חנוכה

301חנוכה

... ומה שהעיר כת"ר בשולי מכתבו מהא דבמ"ס (פ"ב ה"ה) בהא דנ"ח מוסיף והולך הובאו ב' הטעמים שבזה "מעלין בקדש ולא מורידין כעין ימים היוצאים", אף שבשבת (כא, ב) הוא פלוגתא דאמוראי, כבר ציין לזה בפי' נחלת יעקב על מ"ס — הנדפס בש"ס — אף שלא פירש מאומה בזה וז"ל "גמרא דהכא סברי כתרי טעמי שבש"ס".

וי"ל דכיון דאין בידנו להכריע בין ב' הטעמים ואין אחד סותר לחברו, ואין נפ"מ בפועל שקולים הם ויבואו שניהם, וגדולה מזה מצינו בש"ס, דגם במקום שנוגע לפועל אמרו (ברכות נט, אב, וש"נ) הילכך נימרינהו לתרווייהו, ולהעיר ג"כ מפי' הרשב"ם ב"ב (עה, א) ליהוו כדין וכדין, ועוד.

וכיון דאתי לידי' נימא בה מילתא בטעמא דימים הנכנסים והיוצאים ומוסיף והולך או פוחת והולך, דזה תלוי בבירור אם הי' הנס דנ"ח הולך וגדול מיום ליום, או להיפך, והנה בשנת הנס שלא ידעו עדיין לכמה ימים יספיק השמן [(]וכבר הקשו המפרשים על התירוץ דחלקו השמן ביום א' לח' חלקים ויש עוד להוסיף קושיא מהא דזבחים (פח, א) כלי שרת אין מקדשין אלא מלאין אבל אם חסר השעור אין מקדשין, ומהא דמנחות (פח, ב) פשיטא דבמדה ראשונה כו') פשיטא, שלעיני הרואים, הי' הנס הולך וגדול מיום ליום, אבל אמרז"ל בשבת (שם) שרק לשנה הבאה קבעוה לחנוכה, ואז הרי כבר איגלאי מילתא למפרע שהי' בכח השמן הנמצא בפך ביום א' לדלוק ח' ימים, משא"כ ביום ב' שלא הי' בכחו לדלוק אלא ז"י וכו'.

וזהו טעם ב"ש כנגד ימים הנכנסין, ששיעור הדלקת כל ח' ימים הנכנסין נכלל ע"פ נס בכמות שמן זה, ומיום ליום הנס הולך ופוחת, אבל ב"ה אומרים דנס דימים הנכנסים אינו אלא בכח ולא יצא עדיין לפועל, ואין להחמיר ולהקפיד שכאו"א יכיר בנס כזה, כי רובא דעלמא אין לו אלא מה שעיניו רואות בפועל.

— וע"ד מרז"ל יומא (כא, א) ניסי דבראי קא חשיב ניסי דגואי לא קא חשיב —

ולכן צ"ל כנגד ימים היוצאין, הנס בפועל ממש ובפרט לענין הדה"נ שהוא ענין פרסומי ניסא לרבים, שמצד זה הנס הולך ומוסיף מיום ליום.

— וע"פ הנ"ל מבואר דגם בזה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא —

וע"ד החידוד י"ל דכעין שיטות ב"ש וב"ה כאן מצינו גם במק"א,

והוא בעוקצין (פ"ג מ"ה) דגים מאימתי מקבלין טומאה בש"א משיצודו, כי אז, 302בכח, ה"ה מתים כבר כיון דפרשו ממקום חיותם ואינם אלא מחוסר זמן, ובה"א משימותו בפו"מ^*.

וכדי לסיים בענין של מוסר ועבודה בקצור עכ"פ הנה טעם השני בפלוגתת ב"ש וב"ה הוא כנגד פרי החג ומעלין בקדש.

דהנה שיטות שמאי והלל בעבודת האדם לקונו נתבארו בשבת (לא, א) שמאי לחומרא והלל לקולא.

ולכן מי שיצה"ר טימא את מקדשו ובא ליטהר ולהכנס תחת כנפות השכינה, הנה לב"ש תחילת ועיקר העבודה הוא בסור מרע, ובערת הרע מקרבך. וכשמתחיל בעבודה הרע בתקפו, ונזקק ליגיעה גדולה ואור רב ודורשין ממנו יגיעה כזו, אבל מיום ליום הרע פוחת והולך ובמילא א"צ לאור גדול כביום א', ודוגמא לזה: פרי החג שמקריבים אותם כנגד או"ה שלא יצדה (ל' צדיא ורקניא) העולם מהם (ילקוט שמעוני ס"פ פנחס) אלא יהפכו לטוב ומיום ליום פוחת והולך הרע שבהם ולכן א"צ כבר למספר קרבנות גדול כ"כ

— ועפי"ז מובן שאין סתירה בין טעם דפרי החג פוחתין והולכין כנגד או"ה (ע' פירש"י ס"פ פנחס וחדא"ג בשבת) ומרז"ל בסוכה (נה, ב) שהם לכפר עליהם —

אבל ב"ה אומרים שתחילת הכל צריך להכנס תחת כנפי השכינה אף שעדיין הרע בתוקפו אצלו, ויתחיל בעבודתו בענינים של ועשה טוב, עבודה בקדש ממש ומצוה גוררת מצוה, ומעלין בקדש, שמעט מעט יוסיף אומץ להיות מוסיף והולך, עד שיודה ויהלל לשמו הגדול, שימחה זרעו של עמלק ויהי' השם גדול ושלם (ע' תוד"ה ועונין ברכות ג, א). . .

