אגרת נז
אגרת נז
[אלול תקנ"ח]
וצדקה 3552 כנחל איתן (בעמוס ססי' ה' 3553 ). פי' כמו שנחל איתן הוא המשכה 3554 הנמשכת מבחי' 3555 איתן, שהיא 3556 בחי' נקודה בהיכלא 3557 ותרין ריעין 3558 וכו'. ואותיות איתן משמשות לעתיד 3559 פ' אנא עתיד לאתגליא 3560 , כמ"ש הנה 3561 ישכיל עבדי וגו', והיינו שיתגלה אז אור א"ס ב"ה ויחודו ית' תוך פנימית נקודת הלב, על ידי המשכת נחל איתן, הוא הארת חכמה עילאה שיאיר בפנימיות הלב, ליבטל ביחודו ית' בתכלית מעומקא דלבא, אחרי הסרת 3562 הערלה מתאוות הגשמיות וכו'.
והנה עתה בגלות החל הזה 3563 יש גם כן עצה יעוצה 3564 להאיר קצת אור ה' מבחי' איתן לתוך נקודה 3565 פנימיות הלב, כעין לעתיד, והיינו על ידי שמעורר 3566 על ניצוץ אלקות שבנפשו בחי' רחמים רבים העליונים. כי באמת כל זמן שאין האדם זוכה שיתגלה אור ה' מבחי' איתן בנקודת פנימית לבבו, ליבטל ביחודו ית' מעומקא דלבא עד כלות הנפש ממש, אזי באמת יש רחמנות גדולה על הניצוץ שבנפשו, כי הניצוץ נמשך מבחי' חכמה עילאה ממש, וכשאינו יכול להאיר מבחינתו לתוך פנימיות הלב, ששם מקום גילוי הארה 3567 זו, הרי זה בבחי' גלות ממש. ועל ידי רחמים רבים העליונים יוצא מהגלות והשביה, ומאיר לתוך נקודה 3568 פנימיות הלב בחי' אהבה רבה זו, כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם 3569 , וכמ"ש בלק"א פמ"ה.
ומודעת זאת 3570 כי אתערותא דלעילא באתערותא דלתתא דוקא תליא מלתא, דהיינו על ידי התעוררות רחמים רבים בלב רחמנים וגומלי חסדים, להשפיע למטה השפעה גשמיות 3571 זהב וכסף וכו', ולכן פעולת הצדקה היא פעולת נחל איתן ממש. והנה מודעת זאת מ"ש כי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו 3572 האלקית, להאירה באור החיים א"ס ב"ה.
ועל זה תמכתי יתידותי 3573 , בל אהיה למשא על 3574 כל אהוביי ורעיי, אשר העתרתי עליהם דברי 3575 מידי שנה 3576 , לפתוח ידם רב להם 3577 יותר מכדי השגת ידם בצוק העתים 3578 האלו ה' ירחם 3579 , להוצאות הגאר קיך 3580 , כי רבה היא 3581 בשנים אלו, אשר מתחדשים תמיד אנ"ש חדשים 3582 לבקרים 3583 , הולכי רגלים דלים ואביונים 3584 נקיים 3585 , אשר ההכרח ליתן להם גם צידה לדרך, מלבד מזון ומחיה בשערינו. וגם הוצאה חדשה אשר לא היתה מימי קדם היא הוצאת הבילעטין 3586 , אשר יפרש ציר נאמן 3587 מוכ"ז, סך מסויים 3588 ועצום מדי שנה בשנה 3589 ה' ירחם. ולזאת תפול נא תחינתי ונפשי בשאלתי 3590 , ובקשתי כפולה ושטוחה ופרושה לפני כל אנ"ש אוהביי ורעיי חדשים וגם ישנים 3591 , שלא לתת מגרעות 3592 בקדש ח"ו הס מלהזכיר 3593 ליתן בגרעון 3594 כסף 3595 מערך נפשם, אשר הערכתי ברשימה 3596 אשר תח"י ציר נאמן הותיק ותמים מו"ה שמואל 3597 מוכ"ז נ"י, וכל המוסיף יוסיפו 3598 לו ברכה וחיים 3599 מאת ה' מן השמים 3600 .
