שיחה א

208שיחה א

פ'

א. בתחלת פ' ויקרא (פרשת הקרבנות) נאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'". לכאורה לא מובן: אם פירוש הדברים הוא רק כפשוטם, ו"מכם" מוסב למלה "אדם", כלומר: אדם מכם יקריב קרבן – היה צריך להיות כתוב: "אדם מכם כי יקריב", מדוע, איפוא, נאמר: "אדם כי יקריב מכם"?

ידוע הנאמר ביחס לזה בתורת החסידות: הכוונה כאן היא גם להסביר את תוכנם הרוחני של הקרבנות – לגבי עבודתו הנפשית של האדם.

– ידועה הדגשתם של רז"ל¹ בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם": "בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מישראל", ומכאן מובן כי כל ה"עבודות" שהיו קיימות במשכן ובמקדש הגשמי – קיימות גם בבחינה רוחנית, במקדש הרוחני הנמצא בכל אחד מישראל.

כך הדבר ביחס לכל ה"עבודות", וכל שכן – לגבי עבודת הקרבנות, שגם במקדש הגשמי גופו, מקום בו היתה זו עבודה גשמית של הקרבת בהמה גשמית, היתה היא בפנימיותה עבודה רוחנית.

משום כך היתה דרושה, בשעת הקרבת הקרבן, השתתפות הכהנים זכור

בעבודתם, והלויים בשירם ובזמרם,

דברים שהם רוחניים. נאמר ב"זהר"²:

"דכהני בחשאי וברעותא דלבא"

(=הכהנים בחשאי וברצון הלב) –

בחינת "המשכה" (ממעלה למטה),

"ולויים בשירה וזמרה" – בחינת

העלאה ממטה למעלה.

היתה, איפוא, עבודת הקרבנות גם

במקדש – עבודה רוחנית, וכל שכן –

עבודת הקרבנות כפי שהיא "בכל אחד

מישראל".

הסברת הפסוק, לפי ביאורו של

אדמו"ר הזקן, היא כך³: "אדם כי

יקריב" – כשאדם רוצה להתקרב

לאלקות (שהרי ענינו של קרבן הוא:

קירוב הכחות והחושים)⁴ – "מכם קרבן

להוי'" – עליו להקריב ממנו עצמו.

ב. דבר זה עצמו כולל שני

פרטים: א) "מכם", קרבן מן הנפש

האלקית שבאדם. ב) "מן הבהמה" –

הבהמה הנמצאת בלב האדם, מן הנפש

הבהמית. בקשר לכך נאמר בהמשך

הפסוק: "מן הבקר ומן הצאן" – אלו 208פרטי הדרגות של הנפש הבהמית, כפי שהדבר מוסבר בתורת החסידות⁵.

התכלית אינה ה"עבודה" של הנפש האלקית לכשעצמה, כי אם "בירור" הנפש הבהמית דוקא.

ואף פרט זה רמוז בפסוק: אחר המלה "מכם" נאמר "קרבן להוי'", ואילו לאחר "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" – נאמר "לרצונו לפני הוי'"⁶, לפני ונעלית ל"הוי'", משום שבירור הנפש הבהמית מגיע לדרגה נעלית יותר, כאמור⁷: "ורב תבואות – בכח שור".

לכן הקרבן ש"מכם" מגיע רק לשם הוי'. אמנם גם הקרבן ש"מכם" אינו לשם "אלקים" שהוא בגימטריא: "הטבע" (=האלקות המסתתרת בטבע), כי אם לשם הוי' דוקא, כמוסבר ב"זהר"⁸ ביחס לפסוק "זובח לאלקים יחרם", אלא שעם זאת אין זו כעליה הבאה כתוצאה מבירור הגוף והנפש הבהמית, המגיעה לדרגה נעלית יותר, לפני הוי', למעלה מן ההשתלשלות לגמרי, כפי שנאמר⁹: "כד אתכפיא סטרא אחרא – אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין" (=כאשר נכפפת ה"סטרא אחרא" – שורה כבוד הקדוש ברוך הוא בכל העולמות) – ה"אור שבכל העולמות בשוה"¹⁰

ג. בסדר הקרבת בהמה בגשמיות – היה הצעד הראשון לוודא שהבהמה תהיה תמימה. דרושה היתה בדיקה מוקדמת אם אין בה מום ורק אז "ירצה לקרבן".

הוא הדבר בקרבנות ברוחניות: בעבודת הקרבת ה"בהמה" הרוחנית – צריכה להיות עובר להקרבת הנפש הבהמית להוי' – השתדלות שהבהמה – הנפש הבהמית – תהיה שלמה ולא יהיה בה מום¹¹.

לפיכך תחלת העבודה – בדיקה: על האדם לבדוק בכל פינות נפשו, ב"מוחין" (שכל), ב"מדות" (רגש), ובפרט ב"לבושים", מחשבה דבור ומעשה, כדי למצוא את הפרטים שאינם ראויים ולתקנם.

ולמען תהא הבדיקה "אדעתא דנפשיה", לא בדרך "מצות אנשים מלומדה", עליו לדעת כי הדבר נוגע לחיי נפשו ממש. אז תהא הבדיקה כראוי, וגם התיקונים הדרושים יבוצעו בפועל, שהרי יודע הוא כי הדבר נוגע לחיי נפשו.

ד. כאשר יעסוק האדם בעבודת הבדיקה ויתבונן "אדעתא דנפשיה" 209במעמדו ומצבו – יתברר לו כי אף אם אמנם אין הוא ברגע זה בעל עבירה, הרי "וחטאתי נגדי תמיד": החטאים שעבר במשך ימי חלדו (משחר נעוריו) ובכללם גם אלו שעבר לפני היותו לבר־מצוה¹² – נשארו עדיין, שכן לא תיקנם לגמרי.

הוכחה לכך שלא תיקן עדיין חטאיו ושלא שב בתשובה שלמה וראויה: לו היתה תשובתו כפי הנדרש – היתה "עבודתו" גדולה עתה יותר, שכן העובדה שקודם לכן היה שרוי "בארץ ציה וצלמות" היתה צריכה לעורר בקרבו תשוקה גדולה ואהבה לאלקות, אהבה רבה עד כדי "זדונותיו נעשו לו כזכיות"¹³, ואילו הוא יודע הרי שאין הדבר כן לדידו.

אדרבה: בשעה שהוא מתבונן במצבו כפי שהוא באמת, מבלי שירצה להקל על עצמו, ומבלי שירצה לרמות את עצמו – הריהו חש כי הוא נתון במצב הפוך, ולא זו בלבד שלא "נעשו כזכיות", אלא אף נותרה העבירה, ולפיכך נמשך הוא לעבירה, עבירה גוררת עבירה¹⁴. רואה הוא, איפוא, כי לא עשה עדיין תשובה במדה הדרושה.

כלומר המצב של "וחטאתי נגדי תמיד" לדידו אינו רק מבחינה זו שבמעמדו העכשוי אין די בתשובה הקודמת שלו וזקוק הוא לתשובה נעלית ממנה¹⁵, אלא גם מבחינה זו שלא תיקן כלל את עניניו, וכי מהוים הם מסך מבדיל בינו לבין אביו שבשמים¹⁶, המפסיק ומונע את עבודת ה'.

– כשאדם מתבונן בכל האמור ויודע גם את חשיבותם הגדולה של הקרבנות – שתוכנם קירוב הכחות והחושים עד כדי היכללות באש של מעלה, ו"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"¹⁷ (=רז הקרבן עולה עד רז אין־סוף) – הריהו שואל את עצמו: מה לו ולקרבנות, כיצד ירצה לקרבן להוי' בשעה שאין בו מתום?!

וכדי לתרץ "קושיא" זו, מוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁸ על פירוש אדמו"ר הזקן למלה "מכם": "מכם ובכם הדבר תלוי". למרות מעמדו ומצבו בהוה ובעבר – תלוי הדבר "בכם" וכל אחד מישראל מסוגל לומר¹⁹: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם, יצחק ויעקב".

ה. סדר הקרבת הקרבן בגשמיות הוא – שלאחר שהבהמה נמצאת תמימה ללא מום – יש לשחטה. אף לאחר השחיטה נשאר גופה של הבהמה שלם, אלא שמוציאים ממנה את רוח החיים שלה. לאחר מכן מקריבים אותה על גבי המזבח, מקום בו נשרף גם 209גופה הגשמי [בכל הקרבנות – החלב, ובקרבן עולה, התחלת הקרבנות, כל הבהמה – כליל למזבח] באש האלקי שהיה יורד מלמעלה.

הוא הדבר בבחינה הרוחנית: לאחר תיקון המומים – צריכה להיות שחיטת הגוף והנפש הבהמית, כלומר: הוצאת רוח החיים וההתלהבות שבענינים הגשמיים. עצם הדברים הגשמיים נשאר בשלמות, אלא שהם ללא רתיחת דמים, והשימוש בהם הוא רק כדי לקבל על ידם תוספת כח בעבודת הוי', כמאמר²⁰: "חמרא וריחא פקחין", "דלא²¹ אכלי בישרא דתורא – לא דקדקתי טעמו של דבר", והרי דבר זה הוא הוא הציווי "בכל דרכיך דעהו²²" – שכל הענינים יהיו לשם שמים, או, בצורה עמוקה יותר, לא זו בלבד שהדברים הגשמיים ינוצלו לצורך הקדושה, כי אם שהם עצמם ייהפכו לדברי מצוה וקדושה – כאכילת שבת ויום טוב, כציצית מצמר גשמי ותפילין מקלף גשמי.

ואז אפשרית ההקרבה – שהגוף והנפש הבהמית ייכללו באש האלקית שבנשמה, כפי שנאמר: "רשפיה רשפי אש שלהבת י־ה" ואמרו רז"ל: "כאש של מעלה"²³, היא האהבה של הנשמה להקב"ה – והגוף והנפש הבהמית נכללים בה עד שגם הנפש הבהמית מתעוררת באהבה לה', ככתוב: "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך", ואמרו רז"ל²⁴: "בשני יצריך".

(ממאמר ד"ה באתי לגני, תשי"ב)

פ' זכור

ו. ארבע פעמים, באופן כללי חוזרת ונשנית מלחמת עמלק בבני ישראל: א) מיד עם צאת בני ישראל ממצרים (ברפידים). ב) בשנים האחרונות לשהות בני ישראל במדבר, בטרם כניסת ישראל לארץ. (אלא שאז הופיע עמלק בדמות כנעני)²⁵. ג) בתקופה הראשונה להתישבות בני ישראל בארץ ישראל, לאחר מינוי שאול המלך וקודם לבנין בית המקדש (כפי הסדר שב"שלשה דברים שנצטוו בכניסתם לארץ": מינוי מלך, מלחמת עמלק ובנין בית המקדש). ד) בדורו של המלך המשיח שיבוא במהרה בימינו.

דברי ימי ישראל, מאז יציאת מצרים והתהוות ישראל לעם לשם קבלת התורה, מתחלקים באופן כללי לשתי תקופות: א) תקופת היות בני ישראל במדבר. אז לא היה להם כל 210מגע עם ענינים של גשמיות העולם הזה. כל צרכיהם במזון, לבוש ודירה סופקו להם ע"י המן, בארה של מרים וענני הכבוד. ב) התקופה השניה, שהיא הארוכה יותר, נמשכת מאז כניסת בני ישראל לארץ ועד היום, היא התקופה שבה יש לבני ישראל התפקיד להתעסק בעניני העולם הזה ולקדשם ולהפכם לענינים רוחניים. תקופה זו כוללת הן את היות בני ישראל בארצם כשתפקידם הוא להפוך את ארץ שבע האומות לארץ ישראל, ארץ קדושה, והן את השנים בהן שרויים בני ישראל בגלות ובארצות הגויים, כשתפקידם הוא לאפשר את קיום היעוד "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", להכשיר אותן להיות דירה לקב"ה.

מתוך ארבע הפעמים של מלחמות עמלק הרי שתי הראשונות הן – בראשית התקופה הראשונה שבדברי ימי ישראל, ובסיומה של תקופה זאת. ושתי האחרונות בראשיתה של התקופה השניה, ובסיום התקופה השניה.

אנו רואים שבה בשעה שבמלחמה שבראשית התקופה הראשונה (מיד אחר יציאת מצרים) הופיע עמלק בצורה גלויה, הרי בסיומה של תקופה זו – הוא הופיע בצורה מוסוית, בדמות של כנעני.

מכאן אנו למדים שכך הוא הדבר בשתי המלחמות שבתקופה השניה שבדברי ימי ישראל: אם במלחמה שבראשית תקופה זו (לאחר כיבוש הארץ מידי שבע האומות) הופיע עמלק בצורה גלויה – הרי שבמלחמה שבסיום תקופה זו בדור המלך המשיח, בדורנו – הופעתו היא בצורה מוסוית ובלבוש אחר.

ז. לגבי מלחמת עמלק בראשית התקופה הראשונה, נאמר: "אשר קרך". ה"מדרש"²⁶ מפרש את הביטוי במובן של "קרירות", מלחמתו של עמלק התבטאה רק בהחדרת קור רוחני ואדישות.

בני ישראל היו אז בדרכם לקבלת התורה, רצונם היה להקדים את הכרזת "נעשה" לפני "נשמע". הם מוכנים לקיים את אשר יידרשו, בין אם יבינו את הצורך בכך ובין אם לא יבינו.

בא עמלק ומבקש לצנן את ההתלהבות. הוא טוען: "אין לי, חלילה, כוונה להפריע למתן תורה, הרי גם אני מגזע אברהם ויצחק, אלא שלדעתי מיותרת ההתלהבות הפזיזה והיציאה מן הכלים. איך אתה רוצה לקבל עליך עול של חוקים שאינך מכיר אותם? הרי משכיל אתה, פקח אתה, שהרי הנך עומד לקבל תורה שהיא "חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים", ואין נאה לפקח התנהגות משולהבת ופזיזה של יציאה מן הכלים ואי התחשבות בגדרים והגבלות, התחייבות של "נעשה" מבלי לדעת במה המדובר, ואף בלי להבין אחר כך את טעם המצוות.

211עמלק טוען כך כי אין הוא מצאצאי יעקב אבינו. יעקב היה "איש תם יושב אהלים". עמלק מסכים להתנהגות של "יושב אהלים", ישיבה בבתי כנסת ומדרש והתעסקות בתורה, שכן הוא נצר לאברהם ויצחק, אך אין הוא יכול להרשות התנהגות של "איש תם", תמימות, קיום המצוות מבלי להבין את נמוקיהם, הקדמת "נעשה" ל"נשמע".

לדעתו של עמלק יש תחלה להכיר יפה את המשימה המוטלת, להתעמק בנכונותה, ואחר כך לבחון אם אמנם האדם מסוגל לקיים אותה, ורק במדה שהשכל והאפשרות הנוחה מרשים – לקיים את המצוות. "נשמע" קודם ל"נעשה" גם עשו התנהג כן: הוא היה איש יודע ציד.

לפי דבריו של עמלק אין מה לחשוש מהתנהגות זו, שהרי התורה היא ענין של חכמה ושכל, והקדמת ה"נשמע" לא תפגע בקיום ה"נעשה" משום שהשכל יחייב את קיום המצוות...

באה מצות מלחמת עמלק ומחייתו ומזהירה: התנהגות של "אשר קרך" – קרירות – מביאה, חלילה, לקיום הפירוש האחר בביטוי זה: קרי²⁷, החיים והכחות שניתנו מן השמים לשם קיום מטרות נעלות של "כיבוש" הארץ והפיכת העולם לדירה לקב"ה – נרתמים לשרות הגדלת כחות הטומאה והקליפות, רחמנא ליצלן²⁸. זו היא תוצאה טבעית של הקרירות. מי שהוא מתימר להיות "יודע ציד" – הופך בסופו של דבר ל"איש שדה" – בורח מאהלי התורה שבכתב ושבעל פה.