(ממכתב תחלת שבט, תש"ג)

*

... א) מה שלא נראה בעיני כת"ר התירוץ בהא דבמ"ס פ"ב ה"ה כליל ב' הטעמים מעלין בקדש וכעין ימים היוצאים כחדא, אף דבשבת (כא, ב) הוא פלוגתת אמוראי, וכתבתי דמצינו בכ"מ כה"ג וכמו בברכות (נט, א ושם) הלכך נימרינהו לתרווייהו ובב"ב (עה, א) ליהוי כדין וכדין ול"נ לכת"ר להשוותם, כי בברכות ובב"ב צריך לשני הענינים וכמ"ש במהרש"א ותר"י שם משא"כ במ"ס דאחד מהטעמים 303מספיק, ואי משום הא לא אריא, דגם בהא י"ל, דבמ"ס ס"ל כמה נמוקים דצריך לתרווייהו^*.

(אף דבש"ס משמע קצת דלא ס"ל כן, וכמו שגם בהא דברכות וב"ב מ"ד אחד חולק על חברו ובכ"ז מסקינן כתרווייהו)

ושערי נמוקים לא ננעלו, ולא אביא אלא אחדים: במי שמתחיל להדליק באמצע חנוכה, מטעם דימים היוצאים פשיטא דמדליק כשאר עמא, מהטעם דמעלין בקדש לחוד אפשר הי' להסתפק בדין זה (עיין או"ח סו"ס תרע"ב), הטעם דמעלין בקדש כו' מכריע שנדליק כנגד ימים היוצאין ולא כנגד ימים הנכנסין, מעלין בקדש שולל בעיקרו רק שלא יהי' פוחת והולך, ועכצ"ל כן, דאלת"ה יקשה מפני מה דינא דמוסיף והולך אינו אלא הידור דהידור ולא קבעו המצוה מתחלה באופן זה דמוסיף והולך אף דילפינן מקרא דמעלין כו'.

מעלין בקדש ילפינן מקרא וכנגד ימים כו' הוא רק סברא.

... ד) מה שהקשה מנ"ל בנס דחנוכה דכבר ביום הא' הי' בכח השמן לדלוק ח"י, כיון שזהו ענין נסיי ואין שייך בו חוקי הטבע, וא"כ י"ל דבכל רגע או בכל יום הי' מתחדש הנס (כנראה לזה כונתו, אף שלא פירש להדיא)^**

וכמה תשובות בדבר א) אני כתבתי שאם נאמר שע"י הנס נעשה שיהי' בכח השמן ביום א' לדלוק ח"י יובן בטוב סברת ב"ש שמדליקין כנגד ימים הנכנסין, דלכאורה אינו מובן מה ענין ימים הנכנסין להדליק עליהם ביום א'. ובא כת"ר ומקשה שלא נאמר כן וא"כ לא תהי' מובנת סברת ב"ש, ב) כל הענינים שמפני זה זקוקים היו לנס ח"י (טהרה ז"י ועשית השמן יום א', הליכה ד' ימים ושוב ד' ימים וכו') כבר הי' מציאותם ביום הא' ולא נתחדשו אח"כ, לשנה הבאה איגלאי מילתא שאופן הנס הי' שלא יהי' הפסק בהדה"נ, ואופן וכוונה זו הרי היו גם ביום א' ולא הי' להם מקום לשרות אלא על הפך השמן. ג) אפושי ניסי למגנא למה לו, ולדוגמא בנס דצפחת השמן לא חסר (מ"א י"ז), מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק (תענית כה, א) וכו' האם נאמר דבכל רגע הי' מתחדש הנס, ועוד: את"ל כן יקשה למה הי' דולק והולך ביום (שם בתענית) דשרגא בטיהרא כו' גם מנ"ל דמדה טובה ממהרת לבוא ממדת פורעניות (שבת צז, א), ויש להעיר דבברכות (נד, א) חשיב אשתו של לוט בחדא מחתא עם אבני אלגביש, ומובן אשר אין משם ראי' אלא רמז בעלמא. ויל"ע במכות מצרים דקצתם סרו מעצמם וקצתם ע"י תפלה.

ה) מש"כ אני במכתבי הקודם בתי' הב"י דחלקו השמן שבפך לח' חלקים דצ"ע מהא דזבחים (פח, א) דכ"ש אין מקדשין אלא מלאין, וא"כ לא היו נרות המנורה מלאין שוב ראיתי שטעות הוא בידי כי השמן למנורה נתקדש לא ע"י נרות המנורה 304כ"א ע"י מדת חצי לוג שהי' במקדש וכדאי' במנחות (פח, ב), ועכצ"ל כן כי גם בכל יום לא היו נרות המנורה מלאים כי היו מחזיקים יותר מחצי לוג כדמוכח שם (פט, א) דאמר מלמעלה למטה שיערו.