כנפשו ונפש אוהב נפשם דורש שלומם 3601 וטובתם מלב ונפש חפצה 3602
שניאור זלמן בלאמ"ו ברוך זללה"ה
הערות
- 3552. נדפסה בקונטרס אחרון שבתניא אגרת ז. ובשלימות בלוח ירושלים – לונץ (תש"ו, ע' רה). בטאון חב"ד גליון 22. לקוטי הגהות ע' קמ. אגרות-קודש מהדורת תש"מ אגרת לו. ומועתקת בכת"י ירושלים 414, בכותרת: "מכתב וביאור מאדמו"ר על דרוש הנ"ל הנשלח ע"י שד"ר מ' שמואל מונקעת". ובסופה: "הועתק אות באות מגוף הכתב שביד הותיק שד"ר מ' שמואל מונקעת". "דרוש הנ"ל" – הכוונה לד"ה ראה שבלקו"ת (דברים יח, א), הנעתק בכת"י הנ"ל – לפני אגרת זו, ושבו מבואר ענין נחל איתן. הנדפס בתניא נעתק בכת"י (1064 לד, ב. ובכת"י ירושלים 2916 רסד, ב). וגם שם ושם מופיעה אגרת זו – כביאור ל"נחל איתן המבואר לעיל" בד"ה ראה שבלקו"ת הנ"ל. דרוש הנ"ל נעתק בכמה כת"י, ובשנים מהם (414 הנ"ל. 633 קסח, א) נרשם בראשו התאריך "שבת שמברכין אלול שנת תקנ"ח". ולפי זה נכתבה האגרת שלפנינו בשבוע שאחר שבת זו. האגרת היא בקשר למגבית לצורך הוצאות העניים מאנ"ש הנוסעים לשהות אצל רבינו, וצורפה לה רשימת "הערכה" של רבינו – סכום הכסף שעל כל אחד מאנ"ש לתרום למגבית זו. המ"מ ותיקונים לאגרת זו (מלבד ההשלמה שבסוף, ומלבד המוסגרים בחצאי ריבוע), נעתקו מקונטרס "מראה-מקומות, הגהות והערות קצרות לספר של בינונים" לכ"ק אדמו"ר זי"ע (נמצא בדפוס), ו"לוח התיקון" שבסוף ס' התניא. תוכן האגרת: אגה"ק ו [לקמן אגרת עב]. לקו"ת ח"ד יח, ב.
- 3553. ססי' ה: כד.
- 3554. שנחל איתן הוא המשכה: כנחל שהוא המשכת מים.
- 3555. מבחי ' : [נ"א: מנחל].
- 3556. איתן שהיא: לעיין פרדס ע' איתן. לקו"ת דברים יח, ג. יט, א. אוה"ת [בראשית] שצב, ב ואילך.
- 3557. נקודה בהיכלא: זח"א ו, א. ת"ז ת"ה.
- 3558. ותרין ריעין: לקו"ת וירא. ועי' זח"ב נ, ב. וש"נ.
- 3559. משמשות לעתיד: "שהן באין בראש התיבות להורות על שימוש הפעולה להבא אפעל, יפעל, תפעל, נפעל". לקו"ת שם.
- 3560. אנא עתיד לא תגליא: [ראה זח"ג יא, א].
- 3561. הנה ישכיל עבדי: ישעי' נב, יג. ונאמר על לע"ל. וישכיל הוא בחי' משכיל לאיתן – אוה"ת [שם] שפז, ב.
- 3562. אחרי הסרת כו': כנ"ל אגה"ק ד [לקמן אגרת סה].
- 3563. בגלות החל הזה: גלות של החיל – בנ"י – הזה. עובדי' א, כ.
- 3564. עצה יעוצה: [ע"פ ישעי' יד, כו].
- 3565. ל תוך נקודה: נקודת?. [וכן הוא בנ"א].
- 3566. ע"י שמעורר כו': להעיר מ[תניא] ח"א פמ"ה. אגה"ת פ"ז. אגה"ק ו [לקמן אגרת עב].
- 3567. ששם כו' הארה: דוקא כי העיקר במוחין. ע"ל [בתניא] ח"א פי"ט ואגה"ק ד [לקמן אגרת סה].