חובה להתנהג בדרכו של "יעקב איש תם", דרך התמימות היא הדרך הישרה שעליה נאמר "ותומת ישרים תנחם", כפי שנדרש בגמרא²⁹, ועל החושבים להקדים את ה"נשמע", ומתנגדים להתנהגות נלהבת – נאמר: "וסלף בוגדים תשדם".

ח. במלחמה השניה – שהיתה בסיומה של התקופה הראשונה – בטרם נכנסו בני ישראל לארץ – נקט עמלק בתכסיס של הסוואה, בערמה: הוא התחפש לכנעני, כדי שבני ישראל לא יכירו בו את אויבם מלפני ארבעים שנה.

במלחמה זו הוא הופיע כגוי מבטן ומלידה, כאן הוא כבר העלים את מוצאו מגזע אברהם ויצחק. אין הוא מתימר להתערב בעניני תורה ויהדות, אותם הוא "מרשה", כביכול, לקיים כאות נפשם של בני ישראל. אלא מה? הוא דורש אחת בלבד: את הטפול בענינים הגשמיים, בענייני יום יום, בענינים הקשורים ל"ארץ כנען" – יש ללמוד ממנו ולהתנהג כפי הדרכתו.

כך הוא טוען כלפי עם ישראל: סיימת כבר את תקופת השתלמותך במדבר, ועתה יש לך להכשיר את עצמך לכניסה ל"ארץ כנען", 211להתעסקות בכל ל"ט המלאכות. עליך, איפוא, ללמוד את סדרי "ארץ כנען", את ההתנהגות ה"הכרחית" לשם ביצוע מושלם של מלאכות החול. אם לא תתנהג לפי סדרים אלה לא תוכל ליהנות מכל עניני העולם הזה שהנך זקוק להם גם לצורך התורה וקיום היהדות. "קשה" להשיג את הדרוש למחיה, לשמירת שבת ויום טוב, לחינוך הילדים לפי התורה – מבלי לנקוט באמצעים החילוניים המובהקים.

המדרש³⁰ – על הפסוק "וישב ממנו שבי" – אומר שהכנעני מלך ערד לקח בשבי מבני ישראל רק שפחה כנענית אחת. ה"כנעני" אינו גוזל מבני ישראל דבר ששיך להם בטבעו, הוא לוקח מהם רק דבר כזה שבני ישראל עצמם רכשוהו ע"י שבי. הוא אינו פוגע בלמוד התורה וקיום המצוות – השייכים לעם ישראל בטבעם – הוא דורש רק את הזכות להביע דעה לגבי ענינים של חולין וגשם. הוא דורש מבני ישראל שבשעה שהם באים במגע עם עניני העולם הזה – יתנהגו בדרכים המקובלות בין הכנענים.

אלא שהתורה מגלה לנו שמאחורי טענות אלה מסתתר עמלק! הכנעני לכשעצמו – הגוי – אינו מסוגל להיטפל לעם ישראל ואין לו כל אחיזה בו. אך כשעמלק מלובש ככנעני בא להלחם, והוא מגזע אברהם ויצחק, באות הטענות הללו, על התוצאה החמורה שלהן: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך גו'".

כשבא מישהו "כנעני, מלך ערד" ודורש ללמוד מן הגויים את ההתנהגות הקשורה באורח החיים הגשמי, כדי להצליח בהתישבות בארץ כנען – יש לדעת שלא רק שאין זו הדרך להפוך את "ארץ כנען" לארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה, כי אם, יתר על כן: מאחורי דרישה זו מסתתר האויב הנלחם בבני ישראל ובארץ ישראל, אותו עמלק שרצה למנוע את קבלת התורה ולצנן את ההתלהבות שבענייני קדושה.

