שיחה נא
1359שיחה נא
ובמצבו
לכסלה עוד, ובזה מעורר ג"כ למעלה אשר תחת שהי' בבירא עמיקתא, שאין הנה ע"י התשובה עולה לאיגרא רמה,
– ענין שנהפך מהקצה אל הקצה, למטה מזה וכנ"ל שהפגם נרגש ביותר, שאין למעלה מזה, כי במקום שבעלי
אינם
תשובה עומדים אפי' צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, ואכמ"ל.
שבת תשובה
עבודת התשובה היא מפנימיות הנפש, שהעבודה בהם היא – "בקשו פני". ובכ"ז אלול, בי"ב ימים שמח"י אלול עד ר"ה1, ובד' הימים שבין יו"כ לסוכות. וכל בחי' תתאה, שענינה תיקון הפגם וכו', ולכן בכללות, השבת הנפש למקורה (ראה לקו" אגה"ת פ"י).
ובפרט מהימים שמר"ח אלול ואילך,
יש בה כמה מדריגות: תשובה שבחודש
בימי הסליחות, בר"ה, בעשי"ת, ביו"כ אלו נחלקות בכללות לב' סוגים: תשובה היא במרירות, ותשובה עילאה שענינה,
ת ר"פ האזינו), ולכן היא בשמחה (ראה
בתשובה
אחד ההפרשים שבין ב' סוגים אלו: בשביל עקירת החטא (ראה דרמ"צ לח, זו אין מלכתחילה נתינת מקום לפגם כו'.
ומזה מובן שהתשובה בר"ה ובשבת2 בכלל בחי' תשובה עילאה.
תתאה צריך להיות ענין הוידוי, ב), משא"כ בתשובה עילאה. כי בבחינה תשובה – שאין אומרים אז וידוי3 – הוא
וידוי
(ואין לזה סתירה ממה שאומרים ביו"כ, אף שהתשובה דיו"כ, שבת
לפעמים
שבתון, היא בחי' תשובה עילאה – כי ממילא, ע"י תשובה עילאה, ולכן ביו"כ לעקור את החטאים בכל המיני אופנים. בנעילת יו"כ כשחל בשבת (שו"ע אדה"ז
קשה לפעול עקירת החטא בדרך
יום האחרון של עשי"ת, משתדלים – וע"ד הטעם על מה שאומרים א"מ סתרכ"ג סעיף ט)).
מתודים
וגדולה מעלת שבת על ר"ה, שבר"ה מעורבב אז – שו"ע אדה"ז סתקפ"ד, ס"
בלחש בשעת התקיעות (כי השטן ג). הרי שגם בר"ה ישנו (בלחש, בהעלם 1359עכ"פ) מציאות הפגם4. משא"כ בשבת, דרעוין, שאין אז חשש לקטרוג כו'), כי בהעלם. שאין אומרים וידוי (אפילו בזמן דרעוא
אין שם מקום אז לפגם כו', אפילו
וכשהקביעות
בתלתא זימנין הוה חזקה. דר"ה הוא ביום ה' וביום ו', הרי
רצופים.
העבודה דתשו"ע היא שלשה ימים דתשו"ע – שלא יהי' שום שייכות ונתינת
ומזה ממשיכים הכח על התנועה מקום כלל לחטא – במשך כל השנה.
כפורים
יום ... במענה לשאלתו בשו"ע אדה"ז (סתרי"ד ס"ג) "שהרי גושי הארץ מגיע
הרמב
לרגליו ומרגיש שהוא יחף" שהוא ל' כמצויין בשו"ע שם – אבל ברמב"ם איתא
וי"ל: דהנה ברמב"ם דפוס רומי, שנת ר – מגיעין ל' רבים בנוגע ל"קושי" ל'
"ם הל' שביתת עשור (פ"ג, ה"ז) –
קושי ולא גושי –
"מ איתא "קושי הארץ מגיעין לרגליו" יחיד! – ועכצ"ל דטה"ד יש כאן; וכיון
להרגיש
דבלאה"כ לא נמצא מקור שמוכרח גם הקושי ואין מספיקה הרגשת הגוש
להמדפיס
– נקט אדה"ז דהטעות הוא דנתחלף רבים. גימ"ל בקו"ף, וצ"ל "גושי" ל'
(בדפוס
ובדוגמת הנ"ל הוא גם בשו"ע אדה"ז האחרון*) "גושי" ל' רבים "מגיע"
(הקיצור)
ל' יחיד! ואולי צ"ל "מגיע" בתוספת קו בסוף התיבה. ועצ"ע. ויש לברר
הרמב
ולהשוות הנ"ל – בדפוסים השונים של "ם ושו"ע אדה"ז.
ב
*) וכן הוא בעוד כמה דפוסים ומהם: ביוזעפאף תרט"ו. ... במש"כ לענין אמירת ולקחת סולת טשערנאוויץ 1849. שטעטין תרכ"ב. ביוהכ"פ שחל להיות בשבת: א) אין
שטעם
מספיק מה שמזכירים בעבודה, כיון אמירתו הוא ונשלמה פרים שפתינו
הערות
עמוד 1359
- 1. קוטרס ח"י אלול ה'תש"ג ע' 42 ואילך.
- 2. ראה גם אגה"ת פ"י.
- 3. ובפרט מצד העבודה ד"תמליכוני עליכם" בר"ה (כמבואר בשיחת ומכתב לר"ה), הרי ודאי שאין אז מקום שלמעלה מהתשובה, שמגעת בעצם הנשמה ובהעצמות לחטאים ולוידוי עליהם (משיחת ש"פ נצו"י תשכ"ג).
- . (ממכתב ח תשרי תשי"ב)
עמוד 1359
תניא, אגרת התשובה י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְרוּחָא בְּרוּחָא עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״, ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְכוּ׳״.
אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, בְּכַוָּונַת הַלֵּב בִּתְפִלָּה, וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת־שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּדֵי לוֹמַר: ״וְאָהַבְתָּ וְגוֹ׳ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְגוֹ׳״, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ: וְכֵן: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳, וְדִבַּרְתָּ בָּם וְגוֹ׳״, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ בְּפִיו בֶּאֱמֶת, ״וְאֵין אֱמֶת וְכוּ׳״:
וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״, כְּמוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין, מִשּׁוּם דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״, אֶלָּא בִּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים פֶּרֶק מ״ו.
וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא כָּל הַיּוֹם וְכוּ׳. וְכָל זֶה, עַל־יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, בִּ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ״ וּבִ״פְסוּקֵי דְזִמְרָה״, כַּנּוֹדָע.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה – צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה: ״אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י: ״הַכְנָעָה״, וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְכִדְיָלִיף הָתָם בַּגְּמָרָא מִקְּרָא, דִּכְתִיב: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ.
אָכֵן, בַּבָּרַיְיתָא שָׁם: ״תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״. וְעַכְשָׁיו בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה, אֲזַי, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה – עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים, שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְשַׁבָּ״ת – אוֹתִיּוֹת ״תָּשֵׁ״ב אֱנוֹשׁ״, כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כוּ׳, וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵבִין.
(וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ״, פֵּירוּשׁ, כִּי מֵאַחַר שֶׁ״מָּחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּ״גְאַלְתִּיךָ״ מִן הַחִיצוֹנִים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא בִּתְשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – אֲזַי – ״שׁוּבָה אֵלַי״ בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה):