שיחה א
1שיחה א
פרשת בראשית
א. ידוע פתגם רבותינו – נשיאי חב"ד – 1 ששבת בראשית משפיעה על השנה כולה, וכפי שאדם מציב את עצמו בשבת זו – כך הוא מתנהג בכל השנה.
– למה דוקא בשבת בראשית תלוי הדבר? מדוע לא במתן־תורה? והרי גם הפרשיות הרבות שמופיעות בהן מצוות שאינן מוזכרות בשאר הפרשיות – נוגעות לכל השנה? מהו המיוחד שב"שבת בראשית"?
ב. העובדה ש"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", כלומר, שהקב"ה ברא את העולם כולו מאין ואפס המוחלט2 – מוליכה בהכרח3 למסקנה שהבריאה מתקיימת מחדש בכל עת ובכל רגע.
החידוש העצום שנתחדש בששת ימי בראשית, שמאין ואפס המוחלט נוצרה מציאות "יש" – חל מחדש בכל רגע ורגע. תדיר נוצרת התהוות חדשה.
כפי שמוסבר בתניא4 באריכות בפירוש הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים"5 שלאמתו של דבר הרי הנברא לכשעצמו הוא גם עתה אין ואפס, וכל קיומו הוא משום שהקב"ה מהווה אותו בתמידות, וממילא הרי כל מציאותו – אלקות.
ג. לפי האמור יובן שאמנם שבת בראשית משפיעה על כל השנה, משום שזכירת "בראשית ברא" היא יסוד עבודת השם לכל השנה.
– כשאדם מישראל רוצה לעשות גם את עיסוקו החמרי "כלי" לאלקות, ונדמה לו שמבחינת סדרי טבע העולם קשה הדבר או שאין זה אפשרי,
הרי, כשהוא מעלה בזכרונו את הידיעה ש"לעולם ה' דברך נצב בשמים", שלאמתו של דבר אין מציאות של עולם בכלל, ומה שיש במציאות הוא כי "ויאמר אלקים יהי אור" ולכן "ויהי אור", וכך גם בשאר עשרת המאמרות הוא משום ש"קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא"6 – הקב"ה הסתכל בתורה (בעשרת המאמרות) וברא את העולם.
אזי הנחה זו, שכל קיום ומציאות העולם הוא רק על ידי העשרה מאמרות שבתורה7, מביאה לדעת שלא יתכן שמציאות העולם מפריעה לקיום המצוות, כיון שבתורה זו עצמה כתוב "אנכי הוי' אלקיך"8 וכל תרי"ג המצוות.
1כשאדם מגיע למסקנה שמציאות העולם היא תורה – הרי גם בלכתו ברחוב, ובהיותו בעסקיו הוא משנן מאמר רז"ל, פרק תהלים, פרק משנה, פרק תניא. ובכל פעולה טובה שנעשית על ידו הריהו מכריע את העולם לכף זכות9. כלומר: הכרתו והתעמקותו במשמעות הפנימית של "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" מביאה לידי כך שהדבר משפיע ביחד לכל "השמים והארץ וכל צבאם" – לכל הבריאה.
ד. כוונת הפתגם ששבת בראשית משפיעה ונוגעת לכל השנה10, היא ביחס לכל הענינים, הן רוחניים והן גשמיים.
כי הידיעה וההכרה ב"לעולם הוי' דברך נצב בשמים" נוגעת לא רק בעבודה הרוחנית, כי אם גם מסייעת להסרת הדאגות בקשר לענינים גשמיים. וכפי שאומר ב"תניא" שהדאגות על חסרון בבני חיי ומזוני באה מחמת שכחה שהכל בא מיד הקב"ה11.
ברם, כשיזכור האדם תמיד שהכל בא מידי הקב"ה בכל עת ובכל רגע – לא ידאג שכן הוא יודע ש"מאתו לא תצא הרעות"12, כי אם טוב. וכשהכרה זו תיקבע בנפשו – יראה גם בעיני בשר את הטובה בטוב הנראה והנגלה.
