שיחה א

122שיחה א

א. בפרשת גבולות הארץ (שבפרשתנו) — "זאת הארץ אשר תפול לכם גו' ארץ כנען לגבולותי'"¹ — מצינו דבר פלא בפרש"י עה"ת, שברוב הפעמים לא נקט ל' "גבול" (כלישנא דקרא פעמים רבות בפרשה זו), אלא לשון "מצר"²:

בפסוק³ "ונסב לכם הגבול גו'" פרש"י "כל מקום שנאמר ונסב או ויצא מלמד שלא הי' המצר שוה כו' יוצא המצר כו' ועובר המצר כו' לפנים מן המצר" (וכן עוד כמה פעמים בלשון רש"י בפסוק זה⁴); ובפסוק שלאח"ז⁵ "ונסב הגבול גו' והיו תוצאותיו הימה" כ' רש"י "אל מצר המערב"; ובפסוק שלאח"ז⁶ "וגבול ים" — "ומצר מערבי מהו", "והי' לכם הים הגדול — למצר"; ובפסוק שלאח"ז⁷, "וזה יהי' לכם גבול צפון" — פרש"י "גבול צפון — מצר צפון". וכן עוד כו"כ פעמים בפסוקים שלאח"ז⁸.

וצ"ע למה שינה רש"י מלישנא דקרא ונקט לשון "מצר" — הרי "גבול" היא תיבה רגילה בחומש, ועוד זאת — שאף רש"י כבר פירשה כמה פעמים: בפ' נח בפסוק⁹ "ויהי גבול הכנעני" פרש"י "גבול, סוף ארצו. כל גבול ל' סוף וקצה", וכן בפ' תצוה בפסוק¹⁰ "ועשית על החושן שרשות גבלות" כ' רש"י "וכל גבול לשון קצה", ובפ' חוקת עה"פ¹¹ היוצא מגבול האמורי פרש"י "לשון קצה וסוף" — ולמה אין רש"י מסתפק בתיבת "גבול", ונקט ל' "מצר"¹², שלא נמצא לו חבר בחומש [וגם בנ"ך נמצא רק ב' פעמים¹³]?

גם צ"ע בלשון רש"י עה"פ "זאת הארץ גו'", שכ' "לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ כו' הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותי' סביב", שבפשטות כוונתו ש"גבולותי'" היינו מצרני', וקשה דהול"ל "מצרני וגבולי" (או רק "מצרני רוחותי'"), משא"כ "מצרני גבולי רוחותי'" משמעו — "מצרני של גבולי רוחותי'".

ב. ונ"ל בפשטות:

תיבת "גבול" יש לה שני מובנים:

123א) גבול וקצה (סוף) השטח, היינו הקו המפסיק בין שני השטחים. כלשון רש"י עה"פ¹⁴ "והגבלת את העם" — "קבע להם תחומין לסימן שלא יקרבו מן הגבול והלאה", וכן "לא תסיג גבול רעך"¹⁵ — "שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור כו'".

ב) השטח עצמו שבתוך הגבולים. כמ"ש גבי מכת צפרדע¹⁶ "אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים", שהכוונה בזה לכל ארץ מצרים (ולא רק על גבולי הארץ סביב). וכן "ולא יראה לך שאור בכל גבולך"¹⁷, היינו כל רשותו של האדם. וכן צריך לפרש בעוד כו"כ מקראות¹⁸. וכן מצינו גם בלשון רש"י, כמו בפרשתנו בפירוש הכתוב¹⁹ "למטות אבותיכם תתנחלו", פרש"י "בשנים עשר גבולין כמנין השבטים", שפירושו י"ב חלקים שטחים (ולא המצרים של י"ב חלקי הארץ).

[ואין זו סתירה לפירושי רש"י הנ"ל ד"כל גבול" הוא "לשון סוף וקצה", כי כוונת רש"י במקומות הנ"ל היא רק לפרש לשון "גבול", שהיא "לשון קצה וסוף", אבל בכמה מקומות בקרא פירוש תיבת גבול הוא השטח שבין הקצוות, שנק' "גבול" להיותו בתוך הגבולות שבקצהו].