- 3568. לתוך נקודה: נקודת?.
- 3569. ליעקב אשר פדה את אברהם: ישעי' כט, כב. בכתוב: "בית יעקב" אבל בסנהדרין יט, סע"ב ובב"ר פס"ג, ב מפרש בפשטות זה "יעקב פדה את אברהם" וכן הובא הל' בכ"מ, - וכהפירוש תיכף בהמשך זה עצמו (הובא בסנהדרין שם וכו') "לא עתה יבוש יעקב גו'". עי' [תניא] ח"א פל"ב.
- 3570. מודעת זאת: [ישעי' יב, ה]. אגה"ק יז [לקמן אגרת קא].
- 3571. גשמיות : גשמיית? [וכ"ה בנ"א: גשמית].
- 3572. עור בעד עור . . נפשו : איוב ב, ד. אגה"ק י [לעיל אגרת מ] טז [לעיל אגרת מא]. באגה"ק סוסט"ז הובא גם "עור בעד עור" משא"כ בסוס"י, ועד"ז בכ"מ, ואולי י"ל: עור בעד עור – ה"ז צדקה בהגבלה (כבפשטות), והובא רק כשמדובר (גם) בצדקה זו.
- 3573. תמכתי יתידותי: ע"פ פיוט אזכרה בנעילה.
- 3574. אהיה למשא על: ע"פ איוב ז, כ.
- 3575. העתרתי עליהם דברי: ע"פ יחזקאל לה, יג.
- 3576. מדי שנה : כאן לא מדובר על מגבית מעות אה"ק שבכל שנה (שזה הי' בחדשי החורף), אלא במגבית לצרכי חו"ל, שמכאן נראה שגם זה הי' בכל שנה. וראה לעיל אגרות כד (תקנ"א) כח (תקנ"ב) לד (תקנ"ג) מ (תקנ"ד).
- 3577. ידם רב להם: ע"ד דברים לג, ז.
- 3578. בצוק העתים: ע"פ דניאל ט, כה. וראה גם לעיל אגרת לט, ובהנסמן בהערות שם.
- 3579. ה' ירחם: ע"ד ישעי' יד, א.
- 3580. להוצאות הגאר קיך: כדלעיל אגרת כח, ובהנסמן בהערות שם.
- 3581. כי רבה היא: אסתר א, כ.
- 3582. אנ"ש חדשים: ראה "תקנות לאזניא" דלעיל אגרות לה. מג. נ.
- 3583. חדשים לבקרים: איכה ג, כג.
- 3584. דלים ואביונים: ע"פ ישעי' יד, ל.
- 3585. אביונים נקיים: ע"פ ירמי' ב, לד.
- 3586. הוצאת הבילעטין: נראית הכוונה, כמבואר בהיכל הבעש"ט (גליון יד ע' קכז), שהכוונה לתשלום עבור תעודות מסע בתוך רוסיא מעיר לעיר. וגם זה נמשך אל "הולכי רגלים דלים ואביונים נקיים" הבאים לשהות אצל רבינו.
- 3587. ציר נאמן: ע"פ משלי כה, יג.
- 3588. סך מסויים : ראה בטאון חב"ד (32, 12 הע' 24).
- 3589. מדי שנה בשנה: ע"פ ש"א ז, טז.
- 3590. ונפשי בשאלתי: אסתר ז, ג.
- 3591. חדשים ו גם ישנים: שה"ש ז, יד.
- 3592. מגרעות: ע"פ מלכים א ו, ו.
- 3593. הס מלהזכיר: ע"פ עמוס ו, י.
- 3594. ליתן בגרעון : נ"א: לדון בגרעון.
- 3595. בגרעון כסף: ע"פ קדושין יד, ב.
- 3596. הערכתי ברשימה: ראה מבוא פרק ד.
- 3597. ציר נאמן . . מו"ה שמואל: מונקעס, כאמור לעיל, בשוה"ג לתחלת האגרת (ראה אודותיו בית רבי עז, ב. ס' התולדות אדה"ז ע' שצ. אהל רח"ל ע' 53). והוא הי' השד"ר גם בשנת תקנ"ב (לצורך הגאר קיך ועוד) – כדלעיל אגרת כח. כפי הנראה לא התעכב הרבה בדרכו, כי בחוהמ"ס תקנ"ט התייעץ עמו רבינו, בשעה שבאו לאסרו להובילו לפטרבורג (ראה לקוטי דבורים ח"ד ע' תשנ. רשימת היומן ע' קנא. לקוטי שיחות חט"ו ע' 504).