* * *
ה. מנהג ישראל הוא שבשבת בראשית מוכרים "מצוות" – עליות לתורה – לכל השנה.
הענין שבעליה לתורה הוא כפי שאמר הרבי – כ"ק מו"ח אדמו"ר – שבשעת עליה לתורה מתעלה האדם גם ב"תחתיים שניים ושלישיים" ולמעלה מזה. פירוש הדבר: שזאת היא עליה גם בנפש, רוח, נשמה, חי' ויחידה13 – עד התקשרות עצם הנשמה עם עצמות אין־סוף ברוך־הוא (עם הקב"ה כביכול בעצמו).
וזה גם טעם הדבר שלמרות שבלימוד תורה שבעל־פה אין לברך כשלא מבינים את הנלמד14 – הרי בעליה לתורה מברך גם עם־הארץ "דלא ידע מאי קאמר", משום שאף אם כאן למטה אינו מבין, אבל בעלית הנפש, רוח ונשמה, חי' ויחידה למעלה הוא מבין, והשגה זו נמשכת למטה – "מקרא – תורה שבכתב – קורא וממשיך"15.
וכיון שהעולם קשור בתורה, כמאמר: קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, והתורה נקראת "דפתראות ופנקסאות"16 – הרי מועילה העליה לתורה גם בגשמיות.
ו. כשם שהדבר הוא ביחס לעליות לתורה בימי שבת ושני וחמישי, שההתחלה לכך היא בשבת בראשית – 2כך גם ביחס ללימוד התורה, ישנה האפשרות בשבת בראשית לכל אחד להזדרז ולקבל על עצמו תוספת בלימוד התורה הנגלית ותורת החסידות.
כלומר: נוסף לקביעת עתים נוספים לתורה שכל אחד קבל על עצמו במשך חדש תשרי – יקבל בשבת בראשית על עצמו תוספת בקביעות יום יומית, הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות. ולימוד החסידות צריך לכלול גם חלק מפרשת השבוע – ב"תורה אור" וב"לקוטי תורה"17.
יתן השי"ת שכל אחד יקבל על עצמו בהתאם ליכלתו האמיתית, וכפי שרש נשמתו.
והקבלה בשבת בראשית בכחה לסייע בביצוע הדבר בפועל במשך השנה, תוך שחרור מטרחה יתירה, ועל ידי זה תושפע גם גשמיות – בבני, חיי ומזוני רויחי.
דובר במעלת ה"קיצורים". תמצית האמור הוא:
על כל אחד לקבל על עצמו שיעור נוסף לכל יום, הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות.
* * *
ז. השבת מברכים חדש מר־חשון. הטעם לכינוי חודש זה "מר־חשון" הוא, להיותו קשור בעונת הגשמים*. בתורת החסידות מבואר ההבדל בין טל למטר18, שמטר תלוי בעבודת הנבראים וצריכים להתפלל על גשמים. ואילו טל בא ב"אתערותא דלעילא", טל לא מיעצר19, וכיון שמטר תלוי בעבודת הנבראים – יש בו קושי יותר.
וזה גם ההבדל בין תקופת הקיץ לתקופת החורף: קיץ – ענינו הטל, "אתערותא דלעילא", וחורף – מטר, גשם – "אתערותא דלתתא", ולכן החורף הוא קשה יותר.
עוד הבדל בין ימי הקיץ לימי החורף: בקיץ מאיר ברוחניות בתוקפו "שמש ומגן הוי' אלקים"20, ולכן מאיר גם השמש הגשמית בתוקף, ביחוד בתקופת תמוז, ואילו בחורף אין הדבר כן, חורף הוא העת של עבודה בדרך "אתערותא דלתתא".
הרבי – כ"ק מו"ח אדמו"ר – אמר פעם שבקיץ קלה עבודת השם מאשר בחורף.
