: ראה רמב"ם הלי דעות רפ"ד. תורת הבעש"ט עה"פ כי תראה (כש"ט הוספות סט"ז).
- 5. כי ; . ימינו: ברכת ק"ש דערבית (דברים לב, מז).
- 6. עם חכם ונבון: ואתחנן ד, ה
עמוד 407
- 1. הקהל . . חיים: וילך לא, יב.
- 2. והבטיחו . . הרצון: מגילה ו, ב. וראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ה.
- 3. אלו"ל . . לי: אבודרהם סדר תפלת ר"ה פ"א. לקו"ת ראה (לב, א: משל למלך כו). דודי זה הקדוש ברוך הוא: ירושי ברכות פ"ב, ה"ח. שהש"ר פ"ו, ב.
- 4. והשם . . ונושעה: תהלים פ, כ.
עמוד 408
- 408. לקוטי הוספות / ימי הקיץ שיחות
עמוד 409
- 1. לקוטי הוספות / ימי הקיץ שיחות 109
עמוד 410
- 7. הגוף והנפש: שברוחניות הם מצות (אברים, גרמוהי) ותורה (דם =- הוא הנפש == חיוהי) ראה תניא-פכ"ג ה - (ובהגהות הצ"צ לשם). לקו"ת במדבר יג, א. התחזקות והוספה: ובפרט בתקופתנו שכביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחתו הידועה היא בדוגמת המטפס על הר משופע ביותר שאפשר או עלי' או כו', בחורה ומצות: ענין של גאולה (תניא רפמ"ז). זה מלך המשיח: רמב"ם הל' מלכים רפי"א. וישראל עושה חיל: ראה זהר סוף פרשת שבוע זה.
עמוד 411
- 1. מראש צורים אראנו: שיעור היום (בשיעורי חת"ת הידועים).
- 2. דודי . . לגנוני: מדרש רבה במקומו. נתבאר בהמשך באתי לגני, השי"ת.
- 3. והקב"ה עוזרם: סוכה נב, ב. ובתניא רפי"ג: מיד. ונאמר (תהלים ע, ב): הי לעזרתי חושה.
- 4. השם . . מצרים: תהלים פא, יא.
- 5. מארץ . . נפלאות: מיכה ז, טו.
- 6. בגאולתנו . . צדקנו: ובפרט ע"י תורה וצדקה כמש"נ (ישעי' א, כז): ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, ועִ"י התפלה על הגאולה.
עמוד 412
- 112. לקוטי הוספות / ימי הקיץ שיחות
- 2. בברכת שבת טוב
- 3. צו את בני ישראל: שיעור היום (בשיעורי חת"ת הידועים).
- 4. דודי . . לגנוני: מדרש רבה במקומו. נתבאר בהמשך באתי לגני, השי"ת.
- 5. והקב"ה עוזרם: סוכה נב, ב. ובתניא רפייג.
- 6. אמירת . . כולכם: תהלים פב, ו,
- 7. לשון פרשחנו: פנחס כו, נג.
- 8. בגאולתנו - . צדקנו: ובפרט ע"י תורה וצדקה כמש"נ (ישעי' א, כז): ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, וע'יי התפלה על הגאולה.
בבא בתרא נ״ג א - הטקסט מספריא
שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״.
בָּעֵי רַב: מַתָּנָה – הֵיאַךְ? אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי תִּבְעֵי לֵיהּ לְאַבָּא? הַשְׁתָּא וּמָה מֶכֶר, דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי, אִי אֲמַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״ – אִין, אִי לָא – לָא; מַתָּנָה, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְרַב סָבַר: מַאן דְּיָהֵיב מַתָּנָה, בְּעַיִן יָפָה יָהֵיב.
וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא? כְּדִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: גָּדַר גָּדֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, וּפָרַץ פִּרְצָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא בָּהּ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
הַאי גָּדֵר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי לָא סָלְקִי לַהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא לָא סָלְקִי לַהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ בְּרַוְוחָא, וְהַשְׁתָּא קָא סָלְקִי לַהּ בְּדוּחְקָא.
הַאי פִּרְצָה – הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי עָיְילִי בַּהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא קָא עָיְילִי בַּהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ בְּדוּחְקָא, וְהַשְׁתָּא עָיְילִי בַּהּ בְּרַוְוחָא.
אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן צְרוֹר וְהוֹעִיל, נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. מַאי ״נָתַן״ וּמַאי ״נָטַל״?
אִילֵּימָא נָתַן צְרוֹר – וּסְכַר מַיָּא מִינַּהּ, נָטַל צְרוֹר – וְאַפֵּיק מַיָּא מִינַּהּ; הַאי מַבְרִיחַ אֲרִי מִנִּכְסֵי חֲבֵרוֹ הוּא! אֶלָּא נָתַן צְרוֹר – דְּצַמֵּד לַהּ מַיָּא, נָטַל צְרוֹר – וְאַרְוַח לַהּ מַיָּא.
וְאָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּמֶצֶר אֶחָד בֵּינֵיהֶן, הֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן לִקְנוֹתָהּ – קְנָאָהּ.
But if the act was performed not in the seller’s presence, the seller must say to him: Go, take possession and thereby acquire the property for him to acquire it.
Rav raises a dilemma: How does one acquire a gift, i.e., is it necessary for the giver to say: Go, take possession and thereby acquire? Shmuel said: What dilemma is raised to Abba, i.e., Rav? Now one could say the following: And what is the halakha with regard to a sale, where the buyer is giving money to the seller? If the seller says to the buyer: Go, take possession and thereby acquire the property, the acquisition does take effect, but if he did not say this, it does not. Therefore, with regard to a gift, where no money is given to the seller, is it not all the more so reasonable that the acquisition not take effect without a clear directive from the seller? The Gemara answers: And Rav holds that it is possible to say that one who gives a gift gives it generously, and would allow the acquisition even absent a clear directive.
§ The mishna teaches that taking possession can be performed by building a fence or breaching a fence even a bit. The Gemara clarifies: And how much is the measure of a bit? It is in accordance with the statement of Shmuel, as Shmuel says: If one had previously built a fence, and now completed it to a height of ten handbreadths, which is the height of a halakhically significant barrier; or similarly, if one had previously breached a breach, and now expanded it in order that it be large enough that a person can enter and exit through it, this is considered taking possession.
The Gemara asks: What are the circumstances of this fence? If we say that initially one could not climb over it to enter the field, and now too one still could not climb over it, what did he accomplish? Nothing has changed through his completing the height of the fence. And alternatively, if it was such that initially one could climb over it to enter the field, and now one could not climb over it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this addition as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the height of the fence was such that initially one could climb over it with ease, and now one could climb over it only with effort.
The Gemara similarly asks: What are the circumstances of this breach? If we say that initially, one could enter the field through it, and now too one could enter the field through it, what did he accomplish? Nothing has changed through his expanding the breach? And alternatively, if it was such that initially one could not enter the field through it, and now one could enter the field through it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the size of the breach was such that initially one could enter the field through it with effort, and now one could enter the field through it with ease.
Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If one placed a stone and it helps to serve some objective, or if one removed a stone and it helps to serve some objective, this act is considered taking possession. The Gemara asks: What is the meaning of placed, and what is the meaning of removed?
If we say that he placed a stone in the fence and stopped the water from flooding the field, or he removed a stone from the fence and thereby fashioned an opening that released water that had been flooding the field, this is analogous to one who chases away a lion from another’s property. In other words, these acts prevent damage to the field, which one is obligated to prevent even in the case of the property of another, and accordingly, they do not constitute a demonstration of ownership. Rather, it means that he placed a stone that connected water to the field and irrigated it, or he removed a stone and enhanced the flow of water to it.
§ The Gemara cites another statement of the same amora with regard to taking possession. And Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If there were two fields with one boundary between them, and one took possession of one of the fields in order to acquire it, he has acquired it.
משנה תורה, הלכות תשובה ה׳ - הטקסט מספריא
רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו.הוא שכתוב בתורה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא "פן ישלח ידו".
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע - אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.הוא שירמיהו אמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: "מה יתאונן אדם חי" וגו' וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" וגו'.
ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה - בין טובים בין רעים.ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.
אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים - היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים "עשה כך ואל תעשה כך", "הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם", והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"? דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו! כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.לפיכך דנין אותו לפי מעשין: אם עשה טובה - מטיבין לו, ואם עשה רעה - מריעין לו. הוא שהנביא אומר: "מידכם היתה זאת" לכם, "גם המה בחרו בדרכיהם" ובענין זה אמר שלמה: "שמח בחור בילדותך... ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין.