- 3598. יוסיפו : נ"א: מוסיפין.
- 3599. וכל המוסיף יוסיפו לו ברכה וחיים: ע"פ ביצה טז, א. תענית לא, א ובפרש"י שם.
- 3600. מאת ה' מן השמים: וירא יט, כד.
- 3601. דורש שלומם: ע"פ תצא כג, ז.
- 3602. מלב ונפש חפצה: עפ"י דה"י א כח, ט.
תניא, אגרת התשובה ז׳ - הטקסט מספריא
וְאוּלָם, דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהַיָּשָׁר לִבְחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל – הֵם ב׳ דְּבָרִים דֶּרֶךְ כְּלָל.
הָאֶחָד, הוּא לְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים עַל נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, שֶׁנָּפְלָה ״מֵאִיגְּרָא רָמָה״ – חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא לְ״בִירָא עֲמִיקְתָּא״, הֵן הֵיכְלוֹת הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְעַל מְקוֹרָהּ בִּמְקוֹר הַחַיִּים, הוּא שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְיָשׁוֹב אֶל הַוָיָ׳ וִירַחֲמֵהוּ״, פֵּירוּשׁ, לְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלָה וְיָרְדָה תּוֹךְ הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַטְּמֵאִים לְהַחֲיוֹתָם, עַל־יְדֵי מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, וּמַחְשְׁבוֹתָיו הָרָעוֹת; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים״ – בִּרְהִיטֵי מוֹחָא וְכוּ׳ הִיא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּזְמַן הַמְסוּגָּל לָזֶה, הוּא בְּתִיקּוּן חֲצוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסִּידּוּר בְּהֶעָרָה, עַיֵּין שָׁם בַּאֲרִיכוּת. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב שָׁם: ״נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁינוּ, אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ״.
וְלָכֵן נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא ״מֶלֶךְ עָלוּב״ בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמַ״ק זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי אֵין לְךָ עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, וּבִפְרָט כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי שִׁיעוּר שִׂכְלוֹ וַהֲבָנָתוֹ, יִתְמַרְמֵר עַל זֶה מְאֹד מְאֹד.
וְהַב׳, לְבַטֵּשׁ וּלְהַכְנִיעַ הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר כָּל חַיּוּתָהּ הִיא רַק בְּחִינַת גַּסּוּת וְהַגְבָּהָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְגוֹ׳״, וְהַבִּיטּוּשׁ וְהַהַכְנָעָה עַד עָפָר מַמָּשׁ – זוֹהִי מִיתָתָהּ וּבִיטּוּלָהּ.
וְהַיְינוּ, עַל־יְדֵי ״לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה״, וְלִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְכוּ׳״, כִּי כָּל קָרְבָּן מִן הַבְּהֵמָה – הוּא לְשֵׁם הַוָיָ׳, הִיא מִדַּת הָרַחֲמִים, אֲבָל לְשֵׁם אֱלֹקִים, הִיא מִדַּת הַדִּין – אֵין מַקְרִיבִין קָרְבַּן בְּהֵמָה, כִּי אִם לְשַׁבֵּר וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְזֶהוּ ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״.
וְהַאֵיךְ נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא? כְּשֶׁהַ״לֵּב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה״ וְכוּ׳.
וְהַאֵיךְ נִשְׁבָּר הַלֵּב וְנִדְכֶּה? הִנֵּה, מְעַט מִזְּעֵיר הוּא עַל־יְדֵי סִיגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת, בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה שֶׁאֵין לָנוּ כֹּחַ לְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה כְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁ״הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית״.