ותימה לאיזה צורך היו נרות המנורה גדולים יותר מחצי לוג, וי"ל ע"פ מ"ש בירוש' הובא בתוד"ה ושיערו (שם), שאם לא מצאו אלא פתילה גסה היו מוסיפים במדת השמן.

ו) בהא דהעיר כיון דהדלקה לאו עבודה היא (יומא כד, ב) ולדעת הרמב"ם גם לכתחילה כשרה בזר (ביאת מקדש פ"ט ה"ז) א"כ למה אין מחנכין המנורה אלא בהדלקה (מנחות מט, א).

ולכאורה הטעם מבואר: דהנה ענין החנוך הוא התחלת השמוש בכלי זה בענינו (עיין רש"י עה"ת שמות כח, מא) וענין המנורה פשוט בכמה קראי שהיא להעלות נר תמיד ולכן פשיטא שחינוכה הוא הדה"נ, אלא שחידשה מתני' שהוא בין הערבים דוקא, והרמב"ם (תו"מ פ"ג הי"א) הוסיף בל' המשנה "ולא את המנורה אלא בז"נ בה"ע" וכ' "אלא בהדלקת ז"נ" ע"פ הגמרא (שם נ, א) שהעיקר הוא שצ"ל הטבה בבקר, וא"כ אין נפ"מ מתי היתה עריכת הנרות

— שג"ז עבודה כדכתיב יערוך אותו אהרן (שמות כז, כא, ויקרא כד, ג) וכדאיתא ביומא (כד, ב) איכא נתינת פתילה כו' איכא נתינת שמן —

אם בבקר אם בערב, ובלבד שההדלקה היא באופן כזה שתהי' ההטבה בבקר.

והא דאין הדלקה עבודה, אינו מפני שהארת הנרות אינו דבר חשוב אלא מפני שעשית האדם בזה אינה חשובה, כי אין בזה טורח ידי בנ"א וכמ"ש בת' (ד"ה הדלקה ביומא שם) כי עלית השלהבת, שזהו ענין המנורה, הוא מאלי', וא"כ אינו נוגע לחינוך המנורה.

ז) עוד כ' כת"ר דע"פ מה דאיתא בירוש' שקלים (פ"ד ה"ב) דהשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת מעכבים את הקרבנות ובמגילת תענית (פט"ו) איתא דח"י היו עוסקים בבנין המזבח ונגמר ביום ח', וא"כ לא הוי אז מזבח, וממילא הטבת המנורה לאו כלום הוא ובודאי הדה"נ אז ל"ה רק מצוה בעלמא בלי שום סרך עבודה, ולית בה דינא דאין כל"ש מקדשין אלא מלאין, וסרה בזה ג"כ קושית העולם למה צריך לנס הא טומאה דחוי' בצבור, וז"א דאז הדה"נ הי' מצוה ולא קרבן.

ותימה דטומאה ושבת ילפינן מחד קרא כדאיתא בתו"כ פ' אמור הובא ברמב"ם הל' תו"מ (פ"ג ה"י) וא"כ לפ"ז איך הדליקו אז את המנורה בשבת, ובכ"מ משמע שהדליקו ח"י רצופים, עוד יקשה איך ישתמשו במנורה שהוקצבה לעבודה בענין שאינו עבודה, ומיהו בזה י"ל דכיון דעשו אז מנורה חדשה כדאיתא בר"ה (כד, ב) וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט (תוספתא פ"ב דמגילה, יד הל' ביה"ב ספ"א).

אבל תימה מנ"ל מצוה זו דהדה"נ אם נאמר דאין בזה החיוב שבתורה ואדרבה 305הוי אש זרה אשר לא צווה אותם, והנכנס לקדש שלא לעבודה לוקה (רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ב ה"ד).

ואגב דאתי לידא נימא בה מילתא:

במ"ש במגלת תענית, יש להעיר ממ"ש שם פ"ח, בכ"ג במרחשון איסתתר סוריגא מן עורתא כו' וכשגברה יד בית חשמונאי כו' ובאותו היום שסתרוהו עשאוהו יו"ט ושם רפ"ט בג' בכסלו איתנטלו סימואתא מן דרתא (העזרה) כו' וכשגברה יד בית חשמונאי כו' ובאותו יום שבטלום עשאום יו"ט דמשמע שעוד בסוף מ"ח ותחלת כסלו התחילו בטהרת העזרה וא"כ צ"ע למה חכו עד כ"ה בכסלו, והנה מצאתי בכתובים אחרונים ס' חשמונאים א' ד' "יבנו מזבח חדש כו' ויחדשו את כל כלי הקדש וישימו את המנורה אל ההיכל כו' ועל המנורה העלו את נרותי' כו' ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש הט' הוא כסלו כו' וישכימו בבקר ויעלו עולות על המזבח כו' ויחוגו את חנכת המזבח ח' ימים", אלא דמסתפינא להביא ראי' מספרים אלו, אף שבכ"מ מובאים דברי בן סירא, חכמת שלמה ועוד.

