(ד)
(ד) אין למחות כו'. הוזקקתי לכךנה לפי שהמנהג פשוט לאכול מיני מתיקה ומרקחת קודם הסעודה ולא מיחו בהם רבנן קשישאינו. וטעמם ונימוקם עמם לפי שאין דרך לאכלם כלל בתוך הסעודה אלא אליבא ריקנא, וא"כ אין כאן איסור משום ברכה שאינה צריכה, עיין מגן אברהם סוף סי' רט"ונז דכשאינו חפץ לאוכלו בתוך הסעודה אין בו משום ברכה שאינה צריכה. וכן אין בו משום קדימת הלחם לפניו, שהרי מחמת הקדימה אינו חייב לאכול דבר שלא היה חפץ לאוכלו עכשיו בלא הקדמה כמ"ש רמ"א סי' רי"א ס"ה בהג"הנח, והכי נמי אינו חייב מחמת הקדימה לאכול בתוך הסעודה שלא היה חפץ לאוכלו אז בלא הקדימה, וכל שכן שאינו חייב שלא לאוכלו כלל מחמת הקדימה, דאם אינו חייב לאכול דבר שאינו חפץ לאוכלו עכשיו אע"פ שהוא חביב עליו עכשיו כ"ש שאינו מחויב שלא לאכול דבר שהוא חביב עליו וחפץ לאוכלו עכשיו וזה ברור. ועיין במ"א סוף סי' רט"ו דאף שחפץ לאכול תוך הסעודה אלא שחפץ לאכול ג"כ אחר הסעודה, כיון שנמנע מלאכול הכל תוך הסעודה מחמת חפצו ותאותו אין בזה משום ברכה שאינה צריכה. ולפי זה הוא הדין בנידון דידן אם אוהב יותר לאוכלו קודם הסעודה מלאוכלו בתוך הסעודה אין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה. ואפשר דגם משום קדימה אין כאן, דאיסור ברכה שאינה צריכה חמורה שחוזר עליה מעורכי המלחמה, כדאיתא בהקומץנט לפי מ"ש התוס'ס והרא"ש בהלכות קטנותסא, ולא אשכחן הכי בקדימת ברכה לחבירתה. וכן כתב בהדיא בס' הזכרונותסב בהשגתו על מהר"ם גלאנטיסג שהתיר שלא להביא הפירות לפניו בבת אחת בשבת שאז לא נפטרו אף שברכותיהם שוות, דמתניתיןסד דקתני היו לפניו מינים הרבה דוקא קתני היו לפניו, ועל זה כתב בספר הנ"ל דמתניתין לענין קדימה שהיא קלה דוקא מתנייא אבל לא לענין לאפושי בברכות. ולפי זה צריך לומר שמה שכתב המ"א בסי' רי"א סק"ט ובסי' רי"ב סק"ג דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה אף שהוא חביב, היינו כשהחביבות שוה לו בין שיקדימנו בין שיאחרנו, אבל כשחפץ ומתאוה להקדימו דוקא אין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה כמ"ש סוף סי' רט"ו, והוא הדין משום קדימה הקלה.
ומיהוסה מספר הנ"ל אפשר לדחותסו, משום דמסיום לשונו מבואר דס"ל דאף כשאין כולם לפניו בשעת הברכה נפטרים בה (אם דעתו עליהם) דדמי לאמת המיםסז ע"ש, אם כן י"ל דהתם דוקא דהוה ברכה לבטלה ממש, שהרי נפטרו כולם בברכה אחת, הילכך הקדימה קלה ממנהסח (אבל משום גרם בלבד ס"ל דאין איסור כלל[)]. והכי ס"ל ג"כ למהר"ם גלאנטי סי' ל"[ח] עיין שם, שלא הזכיר כלל שיביאו בני ביתו לפניוסט, אלא אף הוא עצמו יביאם על השלחן אחד אחד, ולא אסר שם בבת אחת אלא משום דהוה ברכה לבטלה ואסור לענות אחריו אמן עיין שם, וא"כ כשנוטל אחד אחד ממקום הנחתן דמי ממש להביאו כולם לפניו ואוכלן אחד אחד בהפסק ברכת המזון בינתייםע. ושם חלוק המגן אברהם סוף סימן רט"ו על השל"העא, ועל מהר"ם גלאנטי לא חלק. וגם בלא"ה קשה מה הפרש בין מצוה לבני ביתו שלא יביאו כללעב בין מניח אותם בעצמו עד לאח"כעג, סוף סוף אפשר לפטרם בברכה אחת ואינו פוטר. ועוד קשה למה אסרו התוס'עד לחלק סעודת שחרית, לא יביאו על השלחן רק חצי סעודה. ועוד קשה למה לא כתב המ"א ומיהו אף בחול כו' לעיל על דברי של"העה. ועוד קשה למה כתב כאןעו לאפוקי מרבינו קלונימוסעז, דילמא לא היה הלחם לפני רבינו קלונימוסעח, דאין צריך להיות הלחם על השלחן בשעת קידוש כשאוכל מיני תרגימא מידעט. ומכל זה אפשר לחלקפ, דכשחפץ לאכול כל הפירות היום אף בלא ריבוי הברכות, דבכהאי גוונא מיירי בשל"ה דסתמא דמילתא כשהביאום לפניו מצדו לא יבצר לאכול כולם מיד אלא שמניחם בשביל לברך עוד, הרי זה גורם ברכה שאינה צריכה, לאפוקי כשאם לא ריבוי הברכות לא היה אוכל כלל פירות אלו היום, וזה אין איסור כלל לאכול בשביל הברכה, שהרי רב חייא בריה דרב אויא דממלא להו במיני מגדיםפא משמע שלא היה אוכל רק בשביל הברכה, וא"כ אין כאן שום איסור לא במה שיאכלם אח"כ בשביל הברכה ולא במה שאינו אוכלם עכשיו שאינו מחויב לאכול דבר שאינו חפץ כמ"ש המ"א, ובכהאי גוונא מיירי במהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות ע"ש. ולכן כתב על זה המ"א מיהו אף כו', פירוש דאף בחול כהאי גוונא שאינו חפץ כו' אלא דבשבת כו', ר"ל דבשבת בשביל להשלים ק' ברכות חפץ לאכול אח"כ אף שאינו מתאוה לאכול כלל.