שבת מברכים מר־חשון, היא נתינת כח לחודש הגשמים. שבת מברכים מר־חשון חלה הרי בחודש תשרי, "חודש השביעי המושבע בכל"21 (השביעי לחודש ניסן), ומכאן הסיוע לעבודת החורף, שעל אף היותה "אתערותא דלתתא" תשרה בה "נתינת כח" זו.
3ועם ביצוע עבודת החורף, משפיעה שבת מברכים מר־חשון שבתשרי, על כל השנה כולה בגשמיות וברוחניות גם יחד.
(משיחת ש"פ בראשית תשט"ז)
הערות
עמוד 1
- 1. ספר המאמרים ה'תשי"א דף 59 (בהתורה של הבעש"ט).
- 2. דלשון בריאה מורה על יש מאין. רמב"ן על התורה, ע"פ בראשית ברא.
- 3. ראה תניא ח"ב פ"ב.
- 4. ח"ב פ"ג.
- 5. תהלים קיט, פט.
- 6. זח"ב קסא, א.
- 7. תניא ח"ב ספ"א.
- 8. שמות כ, ב. (דברים ה, ו). 1
עמוד 1
- 9. קידושין מ, ב.
- 10. שנה מל' שינוי – כל השנה, כל השינויים.
- 11. אגה"ק סי' י"א.
- 12. מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג, לח).
- 13. ב"ר פי"ד ט.
- 14. מג"א סו"ס נ.
- 15. ראה לקו"ת ויקרא ה, סע"ב.
- 16. ב"ר פ"א, א.
עמוד 2
- 17. תורה אור, לקו"ת – דרושי חסידות מאדמו"ר הזקן בעל התניא ושו"ע, על פרשיות השבוע.
- *. עיין ערוך, ערך מרחשון.
- 18. ראה לקו"ת ד"ה האזינו השמים (עג, א. ואילך).
- 19. תענית ג, א.
- 20. תהלים פד, יב.
- 21. ויק"ר כט, ח.
תניא, אגרת הקדש י״א - הטקסט מספריא
לְהַשְׂכִּילְךָ בִּינָה, כִּי לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר ה׳ לִהְיוֹת חָפֵץ בְּחַיֵּי בְשָׂרִים וּבָנֵי וּמְזוֹנֵי, כִּי עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כוּ׳״, דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן כְּלָל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה כּוּלָּם, הַנִּכְלָלִים בְּבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״;
וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית בְּ״יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית״, דְּהַיְינוּ, שֶׁהַבְּרִיאָה ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״, הַנִּקְרֵאת ״רֵאשִׁית חָכְמָה״ – וְהִיא חָכְמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת לְשׁוּם נִבְרָא – הַבְּרִיאָה הַזֹּאת, הִיא בְּכָל עֵת וָרֶגַע, שֶׁמִּתְהַוִּים כָּל הַבְּרוּאִים ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״ מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵ״אַיִן״ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, הֲרֵי הָ״אַיִן״, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג, וְהוּא הָעֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, רַק, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג, לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה, וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ.
וְזֶהוּ עִיקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָאָדָם, לְהַאֲמִין דְּ״לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵיהּ״, וּ״בְאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים״, וְעַל כֵּן ״עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ״ – הוֹאִיל וְהוּא רַק טוֹב כָּל הַיּוֹם.
וְעַל כֵּן, רֵאשִׁית הַכֹּל, שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם וְיָגֵל בְּכָל עֵת וְשָׁעָה, וְיִחְיֶה מַמָּשׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ בַּה׳, הַמְחַיֶּה וּמֵטִיב עִמּוֹ בְּכָל רֶגַע. וּמִי שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְאוֹנֵן – מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט רַע וְיִסּוּרִין וְחָסֵר לוֹ אֵיזֶה טוֹבָה, וַהֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם. וְעַל כֵּן הִרְחִיקוּ מִדַּת הָעַצְבוּת בִּמְאֹד חַכְמֵי הָאֱמֶת.