בדינא דירוש' הנ"ל דהשלחן כו' מעכבים כו' וע"פ המסקנא שם מעכבים בעבודת פנים עכ"פ.

(ומ"ש בקה"ע שם ד"ה ואפילו "כגון ארון", בודאי הוא טה"ד כי במקדש שני לא הואי ארון, אבל קשה דלילפי מיני' דשימה אינו מעכב וגם פרוכת לא יעכב כן מ"ש שם בפני משה ד"ה ורבי "וכגון בשלחן" אינו מובן דשלחן גם לר' יוחנן מעכב דכתיב בי' צלע, והול"ל פרוכת)

ובתוספתא פ"ו דמנחות איתא השלחן המנורה והמזבחות מעכבין זא"ז ולא הוזכרו פרוכות, וגם אינו מחלק בין עבודת חוץ ופנים. ואולי אפ"ל הטעם דלא עיכב בהם הכתוב, משום דבארון ופרוכות אין בהם עבודה, כי הזאת הדם דפרוכות ובין הבדים הוי הזאה אע"פ שלא נגע — תוד"ה אלא זבחים טו, א. ועיין מל"מ הל' עבודת יוהכ"פ פ"ג ה"ה

והנה ברמב"ם לא מצאתי לע"ע דין הנ"ל.

ונ"ל דלהרמב"ם ש"ס דילן פליג אירוש' ותוספתא, וראיתו מזבחים (נט, א) מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו, ואם עבודת עצמו א"מ כ"ש שא"מ עבודת אחרים, ומיני' ילפינן לשאר הכלים.

(ממכתב יום א' ער"ח תמוז, ה'תש"ג)

... למש"כ בנוגע לשפודין של ברזל האמור בחנוכה (בפסיקתא דר"כ), עיין שם 306שהיו שמונה (לא שבעה). וראה מש"כ בזה בצעפ"נ לרמב"ם מגילה (פ"ג, ה"ב) — דשפוד אחד בכל יום.

כן בברזל אין גביעים וכו'.

(ממכתב יטכ"ף כסלו, תשמ"ו)

במענה על מכתבו מג' ויצא, בו מעורר על מנהג כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע (ובטח נהגו כן בבית הרב דור אחר דור) לתת שמן בנר חנוכה שידלק לפחות חמשים מינוטין ושואל הסברה בזה.

והנה בפירוש לא שמעתי טעמו. ובדרך אפשר יש לומר אשר כיון שישנן דיעות חלוקות בזמן ההדלקה אם הוא קודם תפלת מעריב או לאחרי' לכן מהדרין לעשות כשתי הדיעות, היינו להדליק לאחר תפלת מנחה ובאופן שיהי' שמן בנרות כדי כל השיעור לאחר מעריב, ואין הזמן גרמא לעיין באריכות בזה. וראה פרמ"ג סתרע"ב א"א סק"ג ובמשנ"ב שם. סדר הכנסת שבת שבסי' רבנו הזקן. . .

(ממכתב ח"י כסלו, תשט"ו)

*

במענה על מכתבו מח' טבת, בו ממשיך בהנוגע להדלקת נר חנוכה, שלדעת המפרשים משתשקע החמה, היינו בצאת הכוכבים, איך אפשר להדליק קודם לזה, כיון שהדלקה עושה מצוה.

הנה צודק הוא אם הי' כמה זמן לפני זה, וכמו קודם פלג המנחה^*, משא"כ כשמדליקין לפ"ע זמן ההדלקה בערב שבת שאפילו לדיעה הנ"ל יוצאים בזה.

ומ"ש אודות הדלקת נר חנוכה בנר חשמלי כבר דשו בזה רבים והם בשו"ת בית יצחק, פקודת אלעזר, לבושי מרדכי וראה ס' מאורי האש וכמדומה ששקיל וטרי בזה גם בהירחון קול תורה היו"ל בירושלים.

אבל מ"ש הוא במכתבו — וכן עד"ז הוא גם בשו"ת פקודת אלעזר — שאין יוצאים בזה משום דבעי שיעור בעת הדלקה, ואפשר שיסגרו הזרם העלעקטרי או כמו שכותב דדבר מצוי סגירה, והפסק הנ"ל לא נראה לי כלל, כיון שהסגירה והפסק באים מסיבה חיצונית של בעל בחירה ואינו ודאי כלל וכלל שמפני שני טעמים אלו אינה דומה לרוח מצוי' ושכיחא וכיו"ב.

(ממכתב ט"ז טבת, תשט"ו)

* 307... שו"ת פקודת אלעזר שהזכרתי במכתבי הוא להרה"ג וכו' אלעזר לעוו (סאטמאר — תרצ"א). — מדובר ע"ד עלעקטרי בהנוגע לחנוכה וכיו"ב, עייג"כ בספר משפטי עוזיאל חלק א. כף החיים סי' תרע"ג. ישכיל עבדי ח"ב או"ח ס"ט. המאסף שנה ט ח"ח סי' צא. שושנה (ג'רבה. תשט"ו) ח"י. . .

