316
דער — את פתח לו. די שאלת החכם איז דאָס ניט פון די מעלות החכם, עס איז גאָר פון דעם חסרון החכם, ווייל פרעגען פאַרוואָס, דאַרף מען ניט; אָבער ביי ושאינו יודע לשאול איז אַנדערש.
אמונה איז ניט אויף אַלץ. דאָס וואָס מען קען פאַרשטיין איז ניט שייך קיין אמונה. דאָרט וואו מען האָט שוין דערגרייכט אַלץ וואָס מען קען צוקומען דורך השגה הויבט זיך דאָרט אָן אמונה. איז — אַז ער קומטצו צו דעם וואָס איז העכער פון פאַרשטאַנד, דעמאָלט פאַרשטייט ער, אַז דאָס אַלץ וואָס ער האָט פריער פאַרשטאַנען איז גאָר קיין השגה ניט, אַז ער איז גאָר געווען אַ שאינו יודע לשאול...
ז. אַז ער — דער בעל ההגדה — פאַרענדיגט די מדריגות אחד פון די ארבעה בנים הויבט ער אָן ריידען וועגען דעם מה15 פון יעדערען. חכם "מה" וכו'.
ח. אַ איד וואו ער זאָל ניט זיין — דאַרף ער וויסען אַז ער איז אַנדערש.
דער עיקר איז האָבען געזונטע פיס, שטאַרקע נה"י, דער חב"ד איז נאָר צוליעב מדות און נה"י.
ט. אחר אמירת ההגדה, כשגמרו "לשנה הבאה בירושלים" סיים כ"ק אדמו"ר שליט"א: מיט משיח'ן.
סדר השני, חה"פ, ה'תש"ט
י. דער אַלטער רבי איז פריער געווען אַ של"ה איד16 און האָט משבח געווען פאַר דעם מיטעלען רבי'ן, וואָס ער האָט גענומען פון של"ה בכלל ובפרט אין דעם פירוש פון די ט"ו סימני הסדר.
יא. (אחר הפסקא הא לחמא עניא המשיך לספר מחג הפסח תרנ"ט ואמר:)
יעדער וואָרט פון טאַטען איז געווען מדוייק. מ'האָט געדאַרפט זיין אַ גרויסער מבין צו פאַרשטיין יעדע תנועה. יעדער וואָרט וואָס דער טאַטע האָט געזאָגט איז דאָס געווען, אַן טרערען און אָן קרעכצעניש, נאָר אַדורכגעווייטאָגט דורך און דורך און פלעגט דאָס זאָגען בלחישה.
יב. אין דעם אופן פון זאָגען די הגדה איז ביי הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק געווען בדיוק אפילו אין דעם דגש. דעם ערשטען לשנה הבאה וכו' פלעגט ער זאָגען דעם דגש אויף דעם בית (מתיבת הבאה17); און ביים צווייטען לשנה הבאה איז געווען דער דגש אויף דעם אלף: לשנה הבאה בני חורין18.
יג. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק האָט דאַן געזאָגט: דער עיקר אַז עס זאָל זיין דער ירושלים האמיתי, יראה שלם19. עס קען זיין כמה טעות'ן אין דעם, וואָס הגם עס זיינען אידישע טעמים אָבער דער תוך איז ניט אמת, און אַז דער תוך איז ניט אמת קען דאָס פאַרפירען אין רע הגמור.
דאָס האָט דער טאַטע געזאָגט לפרסם
הערות
- 15. החילוק דאח"ד ומ"ה דכל אחד, אולי יש לבאר עפמשנ"ת ענין הוי' השני (שהוא שם מ"ה) ואחד שבשמע ישראל שזהו זו"ן — ראה לקו"ת שה"ש ד"ה לבבתיני פ"ב. אמרי בינה שער הק"ש בתחילתו. שרש מצות התפילה פי"ג ועוד.
- 16. [ראה לעיל ע' 99. וש"נ].
- 17. זע אויך פירש"י לך לך טו, יז.
- 18. [ראה ספר השיחות תרפ"חתרצ"א ס"ע 213 ואילך. וש"נ.
- 19. ראה ב"ר פנ"ו, י. תוד"ה הר — תענית טז, א. לקו"ת פקודי ד, א. ר"ה ס, ב. שה"ש ו, ג. סה"מ תרפ"ט ע' 122. לקו"ש חט"ו ע' 234. ובכ"מ.