אַךְ עִיקַּר הַכְנָעַת הַלֵּב, לִהְיוֹת נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְהַעֲבָרַת רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, הוּא לִהְיוֹת מִ״מָּארֵי דְּחוּשְׁבָּנָא״ בְּעוֹמֶק הַדַּעַת, לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ שָׁעָה אַחַת בְּכָל יוֹם אוֹ לַיְלָה לִפְנֵי תִּיקּוּן־חֲצוֹת, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶּׁפָּעַל וְעָשָׂה בַּחֲטָאָיו בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגָרַם לַעֲקוֹר נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וְהוֹרִידָהּ לִמְקוֹם הַטּוּמְאָה וְהַמָּוֶת, הֵן הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְנַעֲשֵׂית בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה אֲלֵיהֶם לְקַבֵּל מֵהֶם שֶׁפַע וְחַיּוּת לְהַשְׁפִּיעַ לְגוּפוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים״, כְּלוֹמַר, שֶׁחַיֵּיהֶם נִמְשָׁכִים מִמְּקוֹם הַמָּוֶת וְהַטּוּמְאָה, (וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ וְגוֹ׳״, אֵינוֹ כְּ״לוֹעֵג לָרָשׁ״ חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא הַכַּוָּונָה עַל הָרְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, שֶׁמְּבַלְבְּלִים אוֹתָם בְּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בְּעוֹדָם בְּרִשְׁעָם וְאֵינָם חֲפֵיצִים בִּתְשׁוּבָה, כַּנּוֹדָע).
וְאַף מִי שֶׁלֹּא עָבַר עַל עֲוֹן כָּרֵת, וְגַם לֹא עַל עֲוֹן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁהוּא הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה וּכְהַאי גַּוְנָא, אֶלָּא שְׁאָר עֲבֵירוֹת קַלּוֹת, אַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהֵן פּוֹגְמִים בַּנְּשָׁמָה וְנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית, וְכִמְשַׁל פְּגִימַת וּפְסִיקַת חֲבָלִים דַּקִּים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֲרֵי בְּרִיבּוּי הַחֲטָאִים יָכוֹל לִהְיוֹת פְּגַם כְּמוֹ בְּלָאו אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת אוֹ מִיתָה, וַאֲפִילוּ בִּכְפִילַת חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת מְאֹד.
כְּמוֹ שֶׁהִמְשִׁיל הַנָּבִיא הַחֲטָאִים לְעָנָן הַמַּאֲפִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ – הֵם עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, [הַמַּבְדִּילִים] בֵּין פְּנִימִית הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית, כְּהַבְדָּלַת עָנָן עָב וְחָשׁוּךְ, הַמַּבְדִּיל בֵּין הַשֶּׁמֶשׁ לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל: וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ הֵן ״עֲבֵירוֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו״, הַמַּבְדִּילִים כְּהַבְדָּלַת עָנָן קַל וְקָלוּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.
וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁבַּמָּשָׁל הַזֶּה, אִם מֵשִׂים אָדָם נֶגֶד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּחַלּוֹן מְחִיצוֹת קַלּוֹת וּקְלוּשׁוֹת לָרוֹב מְאֹד, הֵן מַאֲפִילוֹת כְּמוֹ מְחִיצָה אַחַת עָבָה וְיוֹתֵר – וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בַּנִּמְשָׁל בְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו. וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַמְפוּרְסָמוֹת מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהֵן מַמָּשׁ כַּעֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים.
כְּמוֹ הַעֲלָמַת עַיִן מִן הַצְּדָקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וְגוֹ׳״, וּ״בְלִיַּעַל״, הִיא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְכוּ׳, וְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, הִיא לָשׁוֹן הָרָע, הַשְּׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים, וְכָל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה־זָרָה, וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת בַּגְּמָרָא. וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וִיתֵּר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל עֲבוֹדָה־זָרָה וְכוּ׳״.