(ממכתב כ"א שבט, תשט"ו)

בנועם קבלתי את תשורתו נרות שעוה לחנוכה, ונשען על מה שאמרתי לו מכבר שידוע (זח"ב קכח, ב) אז אַ מצוה דאַרף אַ אידן קאָסטען געלט, הנה מוסג"פ המחאה, און איר זאָלט דאָס פאַרניצען געזונטערהייט אויף וואָס איר ווילט אויף אַ גוטען אופן.

ומענינא דיומא:

לכאורה בנס חנוכה כיון שהי' הנס בנצחון המלחמה, למה הוצרכו לנס נוסף בפך השמן, ועוד ממ"נ אם הי' נשאר פך אחד טהור, הרי יכול להיות הנס שיהי' בו להדליק עד שיהי' בכדי עשיית שמן טהור, ולמה הוצרכו נס בתוך נס, מציאות הפך, וששמן המעט יספיק לשמונה ימים.

וי"ל בד"א עפ"י המבואר באחרונים, שמדין תורה מותר הי' להדליק ג"כ בשמן טמא, אי משום שזהו קרבן צבור, או מפני שמשקה דביהמ"ק אינו מקבל טומאה וכו', אלא שכיון שבנ"י הגיעו בעבודתם אז לעבודה שלמעלה מטו"ד כ"א במסירת נפש, הרי הראו להם ג"כ חיבתם מלמעלה, אף שע"פ דין מותר הי' להדליק בשמן טמא, הנה בנס, שלמעלה מטו"ד, מצאו פך של שמן טהור וכו'. וכמו שבעבודה של מס"נ הנה יש ג"כ שני אופנים, וכמבואר בדא"ח ההפרש בין מס"נ דר"ע שאמר מתי יבוא לידי ואקיימנה, שאף שגוף העבודה היא למעלה מטו"ד, אבל בזה גופא יש לו תענוג, ונעלית מזה עוד המס"נ דאברהם אבינו, שהוא מילא תפקידו ויקרא שם בשם הוי' אל עולם, א"ת ויקרא אלא ויקריא, אלא שבאם הי' נצרך לקיום דבר זה ענין המס"נ, הרי לא הי' מניעה, היינו שעבודתו במס"נ לא באה מצד היוקר והנועם דמס"נ, אלא כדבר המובן מאליו וממילא, כי א"א בלא"ה לקיים ענינו בעולם, ובחנוכה הי' ג"כ באופן כזה שישראל עמדו על נפשם כדי שלא לשכוח תורתך וחוקי רצונך, ואם א"א הי' בלא מס"נ, הרי לא הי' מניעה מצד זה, אבל לא מצד היוקר דאופן דמס"נ, ולכן בנס זה של השמן הראו להם נס בתוך נס, היינו שפך השמן שמצאו שזהו גופא נס, הנה הי' בזה נס נוסף, שאף שלא הספיק אלא ללילה אחד, הנה הדליקו ממנו שמונה ימים ובלבד שיהי' השמן טהור, וידוע שבנ"י נמשלו לשמן מפני זה שהם אין מתערבים עם 308כל המשקים וכמו השמן שאין מתערב עם כל המשקים (מד"ר ר"פ תצוה) וי"ל שזהו ג"כ הענין שדוקא במצות נר חנוכה ישנו הענין דקיום המצוה כפשוטו, מהדרין, ולמהדרין מן המהדרין, שזהו ג' הענינים שבתורה, נגלה דתורה, רזין דאורייתא, ורזין דרזין.

והשי"ת יזכנו בעגלא דידן שיהי' כלה ריגלא דתרמודאי, אותיות מורדת, ויהי' מוסיף והולך מעלין בקדש עד אשר משתשקע החמה, בחשך הלילה, הנה לילה כיום יאיר.

(ממכתב כ"ח כסלו, תשי"ב)

ת"ח על מכתבו מכ"א כסלו. . . ושמחתי על הודעתו מהתחלתו. . . וכהוראת מצות חנוכה שיש שם קיום המצוה כפשוטה, ומהדרין, ומהדרין מן המהדרין [אשר י"ל שזהו בדוגמת הנס שלדעת כמה מהאחרונים אפשר הי' להדליק ג"כ בשמן טמא, כיון שזהו קרבן צבור וכו' (האריך בזה בפלפול כדרכו הרה"צ והרה"ג וכו' מאוסטרובצה, בספרו^* הנדפס עתה) ואעפ"כ נעשה נס (הידור) שנמצא פך שמן, ובנס זה גופא נעשה עוד נס (מהדרין מן המהדרין) שלא הי' בו אלא כו' ודלק שמונה ימים, כנור דלע"ל, שהוא של שמונה נימים]. ונהגו כל העם — כמ' מן המ'!

המחכה לבשו"ט בענין פעולות הטובות בחינוך הכשר: חנוך ענין חנוכה, והכשר כו' פך אחד חתום בחותמו של כה"ג וכו'. . .