רש"י על בראשית ט״ו:י״ז - הטקסט מספריא
ויהי השמש באה. כְּמוֹ וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם (בראשית מ"ב), וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ (מלכים ב י"ג), כְּלוֹמַר, וַיְהִי דָּבָר זֶה:
השמש באה. שָׁקְעָה:
ועלטה היה. חָשַׁךְ הַיּוֹם:
והנה תנור עשן וגו'. רָמַז לוֹ שֶׁיִּפְּלוּ הַמַּלְכֻיּוֹת בַּגֵּיהִנֹּם:
באה. טַעֲמוֹ לְמַעְלָה, לְכָךְ הוּא מְבֹאָר שֶׁבָּא כְבָר. וְאִם הָיָה טַעֲמוֹ לְמַטָּה, בָּאָלֶ"ף, הָיָה מְבֹאָר כְּשֶׁהִיא שׁוֹקַעַת; וְאִ"אֶ לוֹמַר כֵּן, שֶׁהֲרֵי כְבָר כְּתִיב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְהַעֲבָרַת תַּנּוּר עָשָׁן לְאַחַר מִכָּאן הָיְתָה, נִמְצָא שֶׁכְּבָר שָׁקְעָה; וְזֶה חִלּוּק בְּכָל תֵּבָה לְשׁוֹן נְקֵבָה שֶׁיְּסוֹדָהּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, כְּמוֹ בָּא, קָם, שָׁב: כְּשֶׁהַטַּעַם לְמַעְלָה, לְשׁוֹן עָבַר הוּא, כְּגוֹן זֶה, וּכְגוֹן וְרָחֵל בָּאָה, קָמָה אֲלֻמָּתִי, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, וּכְשֶׁהַטַּעַם לְמַטָּה הוּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, דָּבָר שֶׁנַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו וְהוֹלֵךְ, כְּמוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן, בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה:
ויהי השמש באה AND IT CAME TO PASS, WHEN THE SUN WENT DOWN —Similar syntactical constructions are (42:35) ויהי הם מריקים שקיהם “And it came to pass when they were emptying their sacks”, and (2 Kings 13:21) ויהי הם קוברים איש “and it came to pass when they were burying a man” — as much as to say, and this thing happened (i. e. after ויהי supply the words דבר זה: “And this thing happened: the sun set etc.”)
השמש באה THE SUN CAME — i.e. set.
ועלטה היה THERE WAS THICK DARKNESS — darkness during the day-time
'והנה תנור עשן וגו BEHOLD A SMOKING FURNACE — He foreshadowed to him that these Monarchies would descend into Gehinom (Pirkei DeRabbi Eliezer 28).
באה IT (SHE) CAME — The accent is on the first syllable, consequently it must signify that it (the sun) had already set. If, however, the accent were on the last syllable, on the א, it would signify that there was darkness whilst it was setting (i. e. the former is a perfect, the latter a participle). It is impossible to explain it thus here (that it means the sun was setting) because it has already been stated (v. 12) “And it came to pass that when the sun was setting”, and the passing of the smoking furnace took place after this — consequently the sun had set already when it passed. This is the difference in the case of every word (verb), feminine gender, whose root has two letters, as בא ,קם ,שב: when the accent is on the first syllable, it is the perfect tense, as is this word באה here, and like (19:9) “And Rachel (באה) came”; (37:7) “And my sheaf קמה arose”; (Ruth 1:15) “Behold, thy sister-in-law (שבה) has gone back”; but when the accent is on the last syllable it is a present tense (participle), denoting an action being done now and continuing to be done, as for instance, (29:6) “She is coming (באה) with the sheep”; (Ester 2:14) “In the evening she used to come (באה) and in the morning (שבה) she used to return”.
בראשית רבה נ״ו:י׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה (בראשית כב, יד), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה לִי מַה לְּהָשִׁיב, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, כב): כִּי בְיִצְחָק וגו', וְעַכְשָׁו קַח נָא אֶת בִּנְךָ וגו' וְחַס וְשָׁלוֹם לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא כָּבַשְׁתִּי רַחֲמַי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא נִזְכַּר לָהֶם אוֹתָהּ הָעֲקֵדָה וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אַבְרָהָם קָרָא אוֹתוֹ יִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. שֵׁם קָרָא אוֹתוֹ שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ יִרְאֶה כְּשֵׁם שֶׁקָּרָא אוֹתוֹ אַבְרָהָם, שֵׁם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, וְאִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ שָׁלֵם, אַבְרָהָם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ שְׁנֵיהֶם, יִרְאֶה שָׁלֵם, יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עַד שֶׁהוּא שָׁלֵם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֻכָּה וְהָיָה מִתְפַּלֵּל בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עו, ג): וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְּצִיּוֹן, וּמָה הָיָה אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁאֶרְאֶה בְּבִנְיַן בֵּיתִי. דָּבָר אַחֵר, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וּבָנוּי חָרֵב וּבָנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, הֲרֵי בָּנוּי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים טז, טז): שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה. אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה', הֲרֵי חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה, יח): עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם. ה' יֵרָאֶה, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, יז): כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- יד - שנת תשט"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשט"ו. סה"ש תש"ט ע' 316
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.