ואף אם אין כן כוונת המ"א, אלא שכתב כן מחמת שלא ראה גוף התשובה של מהר"ם גלאנטי וגוף ספר הזכרונות רק מה שהעתיק בכנסת הגדולהפב משמם, מכל מקום לדינא יש להקלפג עכ"פ כשאינו אוכל כלל רק מחמת הברכה, דלכל הפחות בכהאי גוונא התירו מהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות, כיון דבלא"ה דעת של"ה ואבן העוזר בסי' רי"ב להקלפד, וכן משמע בדרכי משה סי' קע"זפה בשם הכלבופו. ואף הדרכי משה בסי' רי"אפז לא חלק עליו אלא משום הקדימה, ולא משום גרם ברכה שאינה צריכה. וכן פסק כאןפח כרבינו קלונימוס. ואף האור זרוע אינו חולק על רבינו קלונימוס אלא משום אכילה לתיאבון, אבל בהא מודה ליה דאין איסור משום גרם ברכה שאינה צריכה ולא משום הקדימה, לפי שלא היה חפץ לאכול כלל הגרימזי"ל אלא בשביל הברכה כמ"ש. או אפשר דאור זרוע לשיטתיה אזיל לפי מ"ש בס' אבן העוזר בסי' רי"בפט לדעת האור זרועצ ע"ש.
הערות
- נה. לביאור התנאי שבסעיף יא.
- נו. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קסז.
- נז. ס"ק ו.
- נח. ולעיל סי' קסח ס"ב.
- נט. מנחות לו, א.
- ס. שם ד"ה סח.
- סא. הל' תפילין סי' טו.
- סב. זכרון ח פ"א. הובא במ"א שם.
- סג. שו"ת סי' לח. הובא במ"א שם.
- סד. ברכות מ, ב. וראה גם סדר ברה"נ פ"י הט"ז.
- סה. אפשר לומר שאף בלאו האי טעמא (שחפץ לאכול אותו מאכל קודם הסעודה) אין חשש ברכה שאינה צריכה.
- סו. דאין להוכיח מס' הזכרונות כדעת המ"א הנ"ל בסי' ריב. וראה לעיל סי' ריב ס"ח שלא פסק בזה כהמ"א אלא כהט"ז ואבן העוזר שם, שלא צוו למעט בברכות אלא כשיכול לפטור ב' דברים בברכה אחת המיוחדת לשניהם. וגם בסי' רטו ס"ה מסיק בזה כהשל"ה דלקמן (אף שהביא דעת המ"א שם).
- סז. דלעיל סי' רו סי"א וש"נ.
- סח. ואין ראיה ממה שהתירו לענין קדימה כשאינו לפניו להתיר גם בזה.
- סט. כמועתק במ"א סוס"י רטו.
- ע. ולכן דוקא בזה חלק עליו בס' הזכרונות.
- עא. מסכת שבת (קלד, א) ד"ה אסור (בשם אביו בעמק הברכה): טוב הוא שכשיבאו פירות בשבת בתוך הסעודה שיאחר לאכול מהם עד אחר ברכות המזון כי ישתכר בזה ברכה אחרונה.
- עב. שבזה הסכים המ"א בסוס"י רטו למהר"ם גלאנטי להתיר.
- עג. שבזה חלק על השל"ה שם.
- עד. שבת קיח, א ד"ה במנחה. הובא לקמן סי' רצא ס"ד.
- עה. רק לאח"ז על דברי מהר"ם גלאנטי.
- עו. ס"ק ו.
- עז. שבאור זרוע הל' ערב שבת סי' כא, שהיה אוכל מיני מזונות אחר קידוש קודם הסעודה.
- עח. שבזה מודה המ"א למהר"ם גלאנטי כנ"ל.