התורה גילתה משהו נוסף: לא זו בלבד שבהתנהגות כזו של "כנעני, מלך ערד" מסתתר עמלק זה שהפריע לרוחניות של בני ישראל ושם מכשולים למתן תורה. אלא, בהתנהגות זו מסתתר אותו עמלק שרצה אחר כך לפגוע בגופם של היהודים. הרי ב"ימי הפורים" התגלתה הכוונה האמתית ופנימיותה של עמלק: להשמיד להרוג ולאבד ח"ו את כל היהודים.

הדרך היחידה המאפשרת את הכניסה לארץ ישראל היא: "ויחרם אתהם", ולא שיטתו של הכנעני, מלך ערד".

ט. כפי שהוסבר לעיל חוזרת מלחמה זו גם בדורנו, בסיומה של התקופה השניה, כשאנו עומדים להכנס לארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה. גם עתה עלינו מתחלה לנצח במאבק עם הכנעני מלך ערד.

212במה מתבטא המאבק? – "הכנעני" רוצה להחדיר את ההכרה שיש להידמות, בענינים הגשמיים, לשאר העמים. הוא טוען באזני היהודי: רצונך לעסוק במסחר? עליך להתנהג במסחר כרוח הסוחרים, כגויים להבדיל. רצונך להשיג משרה? עליך להתכונן אליה בדרכים המקובלות בין הגויים. לשם כל זה הנך צריך ללמוד את הענינים שהם היפך התורה, אין לך להתחשב באיסורים ובעוונות של השגת גבול, אבק לשון הרע, רבית וכו', ועליך להתבטל מלמוד התורה כדי להצליח בעניני העולם הזה.

ראשית – כך הוא אומר – עליך לשכוח שיש ענין של השגחה פרטית של ההשגחה העליונה וכי על ה"אדם התחתון" רק להכיל "כלי" כדי לקבל את ברכת ה'³¹. הגישה שעליך לנקוט היא של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ורק אז כשיהי' לך "קנאת סופרים" כזאת ותוכיח את כושרך לבצע להטוטים – תוכל להצליח במסחרך ובמשרתך.

אבל התורה מזהירה: יש לדעת מי מסתתר מאחורי טענות אלה. כאן מסתתר אותו עמלק המפריע לקבלת התורה. לבד זאת שלא זו הדרך לעשות את העולם לדירה לבורא יתברך, ולהפוך את "ארץ כנען" ל"ארץ ישראל". מתברר אחר כך שישנה כאן כוונה סמויה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" ר"ל, מגישה כזאת נולדת סכנה גם לגוף.

כי יהודי יכול להיות שלם בגופו רק כשנשמתו שלמה, תומת ישרים תנחם. אסור לתת ח"ו לצנן את ההתלהבות לתורה.

זאת היא הדרך היחידה לשמור גם על שלמותו של הגוף, כפשוטם של דברים, ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. התורה נקראת תורת חיים, ולגבי מצוות נאמר "וחי בהם", והדברים אינם אמורים רק לאחר מאה ועשרים שנה – בעולם הבא, כי אם גם, לפי פשוטם של דברים: בעולם הזה. האמצעי היחיד של היהודי לחיות ולהתקיים בגשמיות בגופו בעולם הזה הגשמי הוא לימוד התורה, תורת חיים, חיי עולם בעוה"ז הגשמי, וקיום המצוות, וחי בהם, המביאים לו חיים בכל רמ"ח אבריו (כנגד רמ"ח מצוות עשה) ושס"ה גידיו (כנגד שס"ה מצוות לא תעשה).

ואז הרי הוא מקיים את מצות "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", הוא מכשיר את העולם כולו להיות דירה לבורא, יתברך, ומביא את קיום היעוד "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות": בכל מקום יהא ניכר ונראה ש"עיני ה' אלקיך בה", ולא בשעת תפלת נעילה ביום כפור בלבד, או בשבתות וחגים או בזמן התפלה והלמוד, כי אם "מראשית השנה ועד אחרית שנה".

(משיחת פורים, תשט"ז)