(ממכתב כ"ח כסלו, תשי"ב)

... ובימי חנוכה האלו, אשר הי' הנס באור ומאור שבתורה, וכמבואר בדא"ח שרצו להשכיחם תורתך שהיא תורת ה', כי לימוד התורה בפ"ע כשכל עמוק לא איכפת להו וע"ז עמדו בנסיון ובמס"נ למעלה מטו"ד, ולכן הי' גם הנצחון באופן נסי, ונוסף על ענין הנצחון של המלחמה, ג"כ ענין הנר, שלא הי' שמן בהפך אלא להדליק וכו', היינו כי אף שע"פ נגלה דתורה מותר הי' להם להדליק גם בשמן שלא הי' טהור 309כמבואר באחרונים, אבל לאות חיבה נעשה נס להדליק בשמונה ימים, והיתה כל ההדלקה בשמן טהור.

וש"מ כמה דברים, וא' מהם הוא אשר זוהי הוראה, שכשיש מלחמה מבפנים ומבחוץ וכמו שהי' בזמן החשמונאים, שנלחמו נגד היונים ונגד המתיונים, א"א הי' בלא המאור שבתורה אילנא דחייא שאין שם אחיזה ולית תמן טומאה משא"כ באילנא דטו"ר.

וי"ל בדרך אפשר, שזהו ג"כ הבאור שדוקא במצות נר חנוכה יש הענין דמהדרים ומהדרים מן המהדרים, כי בשעת מלחמה ותחבולות ערמה א"א להכנס בשקו"ט דשכל ולהסתפק בעבודה שע"פ טו"ד, וכל הענינים צריכים להיות בהידור, וגם זה אינו מספיק וצ"ל מהדרים מן המהדרים, ואפשר לומר שזהו נגלה דתורה ורזין דאורייתא ורזין דרזין, מים, יין, ושמן שצף ע"ג יין, ויעויין באמרי בינה בענין המחלוקת שמן שצף ע"ג יין אי הווי חיבור (ש' הק"ש פנ"ד ואילך. ועייג"כ לקו"ת שה"ש ג, ג).

(ממכתב כ"ו כסלו, תשי"ב)

... ולסיים מענינא דחנוכה:

היונים דגלו בשם השכל, וכנודע בדה"י, ועי"ז רצו להשכיחם תורתך — שהתורה היא שלך, כי אלמלי לא ניתנה תורה למדנו צניעות וכו' (עירובין ק, ב) — ולהעבירם מחוקי רצונך — חקים דוקא, וזהו ג"כ שטמאו דוקא כל השמנים, כי הטומאות מגזה"כ הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו (רמב"ם סוף הל' מקואות).

ומה שהי' ביכלתם לטמא כל השמנים (שכל דקדושה, שכל של בנ"י) הוא משום כי בהנהגה ע"פ השכל בפני עצמו אפילו שכל דנפש האלקית, יש מקום לטעות (ובמילא גם לחטא אח"כ) ולא עוד אלא שיכול להטעותו שמקיים הוא עי"ז מה שנצטווה, ומקיים גם חקים וגזירות שאינם בשכל, — וכידוע שזה הי' חטא שאול אשר חמל על כל הטוב למען זבוח לה"א, ואמר הקימותי את דבר ה' (ש"א, טו).

וזהו שנצטווינו לדון דין אמת לאמתו ומדייק בתוס' (מגילה טו, ב) אע"פ שהעדים מעידין, ויל"פ הדיוק ע"פ הנ"ל, דאע"פ דעדות גזירת מלך הוא (ב"ב קנט, א) ולכאורה אין מקום לחשוד, ובפרט אם נאמר שעדות הוא דין ולא בירור. א"כ הרי אינו נוגע לו הדבר שהרי התורה גוזרת, בכ"ז צריך לחקור, כיון שיד שכלו ג"כ באמצע, וי"ל שזהו שייכות הענינים במגלה (שם) להיות עטרה (מקיף שלמעלה מהשגה, ויעוין הל' תשובה פ"ח ה"ב דיוק הל') למי שמשים כו' הדן את יצרו, הדן דין אמת לאמתו המתגבר על יצרו ואח"כ — שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה — ולכן גם המלחמה עם 310היונים היתה למעלה מן השכל (כי היו חלשים לגבי גבורים וכו') כי אם במס"נ ותוקף הרצון שלמעלה מן השכל, וזהו שלשבעת ימים, שבעת ימי הבנין, ז' ימי בראשית, לא הי' שמן כי טמאוהו אבל ליום א', כח הרצון ומס"נ שלמעלה מהתחלקות מדרי' הי' שמן (וע"ד המבואר במה שחה"ש הוא יום אחד אבל חהמ"צ וחה"ס ז' ימים — בהוספות לתו"א ס"פ יתרו). . .

