אגרת התשובה ג

67אגרת התשובה ג

א. באגרת התשובה פרק ה מבאר אדמו"ר הזקן, ש"ירידת הנפש האלקית לעוה"ז להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחי' פנימיות ומקור הדיבור הוא הבל העליון. . וכמ"ש¹ ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'", ולכן, "כמו שעד"מ כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום, ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העליון", והם עוונות האדם, כמ"ש² "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם", "וזהו ענין הכרת, שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה. . וכמ"ש³. . ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה', מלפני דייקא".

ובהערות אאמו"ר על אגרת התשובה⁴ מעיר על כפל הלשון (במשל הנ"ל) "אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום", ומפרש "הב' לשונות עולה ומגיע י"ל לנגד רצוא ושוב כי החיות הוא בבחי' רצוא ושוב. ועיין באגרת הקודש פל"א".

— באגה"ק שם מבואר, דזה שהשכינה נקראת "לב"⁵ ונשמות ישראל נקראות "אברי דשכינתא"⁶, הוא משום שנשמות ישראל מקבלות חיותם⁷ מהשכינה בדרך "רצוא ושוב", כמו החיות הנמשכת מן הלב אל האברים ע"י הדם (שבו מלובשת חיות הנפש, "הדם⁸ הוא הנפש"), שהיא תמיד באופן של "רצוא ושוב", שהרי הדם מתפשט בכל האברים וחוזר אל הלב ואח"כ שוב מתפשט אל האברים כו'.

ב. ונראה לומר, שכוונת ההערה אינה רק לבאר כפל הלשון "עולה ומגיע", אלא גם ליישב ולתרץ הביטוי "עולה (ומגיע)", שלפום ריהטא אינו מובן: המשל ד"אדם (ה)נופח כו'" הוא על ענין המשכת וירידת החיות מ"הבל העליון" לנפש האלקית כפי שהיא מלובשת בגוף האדם, וא"כ נוסף לזה שתיבת "עולה" היא יתור לשון [והי' יכול לכאורה לומר "אין הבל הנופח מגיע כלל"⁹] — היא לכאורה היפך תוכן הנמשל, ירידת החיות מהבל העליון (ולא — עלייתה)!

ומתרץ אאמו"ר שכפל הלשון "עולה ומגיע" הוא "לנגד רצוא ושוב, כי החיות הוא בבחי' רצוא ושוב", ובמילא מתאים גם לשון "עולה" (כנגד "רצוא").

ועצ"ע קצת סדרן של ב' הלשונות 68"עולה ומגיע" ("עולה" לפני "מגיע") — דלכאורה הי' צ"ל סדרן הפוך (תחילה "מגיע" ואח"כ "עולה"), שהרי בנמשל, המשכת וירידת "הבל העליון" לנשמת האדם, תחילה נמשכת החיות למטה, ואח"כ "עולה" לשרשה ומקורה¹⁰.

ועוד זאת — למאי נפק"מ כאן, לתוכן המשל מאדם ה"נופח לאיזה מקום", זה ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב"? והרי במשל זה אין ענין של "רצוא ושוב"¹¹.

ויש לומר, שאדרבה: ע"י הוספה זו ד"עולה ומגיע" המרמזת על כך ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב" — ובסדר ד"עולה" קודם "ומגיע" — מבואר ומוסבר תוכן ביאור אדה"ז בפרק זה, כדלקמן.

ג. תוכן פרק זה הוא לבאר גדר עונש כרת ומיתה בידי שמים¹², שאינו דבר צדדי ע"י "פעולה" נוספת כעונש על החטא, דכשעובר עבירה שיש בה כרת נענש בעונש זה — אלא הוא עונש טבעי הנמשך מהעבירה בדרך ממילא, דכשעובר עבירה שיש בה כרת נכרתה נשמתו ממקור חיותה, וממילא אינו יכול לחיות יותר מנ'¹³ שנה.