וזהו שדייק רש"י ונקט כאן לשון "מצר" דוקא, כי בפרשת גבולות הארץ, בא הכתוב לתאר את מקומו המדוייק של הקו המפסיק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ, וכמו שהכתוב מתאר בפרטיות אופן הילוך קו הגבול לכל הד' רוחות, ולכן נקט רש"י לשון "מצר" דוקא, להדגיש שכאן אין הכוונה לשטח שבתוך הגבול, אלא לגבול עצמו, וכפירוש לשון "מצר" — דבר המצר ומגביל, והיינו מצרני הארץ.

ג. עפ"ז מיושב בפשטות הדיוק והשינוי בלשון רש"י בפסוק²⁰ "וגבול ים והי' לכם הים הגדול וגבול", וז"ל: "וגבול ים — ומצר מערבי מהו. והי' לכם הים הגדול — למצר. וגבול, הנסין [האיים] שבתוך הים אף הם מן הגבול כו'". שבב' הד"ה הראשונים מדייק רש"י לשון "מצר", ובד"ה הג' נקט לשון הכתוב "מן הגבול".

וע"פ הנ"ל מובן הדבר, כי מ"ש "וגבול ים" היינו המצר המערבי, והים הגדול הוא המצר (שמן הים ולפנים "המצות נוהגות"). אבל מ"ש אח"כ "וגבול" שבא לרבות "הנסין שבתוך הים", אין הכוונה בזה לתאר את המצר של א"י, דהנסין אינם המצר עצמו, אלא שמיתורא דקרא למדים שגם הנסין שבתוך הים הם בכלל ארץ ישראל (כאילו הם בתוך גבולי הארץ), שהמצות נוהגות שמה. ולכן נקט רש"י ל' "גבול", שפירושו (לא מצר הארץ, אלא) השטח שבתוך הגבולים.

124ויש לומר, שזהו גם הטעם שעה"פ "זאת הארץ גו'" (שבתחילת פרשה זו) כ' רש"י "הוצרך הכתוב לכתוב מצרני גבולי רוחותי'" (ולא "מצרני וגבולי"), שבזה מדגיש שתיבת "גבול" אפשר לפרשה דקאי על השטח שבין הגבולים, וכוונת "גבולותי'" כאן היא ל"מצרני" הגבול (השטח).

ד. והנה כבר הובאו בכ"מ דברי השל"ה²¹ שבפרש"י עה"ת יש "ענינים מופלאים", גם ע"ד הרמז והדרוש. וגם ידועים דברי השל"ה²² שפרשיות התורה שייכות לזמן שחלות בהן, וכפי שמבאר בארוכה²³ השייכות דפרשיות מטות מסעי ודברים לבין המצרים (שלעולם חלות פרשיות אלו בבין המצרים²⁴).

ויש לומר, שזהו הרמז בזה שנקט רש"י לשון "מצר" במקום לשון "גבול" — לרמז על הזמן שקורין פרשה זו, בזמן ד"בין המצרים"²⁵.

ויש להוסיף עוד: תיבת "מצרים" במובן של "גבול" מצינו בקרא במגילת איכה²⁶ — "כל רודפי' השיגוה בין המצרים" (וכפרש"י שם²⁷ "המצרים, גבולים של שדה וכרם"), והוא רמז ג"כ על הזמן דבין המצרים, כפי שפירשו חז"ל²⁸ (והובא ג"כ בפרש"י שם).

ויש לבאר השייכות דשני הענינים — דלכאורה ה"ה ענינים הפכים, דבפרשתנו מדובר בענין של מצרני הארץ, ואילו שם קאי בענין של חורבן כו': זה שיכול להיות ענין של "בין המצרים" שרשו בכך שיש מצר וגבול לקדושת הארץ, דכאשר קדושת ארץ ישראל היא בשלימות, אזי מתפשטת קדושה זו בכל העולם²⁹ ואין מקום לענין של גלות, ורק כאשר קדושת א"י אינה בהתפשטות כדבעי, אלא היא מוגבלת ובתוך מצר, אז יש נתינת מקום לענין של "בין המצרים" כפשוטו.

ה. ובעומק יותר יש לומר, שזה שנקט רש"י לשון "מצר" כוונתו לרמז גם על המעלה והעילוי שבגבולות הארץ (אף שלכאורה הרי הם מגבילים את התפשטות קדושת הארץ, דעד כאן תבוא ותו לא).

ויובן זה ע"פ המבואר ברשימות הצ"צ על מגילת איכה³⁰, שמפרש שם הפסוקים דאיכה למעליותא, שהם ברכות נעלות ביותר. וכן מפרש³¹ הכתוב²⁶ "גלתה יהודה גו'" — "גלתה לשון גילוי", ו"גלתה יהודה" הוא "הגילוי דבחי' יהודה, דלעתיד לבוא יהי' יהודה למעלה מיוסף", "והשיגוה בין המצרים", היינו ש"ע"י שמתבונן איך שכל העולמות רק טפה א'³² כו' ולכן נמשך עי"ז מבחי' מן³³ 125המצר", ומזה מובן, ד"בין המצרים" הוא כענין "מן³³ המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה", המצר המביא לידי ההרחבה האמיתית³⁴, "מרחב י"ה".

ויש לומר, שענין זה נרמז גם בלשון רש"י על "השיגוה בין המצרים", "בין המצרים, שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס" — דלכאורה הו"ל לרש"י לנקוט ל' "גדר", "גדר מכאן ומכאן" (כלשון הכתוב³⁵ "גדר מזה וגדר מזה") — אלא שבזה מרמז רש"י, שהתוכן הפנימי ד"בין המצרים" הוא ענין של גובה, כי "מן המצר" דבין המצרים מגיעים ל"גובה" האמיתי, "מרחב י"ה".

וזהו גם החילוק הפנימי בין ב' הלשונות "גבול" או "מצר": שורש ענין ה"גבול" הוא אורו ית' המוגבל והמצומצם; אמנם ענין ה"מצר" הוא להיפך, ששרשו הוא באורו הבלתימוגבל של הקב"ה, אלא שהדרך שאדם (שהוא מוגבל) יכול להגיע לגילוי אור זה הבלתי מוגבל, הוא רק כאשר הוא קורא "מן המצר"³⁶ (שמרגיש את האיןערוך והעדר תפיסת מקום שלו וכל העולם כולו, "שכל העולמות רק טפה א'"), שאז בא "מן המצר" אל "מרחב י"ה".

וזהו שמדייק רש"י, דאע"פ שבקרא נאמר "זאת הארץ גו' לגבולותי'", אין ענינם של גבולות הללו ענין של הגבלה ומדידה, אלא ענין של מצר, שע"י ענין המצר מתגלה המרחב י"ה, שבתוך הגבולות הללו נמשכת ההרחבה האמיתית דמרחב י"ה (וכפי שבא לידי ביטוי גם בגשמיות הארץ, כדחז"ל³⁷ שארץ ישראל היא "כארץ הצבי", כעור הצבי כו').

ו. עפ"ז יש לבאר (בפנימיות הענינים) עוד ענין בפרש"י כאן:

עה"פ "זאת הארץ גו' לגבולותי'" מפרש רש"י שהטעם שהכתוב מפרט גבולי הארץ הוא "לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ כו' הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותי' סביב לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות", דלכאורה תמוה, למה לא פרש"י כפשוטו, שטעם כתיבת גבולות הארץ הוא בשביל כיבוש הארץ, לידע מהי נחלתם של ישראל?

והביאור (הפנימי³⁸) בזה³⁹: גבולות הארץ ה"ה לכאורה ענין של הגבלה, וע"ז מפרש ומגלה רש"י, שע"י ענין המצוות שמקיימים בארץ ישראל, אזי מתהפך ענין ה"גבולות" ל"מצרני" גבולי רוחותי' סביב, דאע"פ שלכאורה יש כאן ענין של גבול, ה"ז ענין של מצר שבאים ממנו ל"מרחב י"ה". כי זהו ענינן של מצוות, דאע"פ שהמצוות ניתנו במדידה והגבלה 126דוקא, הרי אין מדידה זו ענין של הגבלה באמת, אלא אדרבה, דוקא ע"י קיום המצות כפי מדידת התורה, באים עי"ז ל"מרחב י"ה", שיש צוותא וחיבור עם עצמותו ומהותו ית', מצווה המצוות.

(משיחת מוצאי ש"פ מטו"מ תשל"ט)