(ממכתב א' דחנוכה, ה'תש"ז)

... ובקשר עם ימי חנוכה הבע"ל ולברכה עלינו ועל כל ישראל, חפצי להדגיש רק אחד מהרמזים שישנם בנרות חנוכה, והוא:

מצות נרות אצל ישראל, הם: נרות בית המקדש, נרות שבת, ונרות חנוכה, ההפרש דנרות חנוכה לשאר הנרות הוא, שנרות בית המקדש ונרות שבת צריכים להדליק בעוד החמה זורחת, וגם באותו המספר פעם בפעם, משא"כ נרות חנוכה צריכים להדליק דוקא משתשקע החמה, ומיום ליום צריכים להוסיף עוד אור — נר —. והא בהא תליא, דכאשר בחוץ ג"כ אור יכולים להסתפק להמשיך באור של תורה ומצות ע"ד הרגיל, וע"פ הרוב יכולה להספיק, והתורה על הרוב תדבר, משא"כ כשהחמה — כי שמש ומגן ה' אלקים — אינה זורחת בגלוי בהסביבה, אז אין להסתפק שיהי' עובד השי"ת היום כמו אתמול ומחר כמו היום, לפי שאז לא רק שלא יבקע החשך כ"א גם סכנה ישנה שהחשך יחדור גם למקום שעד עתה הי' אור, ולכן מוכרח בכל יום להתוסף עוד אור, וע"ד מאמר רז"ל מעלין בקדש. והנמשל די בהיר ואין דורש ביאור נוסף. . .

(ממכתב כ"ג כסלו, תשי"ג)

... ומאחר שימי החנוכה הבע"ל ממשמשים ובאים, וידוע הדיעות^* אם זהו כנגד ספירת הנצח או ספירת ההוד ובכ"א ה"ה מירכי דקשוט דלבר מגופא ובכ"ז יש בהם מעלה וכידוע מרז"ל, לע"ל כל המועדים בטלים חוץ מחנוכה ופורים (הובא בס' החיים ס' פרנסה ריש פרק ז', ועיין ג"כ פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ו, ירושלמי תענית ב, יג, יוצר לזכור^**, בהוספות לתו"א למגלת אסתר ועוד), וע"ד מעלת אור חוזר המבוארת בכ"מ.

311ויה"ר שמעלה זו תאיר גם בדורנו דור יתום זה דרא דעקבתא דמשיחא בסופו, באור המוסיף והולך משתשקע החמה עד שיפעול דלילה כיום יאיר בביאת בר נפלא בעגלא דידן...

(ממכתב כ"ג כסלו, תשי"ז)

... בנוגע להערתו מ"ש בחוברת האנגלית דחנוכה^* השם סוריא בה בשעה שבדברי רז"ל הנוסח הוא מלכות יון, — הנה ידוע בזה שכל הקודם קודם אין מחוייב לפרט דבריו משא"כ הבאים אחרי זה שכדי להשמר מטעות צריכים לבאר דבריהם בפרטיות, וכיון שהשם מלכות יון כולל כמה מדינות וכמה ממלכויות שצמחו ממלכות יון דאלכסנדר מוקדון, (ואם בפרט הרי מדינת יון היא בחצי האי דאירופא ולא בסוריא שבעסיא), הרי לשמור הקורא מהטעות בחרו בשם המבורר יותר. ומה שבנוסח התפלה קבעו השם יון, הנה יש לומר בזה כמה כוונות, והיותר פשוטה לכאורה היא זו שהמלחמה התנהלה בשם תרבות יון תורתה ומנהגי' נוסף על הטעם שמזמן תום גלות מדי ופרס ועד התחלת גלות אדום הוא רומי הרי הרדיפות והגליות שבינתים נקראים בשם גלות יון בדברי רז"ל וגם ע"ז י"ל הטעם כנ"ל. . .

(ממכתב ג' טבת, תשי"ד)

א. כל מאורע שבעולם הוא בהשגחה פרטית¹, ובפרט מאורע בחיים של בני ישראל, ועאכו"כ בנישואין של בן ובת בישראל, שתכליתו הוא להיות "בנין עדי עד"² לדורי דורות — הרי זה בודאי בהשגחה פרטית. לכן יש לבאר הקשר והשייכות בין תוכן ענין החתונה והזמן שבו חל, שבהשגח"פ הוא בימי החנוכה (בנר החמישי³), וכדלקמן.

ב. במצות הדלקת נרות חנוכה מצינו שגם נשים מחוייבות בה, כדאיתא בגמרא⁴ "נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס".

ובזה גופא שני פרטים:

312א) הגזירה היתה גם עליהן, וכלשון הרמב"ם⁵ "פשטו ידם בממונם ובבנותיהם", וכפירש"י⁶.

ב) שההצלה מהגזירה נעשה ע"י אשה⁷.

ומפני זה — אף שמצות נר חנוכה היא מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה⁸ — בנדו"ד מחוייבות בה גם הנשים.

וכידוע⁹ מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, כשהי' עוזב את ביתו לפני חנוכה הי' מצווה לזוגתו הרבנית שטערנא שרה נ"ע שתדליק המנורה בעצמה (אף שהברכות היתה שומעת מא' הגברים)¹⁰.