וזה הוא רק בישראל, לפי שנשמת ישראל היא "מבחי' פנימיות ומקור הדיבור, הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה (של שם הוי')"¹⁴, שלכן, ע"י עוונותיכם ה"מבדילים ביניכם לבין אלקיכם", "נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה שנמשכה מה"א תתאה" (מקור חיות נשמת האדם),

משא"כ בשאר נבראים לא מצינו ענין הכרת, לפי שהם "חיים וקיימים" (רק) מ"רוח פיו" שהוא החיות המלובש "באותיות שבעשרה מאמרות"¹⁵, דיבור (לא "הבל העליון") [כפי שמבאר אדה"ז בארוכה בפרק הקודם¹⁶ ההפרש ה"עצום מאד" שבין כל הנבראים ובין נשמת האדם, שהוא כההפרש שבין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו (ש"מלובש בו כח וחיות מעט מזעיר. . חיצוניות מנפש החי' שבקרבו") להבל היוצא ע"י נפיחה, ש"מלובש בו כח וחיות פנימי'" דהנפש].

היינו: אע"פ שגם שאר הברואים חיים וקיימים אך ורק מדבר ה' ורוח פיו ית'¹⁷, מ"מ, חיות זו המלובשת בדיבורו ית' אינה נפסקת¹⁸ ע"י עונות¹⁹, וכריתת "חבל" 69המשכת החיות שמאתו ית' הוא רק בנוגע לפנימיות החיות ("הבל העליון").

ד. ולכאורה יש לעיין גם בנוגע לבני ישראל, ובהקדים:

לעיל בפ"ד¹⁶, לאחרי שמבאר שנשמת האדם היא "מפנימיות החיות והשפע. . כמ"ש ויפח", מוסיף: "וגם אח"כ ירדה. . ע"י בחי' האותיות שבמאמר נעשה אדם²⁰ וכו' כדי להתלבש בגוף עוה"ז התחתון".

ומזה מובן, דמ"ש אח"כ (בריש פ"ה), ש"המשכת וירידת הנפש האלקית לעוה"ז להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחי' פנימי' ומקור הדיבור הוא הבל העליון" — אין הכוונה שהחיות המלובשת ב"הבל העליון" היא היא המתלבשת בנשמת האדם כפי שהיא למטה בעוה"ז בגוף, אלא היא צריכה להתצמצם ולהתלבש תחילה ב"אותיות שבמאמר נעשה אדם", שאין זה "הבל העליון" ("פנימי' ומקור הדיבור"), אלא דיבור ממש.

דהנה בפרק ה מוסיף חידוש עיקרי בענין "ויפח" לגבי המבואר לעיל (פרק ד):

משנ"ת לעיל שהנשמה היא "חלק²¹ משם הוי' ב"ה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו נפח", קאי על שורש הנשמה למעלה [והמשל ד"ויפח" הוא לענין זה, שכמו שב"הבל היוצא ע"י נפיחה" מלובש "כח וחיות פנימי' מבחי' הנפש החי'"²², כך שורש נשמת האדם "היא²³ מבחי' פנימי' החיות²⁴ היא חלק שם הוי' ב"ה"];

משא"כ בפ"ה מחדש, שגם "המשכת וירידת הנפש האלקית לעוה"ז להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחי' פנימיות ומקור הדיבור הוא הבל העליון"²⁵ [ולכן: (א) ענין זה אינו שייך לכללות שם הוי' אלא רק ל"הבל העליון²⁶, המרומז באות ה"א תתאה"²⁷, (ב) בזה מוסיף אדה"ז "וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'", להדגיש, שכאן הכוונה לשורש המשכת הנפש למטה להיות "נפש חי'", שזהו ע"י התלבשות הנשמה בגוף, שגם זה בא מ"ויפח"].

אבל אעפ"כ מובן ע"פ הנ"ל, שכדי שתהי' התלבשות הנשמה בגוף בפועל, צריכה החיות להתלבש תחילה גם באותיות הדיבור, "במאמר נעשה אדם".

ועפ"ז נמצא, שהנשמה כפי שהיא " 70באפיו" נמשכת (לא מ"ויפח", אלא) מ"האותיות שבמאמר נעשה אדם", החיות המלובשת בדיבורו ית'. וצריך ביאור — למה נמשלה המשכת החיות לנשמת האדם כפי שהיא בגוף, לאדם ה"נופח לאיזה מקום" (ובמילא, שע"י עונות "נכרת ונפסק חבל ההמשכה", כמו דבר המפסיק את הבל הנפיחה)?