וְלָכֵן סִידְּרוּ בִּקְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁעַל־הַמִּטָּה, לְקַבֵּל עָלָיו ד׳ מִיתוֹת בֵּית־דִּין וְכוּ׳. מִלְּבַד, שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד, כָּל הַפּוֹגֵם בְּאוֹת יוּ״ד שֶׁל שֵׁם הַוָיָ׳ – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב סְקִילָה, וְהַפּוֹגֵם בְּאוֹת הֵ״א – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה, וּבְאוֹת וָי״ו – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב הֶרֶג, וּבְאוֹת הֵ״א אַחֲרוֹנָה – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב חֶנֶק: וְהַמְבַטֵּל קְרִיאַת־שְׁמַע – פּוֹגֵם בְּאוֹת יוּ״ד, וּתְפִילִּין – בְּאוֹת הֵ״א, וְצִיצִית – בְּאוֹת וָי״ו, וּתְפִלָּה – בְּאוֹת הֵ״א וְכוּ׳.
וּמִזֶּה יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיל לִלְמוֹד לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, וּבִיטּוּל תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן:
בראשית רבה ס״ג:ב׳ - הטקסט מספריא
עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים (משלי יז, ו), הָאָבוֹת עֲטָרָה לַבָּנִים, וְהַבָּנִים עֲטָרָה לָאָבוֹת. הָאָבוֹת עֲטָרָה לַבָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יז, ו): וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. הַבָּנִים עֲטָרָה לָאָבוֹת, דִּכְתִיב: עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר אַבְרָהָם לֹא נִצֹּל מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ אֶלָּא בִּזְכוּת שֶׁל יַעֲקֹב, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ דִּין לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן וְיָצָא דִינוֹ מִלִּפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן לִשָּׂרֵף, וְצָפָה אוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן בְּאַסְטְרוֹלוֹגְיָאה שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְהוֹלִיד בַּת וְהִיא נִשַּׂאת לַמֶּלֶךְ, אָמַר כְּדַאי הוּא לְהִנָּצֵל בִּזְכוּת בִּתּוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְהוֹלִיד וְהִיא נִשַּׂאת לַמֶּלֶךְ. כָּךְ אַבְרָהָם יָצָא דִינוֹ מִלִּפְנֵי נִמְרוֹד לִשָּׂרֵף, וְצָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲקֹב עָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, אָמַר כְּדַאי הוּא אַבְרָהָם לְהִנָּצֵל בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה כט, כב): לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם, יַעֲקֹב פָדָה אֶת אַבְרָהָם. דָּבָר אַחֵר, עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, (בראשית כה, יט): וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.
תענית ל״א א - הטקסט מספריא
לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ.
רַב מַתְנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה. וְאָמַר רַב מַתְנָה: אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה, תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה.
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין.
אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא: וְקָרוּ לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל. מִכָּאן וְאֵילָךְ, דְּמוֹסֵיף — יוֹסֵיף, וּדְלָא מוֹסֵיף — יֵאָסֵף. מַאי ״יֵאָסֵף״? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיהּ.
שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּת מֶלֶךְ שׁוֹאֶלֶת מִבַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל —מִבַּת סְגָן, וּבַת סְגָן — מִבַּת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּבַת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה — מִבַּת כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְכׇל יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִין זֶה מִזֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא (יִתְבַּיֵּישׁ) [לְבַיֵּישׁ] אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.
כׇּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מְקוּפָּלִין וּמוּנָּחִין בְּקוּפְסָא.
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. תָּנָא: מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, נִפְנֶה לְשָׁם.
מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: יְפֵיפִיּוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַיּוֹפִי, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי. מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַמִּשְׁפָּחָה, לְפִי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים. מְכוֹעָרוֹת שֶׁבָּהֶם מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשׁוּם שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים.
אָמַר עוּלָּא בִּירָאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לְצַדִּיקִים, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה׳ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ״.
הֲדַרַן עֲלָךְ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית
that they may ascend to wherever they wish, i.e., they may go to Jerusalem, Bethel, or Dan.
Rav Mattana said: There was an additional salvation on this day, as it was the day that the slain of Beitar were brought to burial, several years after the battle at Beitar (see Gittin 57a). And Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial.
It is Rabba and Rav Yosef who both say: The fifteenth of Av was the day on which they stopped chopping down trees for the arrangement of wood that burned on the altar, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: From the fifteenth of Av onward, the strength of the sun grows weaker, and from this date they would not cut additional wood for the arrangement, as they would not be properly dry, and they would therefore be unfit for use in the Temple.