ג. וביאור הענין בפרטיות יותר¹¹:

בענין המסירת נפש שהי' לישראל בהמלחמה נגד היוונים מצינו דבר שלכאורה אינו מובן:

המלחמה נגד הגזירות היתה באופן של מסירת נפש למעלה מטעם ודעת, דבר שע"פ דין לא היו מחוייבים בזה, ועד כדי כך שגם הנשים לחמו בזה במסירת נפש, ולא חשבו כלל בזה שע"פ דין לא היו מחוייבות בזה¹²?

— ואע"פ שזה (שאין חיוב במסירת נפש) הוא רק שלא בשעת השמד, "אבל בשעת השמד והוא שעומד מלך רשע. . ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות"¹³, ובנדו"ד הי' זה גזירת השמד, הרי בד"א — בגזירה "לבטל דתם או מצוה מן המצוות", היינו שכופים ואונסים את ישראל לעבור על אחת מהמצוות, משא"כ לצאת במלחמה נגד המלכות הרשעה לבטל גזירות, אין חיוב ללחום במסירת נפש —

וכמו שמובא בגמרא¹⁴ הדוגמא לזה מאסתר המלכה שבפועל לא עברה על הדת 313מפני ש"קרקע עולם היתה", ולא עשתה מעשה מכיון שהעכו"ם התכוון רק להנאת עצמו (ולא שהיא תעבור על הדת)¹⁵, וא"כ: מפני מה לחמו (גם הנשים) במסירת נפש בלי כל מדידה והגבלה למעלה מטעם ודעת, והרי ישנה הסברא ד"קרקע עולם"?!

ד. והביאור:

מכיון שבנדו"ד היתה הגזירה בנוגע ל"טהרת המשפחה"¹⁶, שזהו ענין עיקרי ויסודי בקדושת האומה הנוגע לדורי דורות, לכן למרות כל החשבונות באם אכן ע"פ דין נתחייבו בזה, אעפ"כ, מכיון שזה הי' תלוי בקדושת האומה לחמו בזה במסירת נפש — ללא כל חשבונות — למעלה מטעם ודעת.

ועפ"ז מובן מה שהנס היתה ע"י אשה דוקא:

נתבאר לעיל שהנשים לחמו בזה במסירת נפש, לכן זכו בזה מלמעלה שגם הנס יהי' על ידן. ולכן מחוייבות במצות נר חנוכה גם הנשים (כנ"ל ס"ב).

ה. הקב"ה משלם לישראל "מדה כנגד מדה"¹⁷. ולכן שילם לישראל שכר שהוא למעלה מטעם ודעת, שנוסף לזה שעצם נצחון המלחמה הי' נס שלמעלה מדרך הטבע, הנה הראה להם הקב"ה נס גדול עוד יותר במציאת פך שמן הטהור.

ויובן זה בהקדם: דלכאורה מדוע הוצרכו ישראל לנס דמציאת פך שמן טהור, הרי "טומאה הותרה (דחוי') בצבור"¹⁸, וא"כ הי' מותר להם להדליק המנורה גם בשמן טמא?

והביאור בזה: שהקב"ה שילם להם "מדה כנגד מדה", ומכיון שהם מסרו נפשם באופן דלפנים ולמעלה משורת הדין (כיון שכנ"ל הי' זה נוגע לקדושת האומה), שילם להם הקב"ה בנס דמציאת הפך של שמן טהור שהוא גם למעלה משורת הדין, שהרי ע"פ דין היו מותרים להדליק בשמן טמא.

ובזה גופא נתוסף בהנס מחיל אל חיל¹⁹, ש"לא הי' בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים"²⁰.

ו. ומזה הוראה לכאו"א:

בדבר הנוגע לקדושת האומה, אין לעשות אך ורק מה שמותר (וצריך) משורת הדין, אלא צריכים להתחזק ולהתאמץ ללכת במסירת נפש למעלה מטעם ודעת, 314לפנים משורת הדין, והקב"ה משלם מדה כנגד מדה, שאף בענינים שיכולים להסתפק במדה מסויימת, נותן הקב"ה בשפע רב — בגשמיות ועד"ז ברוחניות.

*

[אחר כך שאל אחד הרבנים שנוכחו שם (בעת השיחה) את כ"ק אדמו"ר שליט"א שהענין שדיבר הוא ע"ד הנגלה שגם אנו מבינים אותו, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

איתא בזהר²¹ "אסתכל באורייתא וברא עלמא" — דכשם שבעולמות ("עלמא") ישנו סדר השתלשלות של ריבוי דרגות, עד"ז מובן בנוגע לתורה ("אורייתא"). ולכן — אף שהביאור הוא ע"ד הנגלה כו', הרי"ז אחר ההשתלשלות מענינים ע"ד ה"נסתר"²² ("פנימיות התורה"), ששרשם למעלה מעלה, אלא שע"י השתלשלות שלהם בתורה — מתבארים ומשתקפים באותיות פשוטות יותר אבל תוכנם אחד הוא.

[אח"כ שאל הנ"ל עוד (ע"ד ההוראה דמס"נ), ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:] כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר, שצריכים לדבר ע"ד מסירת נפש, ובפרט באמריקה²³.

(משיחת נר ה' דחנוכה, ה'תשי"ב^*)

—————————