שמא תאמר: והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה. ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק - אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע - הרי לא ידע הדבר על בוריו?דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי", אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ז - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי ״אֱלֹהֵינוּ״ הוּא כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְכוּ׳״, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וְגוֹ׳״:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְהִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ [דְּ״לִי״ כְּלוֹמַר ״אוֹתִי״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״וּתְרוּמָה״, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוּלָּא חַד, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]:
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
תניא, ליקוטי אמרים י״ג - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן לְשׁוֹן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״בֵּינוֹנִים זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן״ [פֵּירוּשׁ, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע], דִּכְתִיב: ״כִּי יַעֲמוֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשּׁוֹפְטֵי נַפְשׁוֹ״, וְלֹא אָמְרוּ ״זֶה וָזֶה מוֹשְׁלִים״ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ אֵיזוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַיֵּצֶר הָרָע בָּ״עִיר קְטַנָּה״, אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה קַלָּה – נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
אֶלָּא, הַיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ – רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ שׁוֹפֵט וְדַיָּין הָאוֹמֵר דַּעְתּוֹ בַּמִּשְׁפָּט, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה פְּסַק הֲלָכָה כָּךְ לְמַעֲשֶׂה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עוֹד שׁוֹפֵט וְדַיָּין הַחוֹלֵק עָלָיו, וְצָרִיךְ לְהַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ.
כָּךְ, הַיֵּצֶר הָרָע אוֹמֵר דַּעְתּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וּמֵהַלֵּב עוֹלֶה לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בּוֹ, וּמִיָּד חוֹלֵק עָלָיו הַשּׁוֹפֵט הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ, הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבַּלֵּב – מְקוֹם מִשְׁכַּן הַיֵּצֶר טוֹב, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, הוּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – הָעוֹזְרוֹ לְהַיֵּצֶר טוֹב, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹזְרוֹ אֵין יָכוֹל לוֹ״.
וְהָעֵזֶר, הִיא הַהֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר אוֹר ה׳ עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, לִהְיוֹת לָהּ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה עַל סִכְלוּת הַכְּסִיל וְיֵצֶר הָרָע, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ מֵאַחַר שֶׁהָרָע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בַּבֵּינוֹנִי הוּא בְּתָקְפּוֹ כְּתוֹלַדְתּוֹ, לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נִתְבַּטֵּל בְּמִיעוּט לְגַבֵּי הַטּוֹב וְלֹא נִדְחָה מִמְּקוֹמוֹ כְּלָל, רַק שֶׁאֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּאֵבְרֵי הַגּוּף, – מִפְּנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הָעוֹמֵד לִימִין אֶבְיוֹן וְעוֹזֵר וּמֵאִיר לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית – לָכֵן נִקְרָא – ״כְּרָשָׁע״, – כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״, וְלֹא רָשָׁע מַמָּשׁ, – אֶלָּא שֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ לְבֵינוֹנִי, וְלֹא לְהַאֲמִין לְהָעוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ נִתְבַּטֵּל לְגַבֵּי הַטּוֹב, שֶׁזּוֹ מַדְרֵגַת צַדִּיק, – אֶלָּא יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּאִלּוּ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הָרָע הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כְּתוֹלַדְתּוֹ, וְלֹא חָלַף וְהָלַךְ מִמֶּנּוּ מְאוּמָה, וְאַדְּרַבָּה – נִתְחַזֵּק יוֹתֵר בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן, שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַרְבֵּה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּשְׁאָר עִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה.