Rav Menashya said: And they called the fifteenth of Av the day of the breaking of the scythe, as from this date onward no more trees were cut down, and therefore it was a celebration for the trees. The Gemara adds: From the fifteenth of Av onward, when the days begin to shorten, one who adds to his nightly Torah study will add years to his life, and he who does not add [mosif] will be gathered [ye’asef]. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: He will be gathered? Rav Yosef said: It means that his mother will bury him, as he will be gathered to his grave (see Genesis 49:33).
§ The mishna taught: As on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, and on the fifteenth of Av they would go out to the vineyards and dance. The Sages taught this tradition in greater detail: The daughter of the king borrows white garments from the daughter of the High Priest; the daughter of the High Priest borrows from the daughter of the deputy High Priest; the daughter of the deputy High Priest borrows from the daughter of the priest anointed for war, i.e., the priest who would read verses of Torah and address the army as they prepared for battle; the daughter of the priest anointed for war borrows from the daughter of a common priest; and all the Jewish people borrow from each other. Why would they all borrow garments? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments.
The mishna further taught: All the garments that the women borrowed require immersion, as those who previously wore them before might have been ritually impure. Rabbi Elazar says: Even if the garments were folded and placed in a box [kufsa], an indication that they had not been touched for a long time, they nevertheless require ritual immersion before being worn.
The mishna also stated that the daughters of the Jewish people would go out and dance in the vineyards. A tanna taught: One who did not have a wife would turn to there to find one.
It is taught that those women of distinguished lineage among them would say: Young man, please lift up your eyes and see what you choose for a wife. The Sages taught this practice in greater detail in a baraita: What would the beautiful women among them say? Set your eyes toward beauty, as a wife is only for her beauty. What would those of distinguished lineage among them say? Set your eyes toward family, as a wife is only for children, and the children of a wife from a distinguished family will inherit her lineage. What would the ugly ones among them say? Acquire your purchase for the sake of Heaven, provided that you adorn us with golden jewelry after our marriage to beautify us.
The tractate concludes with a statement related to the topic of dancing. Ulla of the city of Bira’a said that Rabbi Elazar said: In the future, in the end of days, the Holy One, Blessed be He, will arrange a dance of the righteous, and He will be sitting among them in the Garden of Eden, and each and every one of the righteous will point to God with his finger, as it is stated: “And it shall be said on that day: Behold, this is our God, for whom we waited, that He might save us. This is the Lord; for whom we waited. We will be glad and rejoice in His salvation” (Isaiah 25:9). God will be revealed, so that every righteous individual will be able to say: This is our God, as though they were pointing at Him with a finger.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.
- אגרות קודש כרך יט ז'רט קדושין יד, ב
- לקוטי שיחות כרך לא הוספות משפטים קדושין יד, ב
- לקוטי שיחות כרך לו שמות שיחה ב קידושין יד, ב
- לקוטי שיחות כרך ז בהר שיחה ב קידושין יד, ב ואילך
- לקוטי שיחות כרך יט ראה שיחה ד קדושין יד, ב
- לקוטי שיחות כרך יט ראה שיחה ד קידושין יד, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך כב בהר שיחה ב קידושין יד, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, ה'תשכ"ד קידושין יד, א
- תורת מנחם ש"פ בהעלותך, ט' סיון ה'תשכ"ז* קידושין יד, ב
- מאמרים מלוקטים חלק ג ש"פ בהעלותך, ט' סיון ה'תשכ"ז קידושין יד, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תמח דין חמץ שעבר עליו הפסח קידושין יד, ב
- שו"ת יורה דעה סימן שמה קדושין דף י"ד ע"ב
- שו"ת יורה דעה סימן שנח קדושין דף י"ד
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת לח מאותו ספר קדושין יד, ב
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת מח מאותו ספר קדושין יד, ב
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת נג מאותו ספר קדושין יד, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ג (סי' תמח-תנב) תמח דין חמץ שעבר עליו הפסח קידושין יד, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"א (סי' רמב-רנב) מהדורא בתרא לסימן רמג קידושין יד , ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"א (סי' רמב-רנב) מהדורא בתרא לסימן רנב וסי' דש קידושין יד , ב