- עט. כדלקמן סי' רעג ס"ז.
- פ. בין דינו של השל"ה שהמ"א חולק עליו לבין דינו של מהר"ם גאלאנטי שאינו חולק עליו.
- פא. מנחות מג, ב.
- פב. סי' מו בהגהות ב"י (לכן פירש דמיירו רק כשבני ביתו לא מביאים לפניו הפירות).
- פג. ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שכב.
- פד. וכן פסק רבינו לעיל סי' ריב ס"ח (כאבן העוזר) ובסי' רטו ס"ה (כאבן העוזר והשל"ה), אפילו כשחפץ לאכול הפירות אף בלא ריבוי הברכות.
- פה. ס"ק א.
- פו. הל' ברכת הפירות (כ, א).
- פז. ס"ק ב.
- פח. בדרכי משה ס"ק ד.
- פט. שלא צוו למעט בברכות אלא כשיכול לפטור ב' דברים בברכה אחת המיוחדת לשניהם. וכן פסק רבינו לעיל סי' ריב ס"ח וסי' רטו ס"ד.
- צ. ח"א סי' קעו.
מנחות ל״ו א - הטקסט מספריא
אָמַר רַב חִסְדָּא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
סָח – אִין, לֹא סָח – לָא? וְהָא שְׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל תְּפִילָּה שֶׁל יָד אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, עַל תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״.
אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא סָח – מְבָרֵךְ אַחַת, סָח – מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם.
תָּנָא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה – עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעֶרְכֵי הַמִּלְחָמָה.
תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד. בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, דִּכְתִיב: ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ״, וַהֲדַר ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״.
אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה: רַב הוּנָא אַסְבְּרַאּ לִי, אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״, כׇּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יְהוּ שְׁתַּיִם.
תָּנוּ רַבָּנַן: תְּפִילִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן? מִשְּׁעַת הַנָּחָתָן. כֵּיצַד? הָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא יֹאבֵדוּ – מַנִּיחָן, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּן מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן.
וְעַד מָתַי מַנִּיחָן? עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן שֵׁינָה. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאִם חֲלָצָן לָצֵאת לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לִיכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְשָׁקְעָה חַמָּה – שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַנִּיחָן.
אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְצַלּוּ בְּהוּ בְּאוּרְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב.
§ Rav Ḥisda says: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he must recite the blessing again when donning the phylacteries of the head.
The Gemara notes: One can infer that if he spoke, yes, he must recite a blessing when donning the phylacteries of the head, but if he did not speak, he does not recite a blessing. The Gemara challenges this: But Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, sent a ruling in the name of Rabbi Yoḥanan: On the phylacteries of the arm one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us to don phylacteries. On the phylacteries of the head one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us concerning the mitzva of phylacteries. This indicates that one always recites a blessing when donning the phylacteries of the head.
Abaye and Rava both say, to resolve this apparent contradiction: Rabbi Yoḥanan meant that if one did not speak, he recites one blessing; if he spoke, he recites two blessings, when donning the phylacteries of the head as well as when donning the phylacteries of the arm.
Concerning this, it is taught in a baraita: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he has a sin, and due to that sin he returns from the ranks of soldiers waging war. This is referring to the preparation for war, when the officers announce: “What man is there who is fearful and fainthearted? Let him go and return to his house” (Deuteronomy 20:8). The Sages explained that this is referring to one who is fearful due to his transgressions.
It is further taught in a baraita: When one dons phylacteries, he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head. And when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward removes the phylacteries of the arm. The Gemara asks: Granted, the ruling that when one dons phylacteries he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head is understood, as it is first written: “And you shall bind them for a sign upon your arm,” and then it is written: “And they shall be for frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8).
But from where do we derive the halakha that when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward he removes the phylacteries of the arm? Rabba said in explanation: Rav Huna explained to me the source of this halakha. The verse states: “And you shall bind them for a sign upon your arm and they shall be for frontlets between your eyes,” and it is derived from here: As long as the phylacteries of the head are between your eyes, the number of phylacteries you are wearing shall be two.
The Sages taught in a baraita: With regard to phylacteries, from when does one recite a blessing over them? From when the time arrives to don them. How so? If one is rising early to leave his home to travel on the road and is afraid lest his phylacteries become lost during the journey, he dons them even at night, despite the fact that this is not the proper time for the mitzva of phylacteries. And when the time for their mitzva arrives, in the morning, he touches them and recites a blessing over them.
And until when does one wear them? Until the sun sets. Rabbi Ya’akov says: Until traffic in the marketplace ceases. And the Rabbis say: Until the time of sleep. And the Rabbis concede to Rabbi Ya’akov that if one removed them to go out to the bathroom or to enter the bathhouse and the sun set, one does not don them again.
Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov. The Gemara likewise relates that Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna would pray in the evening, i.e., the evening service, with phylacteries. Some say that Rav Naḥman ruled that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov but in accordance with the opinion of the first tanna that the mitzva of phylacteries ends at sunset.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.