וְאַף מִי שֶׁבְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ וְיֶהְגֶּה בָהּ יוֹמָם וָלַיְלָה לִשְׁמָהּ, אֵין זוֹ הוֹכָחָה כְּלָל שֶׁנִּדְחָה הָרָע מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, רַק שֶׁלְּבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית – אֵינָן מִתְלַבְּשִׁים בַּמּוֹחַ וְהַפֶּה וְהַיָּדַיִם וּשְׁאָר אֵבְרֵי הַגּוּף, מִפְּנֵי ה׳ שֶׁנָּתַן שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַמּוֹחַ עַל הַלֵּב, וְלָכֵן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ מוֹשֶׁלֶת בָּ״עִיר קְטַנָּה״, אֵבְרֵי הַגּוּף כּוּלָּם, שֶׁיִּהְיוּ לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לִשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ בָּהֶם, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
אֲבָל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, אֵין לָהּ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בַּבֵּינוֹנִי, כִּי אִם, בְּשָׁעָה שֶׁאַהֲבַת ה׳ הוּא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים, כְּמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, וְאַף גַּם זֹאת הַפַּעַם, אֵינָהּ רַק שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְבַד, כְּדִכְתִיב: ״וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ״ – ״כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל, וּכְשֶׁזֶּה קָם כוּ׳״, שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, בִּמְקוֹר הַגְּבוּרוֹת שֶׁהִיא בִּינָה, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וּלְהוֹלִיד אַהֲבָה עַזָּה לַה׳ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, וְאָז – אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
אֲבָל לֹא נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי בַּבֵּינוֹנִי, אֶלָּא בַּצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״, וְהוּא מוֹאֵס בְּרָע וְשׂוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס, אוֹ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי, הוּא דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּאָדָם שֶׁיָּשֵׁן, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וְלֵיעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, כָּךְ הָרָע בַּבֵּינוֹנִי, הוּא כְּיָשֵׁן בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, שֶׁלִּבּוֹ בּוֹעֵר בְּאַהֲבַת ה׳, וְאַחַר כָּךְ, יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹזֵר וְנֵיעוֹר.
וְלָכֵן הָיָה רַבָּה מַחֲזִיק עַצְמוֹ כְּבֵינוֹנִי, אַף דְּלַא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא וּבְתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לַה׳ בְּאַהֲבָה רַבָּה כְּבִשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְנִדְמֶה בְעֵינָיו כְּבֵינוֹנִי הַמִּתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ״.
וְהִנֵּה, מִדַּת אַהֲבָה זוֹ, הָאֲמוּרָה בְּבֵינוֹנִים, בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כוּ׳, הִנֵּה לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים עוֹבְדֵי ה׳ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֵין בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״עֲבוֹדַת אֱמֶת״ כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, וּכְתִיב: ״שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר״.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים – נִקְרֵאת ״עֲבוֹדָה תַמָּה״ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ שֶׁלָּהֶם, אִישׁ אִישׁ כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּמַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים, וַהֲרֵינִי קוֹרֵא בְּאַהֲבָתָם שֶׁבִּתְפִלָּתָם גַּם כֵּן ״שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד״, הוֹאִיל וּבְכֹחַ נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית לַחֲזוֹר וּלְעוֹרֵר בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ לְעוֹלָם, בְּהִתְגַּבְּרוּתָהּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם, עַל יְדֵי הֲכָנָה הָרְאוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ כְּפִי עֶרְכָּהּ וּמַדְרֵגָתָהּ.
כִּי הִנֵּה, מִדַּת אֱמֶת הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הַנִּקְרָא: ״בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן הַמַּבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה״ – מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, וּבְכָל מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה מַבְרִיחַ תּוֹךְ נְקוּדָּה הָאֶמְצָעִית, שֶׁהִיא נְקוּדַּת וּבְחִינַת מִדַּת אֱמֶת שֶׁלָּהּ.
וּמִדַּת אֱמֶת הִיא ״נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים״, וְאֵין לָהּ שִׁיעוּר לְמַעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְכָל מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַטָּה, הֵם כְּאַיִן לְגַבֵּי מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן [כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן, שֶׁבְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחִין שֶׁל מַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת הֵן לְמַטָּה מִבְּחִינַת עֲקֵבַיִים וְרַגְלֵי מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת מֵהֶן, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן״]:
מצוטט ב־6 עמודים
אגרות קודש 6
- כרך יג ‹ ד'תקלט לקו"ש חכ"ג ע' 407
- כרך יז ‹ ו'שח לקו"ש חכ"ג ע' 409
- כרך יט ‹ ז'שלד לקו"ש חכ"ג ע' 409
- כרך כב ‹ ח'תנה לקו"ש חכ"ג ע' 408
- כרך כג ‹ ח'תתסא לקו"ש חכ"ג ע' 410
- כרך כד ‹ ט'שמא לקו"ש חכ"ג ע' 410