וצ"ל, שגם לאחרי שהחיות ד"ויפח" מתלבשת ב"אותיות שבמאמר נעשה אדם", לא נשתנתה מהותה, וה"ה עדיין חיות פנימית ("ויפח")²⁷.

ויש לומר, שהביאור לענין זה נרמז בלשון אדה"ז ש"אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל כו'", וכפירוש אאמו"ר שזה בא להורות ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב".

ה. ביאור הענין:

"רצוא" ו"שוב" הם שני הפכים, ולא רק משום שהם תנועות הפכיות, זו בעלי' למעלה וזו בהמשכה וירידה למטה, אלא הוא חילוק יסודי יותר:

ענין ה"רצוא" פירושו, העלי' למקורו כפי שהוא למעלה ומושלל מענין הירידה למטה (באופן ששם אין מקום להחיות המתפשטת למטה) — ע"ד טבע העלי' (רצוא) שבאש, "שאור²⁸ האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה. . אף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה, וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו"; וענין ה"שוב" מורה על הפירוד ממקורו והירידה למטה ולהתלבש בדבר שלמטה ממנו.

וזה שהקשר בין החיות האלקית לשרשה ומקורה הוא באופן של "רצוא ושוב", מורה על שני הפכים בענין החיות: זה שיש בה ענין ה"רצוא" מורה, שחיות זו אינה חיות חיצונית לבד אלא מהותה ושרשה בעצם המקור²⁹ כפי שהוא למעלה מענין הירידה למטה, ולכן יש בחיות זו התנועה התמידית ד"רצוא", שזוהי דביקותה במקורה ושרשה (כפי שהוא למעלה מירידה והמשכה למטה); אלא שביחד עם זה יש בה ה"שוב", שעי"ז נמשך החיות ממקורה ושרשה בדבר נפרד שלמטה ממנו, שזהו ע"י ה"שוב", ההמשכה וירידה למטה.

ונמצא, שזה ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב" מורה על המשכת מקור החיות³⁰ (שלמעלה מהמשכה וירידה) להחיות דבר שחוץ ממנו.

וזהו שמרמז אדה"ז כאן, שהמשכת וירידת החיות לנשמת האדם היא באופן של "רצוא ושוב", שמזה מובן, שגם כפי שהחיות מתלבשת באותיות הדיבור (במאמר נעשה אדם), שזהו תכלית ענין ה"שוב", הרי מהות חיות זו היא "פנימיות²³ החיות (משם הוי') שהיא למעלה מעלה מבחי' האותיות" (תכלית ה"רצוא"), אלא שזהו כפי שהחיות דשם הוי' 71מתלבשת באותיות הדיבור (שלכן היא "בבחי' רצוא ושוב", כנ"ל) — ולכן גם לאחרי התלבשות החיות באותיות הדיבור, ה"ז "עד"מ כשהאדם נופח כו'".

ו. עפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון אדה"ז כאן, שלפני שמביא המשל ד"כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ כו'", מקדים: "כי הנה פשט הכתוב מ"ש ויפח הוא להורות לנו (כמו שעד"מ כשהאדם נופח כו')", דלכאורה הוא יתור לשון.

[ובפרט, שלעיל בפרק ד', כשמביא בפעם הא' הענין ד"ויפח גו'", ומבאר תוכן המשל שבזה (ההפרש "בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא ע"י נפיחה") — אינו מקדים ד"מ"ש ויפח הוא להורות לנו" (או כיו"ב)].

גם: למה נקט לשון "להורות" (ולא — "פירושו", "תוכנו" וכיו"ב)?

וע"פ הנ"ל יש לבאר זה:

כדי לבאר ענין ה"כרת" (שע"י עונות נפסקת החיות המלובשת בגוף), מוכרח לומר, שהענין ד"ויפח" הוא לא רק בנוגע לשורש הנשמה למעלה, או אפילו לשורש המשכתה למטה (שהוא מה"א תתאה כנ"ל) — אלא גם בנוגע לחיות הנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף. והיינו שהענין ד"ויפח" ישנו בכל הדרגות דהמשכת הנשמה, גם כפי שנמשכת בגוף (וגם לאח"ז — כל משך זמן היותם "אדם", נשמה וגוף יחד). ולכן "אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העליון" הרי עי"ז "נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה".