אֲבָל הַמַּאֲמִין – לֹא יָחוּשׁ מִשּׁוּם יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, וּבְכָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם ״הֵן״ וְ״לָאו״ שָׁוִין אֶצְלוֹ בְּהַשְׁוָואָה אֲמִיתִּית.
וּמִי שֶׁאֵין שָׁוִין לוֹ, מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מֵ״עֵרֶב רַב״ דִּ״לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין״, וְאוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, לָצֵאת מִתַּחַת יַד ה׳ וְלִחְיוֹת בְּחַיֵּי הַגּוֹיִם בִּשְׁבִיל אַהֲבָתוֹ אֶת עַצְמוֹ, וְעַל כֵּן הוּא חָפֵץ בְּחַיֵּי בְשָׂרִים וּבָנֵי וּמְזוֹנֵי, כִּי זֶה טוֹב לוֹ.
וְ״נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא״, כִּי עִיקַּר בְּרִיאַת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא בִּשְׁבִיל לְנַסּוֹתוֹ בְּנִסְיוֹנוֹת אֵלּוּ, וְלָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבוֹ, אִם יִפְנֶה לְבָבוֹ אַחֲרֵי ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, שֶׁהֵם תַּאֲווֹת הַגּוּף הַמִּשְׁתַּלְשְׁלִים מִ״סִּטְרָא אָחֳרָא״, וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, אוֹ אִם חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לִחְיוֹת חַיִּים אֲמִיתִּים הַמִּשְׁתַּלְשְׁלִים מֵ״אֱלֹקִים חַיִּים״.
וְיַאֲמִין שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא חַי בָּהֶם, וְכָל צְרָכָיו וְכָל עִנְיָנָיו מִשְׁתַּלְשְׁלִים בֶּאֱמֶת בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּתֵיהֶם שֶׁלֹּא מִ״סִּטְרָא אָחֳרָא״, כִּי ״מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ״ וְ״אֵין מִלָּה כוּ׳״ וְאִם כֵּן, הַכֹּל טוֹב בְּתַכְלִית רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג.
וּבֶאֱמוּנָה זוֹ בֶּאֱמֶת, נַעֲשֶׂה הַכֹּל טוֹב גַּם בְּגָלוּי, שֶׁבֶּאֱמוּנָה זוֹ שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהָרַע הַנִּדְמֶה בְּגָלוּי, כָּל חַיּוּתוֹ הוּא מִ״טּוֹב״ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת, וְהִיא הָ״עֵדֶן״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, הֲרֵי בֶּאֱמוּנָה זוֹ נִכְלָל וּמִתְעַלֶּה בֶּאֱמֶת הָרַע הַמְדוּמֶּה בַּ״טּוֹב״ הָעֶלְיוֹן הַגָּנוּז:
בראשית רבה א׳:א׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה פָּתַח (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וגו', אָמוֹן פַּדְּגוֹג, אָמוֹן מְכֻסֶּה, אָמוֹן מֻצְנָע, וְאִית דַּאֲמַר אָמוֹן רַבָּתָא. אָמוֹן פַּדְּגוֹג, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. אָמוֹן מְכֻסֶּה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ד, ה): הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע וגו'. אָמוֹן מֻצְנָע, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (אסתר ב, ז): וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה. אָמוֹן רַבָּתָא, כְּמָא דְתֵימָא (נחום ג, ח): הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן, וּמְתַרְגְּמִינַן הַאַתְּ טָבָא מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא רַבָּתָא דְּיָתְבָא בֵּין נַהֲרוֹתָא. דָּבָר אַחֵר אָמוֹן, אֻמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ.
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 1
ספר השיחות ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תש"ו-ה'שי"ת ‹ ספר השיחות - תש"י ‹ יום ו' י"ד תשרי, ה'שי"ת ‹ 356 לקוטי שיחות ח"א ע' 1