וזהו דיוק לשון אדה"ז "כי הנה פשט הכתוב מ"ש ויפח הוא להורות לנו": "פשט הכתוב" ד"ויפח באפיו" קאי על התלבשות הנשמה בתוך הגוף, וענין זה בא "להורות לנו" [לא רק תוכן ענין "ויפח" גופא, אלא] שגם לאחרי הפעולה ד"נעשה אדם" (התלבשות הנשמה בגוף ע"י התלבשות החיות באותיות הדיבור), הרי גם אז (אף שהדיבור אינו מפנימיות) ה"ז עדיין "עד"מ כשהאדם נופח כו'", דענין זה לא נשתנה ע"י התלבשות החיות באותיות הדיבור [ולכן אין זה "תוכן" ענין "ויפח" עצמו, שהרי בכתוב ד"ויפח" אין הכוונה להתלבשות החיות באותיות הדיבור (דמאמר נעשה אדם)³¹, אלא זהו עוד ענין הנלמד מ"פשט הכתוב" שנאמר "ויפח באפיו"].

ז. ע"פ כל הנ"ל מובן גם הטעם שהקדים אדה"ז "עולה" ל"ומגיע":

אע"פ ש"ויפח באפיו" קאי על המשכת וירידת החיות מלמעלה למטה בנשמה המתלבשת בגוף, הרי לעניננו, מה ש"ויפח" בא "להורות לנו", ה"ז נוגע (לא לשורש החיות כפי שנמשכת מלמעלה למטה לתוך הגוף, אלא) להחיות כפי שהיא מלובשת בגוף, שגם אז ה"ה קשורה עם פנימיות החיות (שלכן ה"ז כאדם הנופח כו'); ולהדגיש שמדובר בחיות המלובשת בגוף, נקט אדה"ז הסדר ד"עולה ומגיע", כי בחיות המלובשת בגוף הסדר הוא "רצוא ושוב", בתחילה "רצוא" (היציאה מהתלבשותה בגוף ועלייתה לשרשה ומקורה), ואח"כ "שוב" — ירידה והמשכה תוך הגוף.

ויש לומר, שגם מטעם זה מציין אאמו"ר (בסוף הערתו) לאגרת הקודש³² — כי שם מבואר ענין ה"רצוא ושוב" בין החיות דשכינה ונשמות ישראל (אברי ד 72שכינתא) כמו הרצוא ושוב של הדם באברים, שעל זה נאמר³³ "ושכנתי בתוכם", המורה על התלבשות³⁴ החיות בנשמות ישראל. והיינו, שהמדובר כאן (א) אינו בדביקות החיות דשכינה (ה"א תתאה) בשרשה ומקורה, אלא החיות השוכנת ומתלבשת בישראל עם שרשה ומקורה, (ב) וענין זה הוא באופן של "רצוא ושוב" כמו הדם, שעולה ללב, ושם מתחדשת חיותו, ונמשכת חיות חדשה לתוך אברי הגוף (בתחילה "רצוא" ואח"כ "שוב").

ח. והנה בענין הנ"ל מודגש ג"כ זה ש"אין לך דבר עומד בפני התשובה"³⁵ — אפילו לאחרי שעבר אדם על עון כרת ו"נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה שנמשכה מה"א תתאה":

ההפסק שבין החיות האלקית וגוף האדם הוא רק בדרגת החיות כפי שנפרדת ממקורה ויורדת להתלבש בגוף ("שוב")³⁶, משא"כ כפי שהחיות היא למעלה מהתלבשות בגוף, אין מקום לפירוד ב"חבל ההמשכה", והיא בדביקות תמידית עם מקורה ושרשה.

היינו, שלא זו בלבד שענין כריתת החבל אינו שייך בשורש הנשמה למעלה, אלא אפילו לא כפי שהיא נמשכת ויורדת מ"פנימיות ומקור הדיבור הוא הבל העליון" כדי "להתלבש בגוף האדם" [ורק לאחרי התלבשותה בגוף האדם³⁶ שייך ענין כריתת החבל].

וכיון שבדרגא זו לא שייך שום פגם בנשמת האדם, לכן משם נמשך באדם הכח לעשות תשובה, וע"י תשובה — "שוב³⁷ אין עונותיכם מבדילים. . ומאחר שרוח עברה ותטהרם אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא".

(משיחת ש"פ וישלח תשל"א)