כט
כט במה דברים אמורים להציל בעצמו אבל להציל על ידי נכרי אסור בכל עניןשנז.
וכל זה כשיכול לברר שזה החפץ שלו אם יתבענו הלה לבית דיןשנח אבל אם לא יוכל לברר אין צריך לומר שאינו רשאי להכותושנט שאם יכהו יענישוהו הבית דיןשס אלא אפילו בלא הכאה אין הצלתו כלוםשסא. אלא אם כן אין עדים כשמציל מידו שאז מועלת לו הצלה זושסב שיהיה נאמן בשבועהשסג לומר שלי תפסתי במיגו שהיה יכול לכפור ולומר לא תפסתי כלום מאחר שאין עדיםשסד.
אבל כשיש עדים אין תפיסתו מועלת לו אלא למשכוןשסה אם מודה לו הלה שהוא חייב לו איזה חובשסו והוא שהחוב הוא הבא שלא מחמת הלואה שבחוב הבא מחמת הלואה אסור למשכנו בעצמו בכל עניןשסז כמו שנתבאר בהלכות הלואהשסח:
הערות
- שנז. תרומת הדשן סי' דש. רמ"א סי' ד.
- שנח. רא"ש שם. טור ושו"ע שם.
- שנט. סמ"ע שם ס"ק ב.
- שס. נמוקי יוסף (יב, ב) ד"ה והא. ב"ח שם.
- שסא. רא"ש שם.
- שסב. סמ"ע שם, ו ש"ך שם ס"ק ג, בשם הרא"ש בתשובה כלל סד סי' א.
- שסג. אפילו כשהלה כופר, ראה טור ושו"ע סי' פז ס"א.
- שסד. ב"ב לד, רע"א ורש"י שם.
- שסה. סמ"ע שם ס"ק ד, בדעת רמ"א שם.
- שסו. ראה סמ"ע שם סוף ס"ק ד (אם יודה כו').
- שסז. טור ושו"ע שם.
- שסח. סעיף ז, ובסי"ד שם: אבל בחוב אחר כגון שכר בהמתו או כליו או שכר ביתו או שער עצמו או דמי גזילתו וגניבתו כו' ואם זקפן עליו בהלואה אסור.
בבא בתרא ל״ד א - הטקסט מספריא
הֵיכִי נִידַיְּינוּהּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא? לִישַׁלֵּם? לֵיכָּא תְּרֵי סָהֲדִי! לִיפְטְרֵיהּ? אִיכָּא חַד סָהֲדָא! לִישְׁתְּבַע, הָא אָמַר מִיחְטָף חַטְפַהּ, וְכֵיוָן דְּאָמַר דְּחַטְפַהּ – הָוֵה לֵיהּ כְּגַזְלָן!
אֲמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא: הָוֵי מְחוּיָּב שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, וְכׇל הַמְחוּיָּב שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.
אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי?! הָתָם סָהֲדָא לְאוֹרוֹעֵי קָאָתֵי – כִּי אָתֵי אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ, מַפְּקִינַן לַהּ מִינֵּיהּ; הָכָא לְסַיּוֹעֵי קָא אָתֵי – כִּי אֲתָא אַחֲרִינָא, מוֹקְמִינַן לַהּ בִּידֵיהּ!
אֶלָּא אִי דָּמְיָא הָא דְּרַבִּי אַבָּא – לְחַד סָהֲדָא וּלְתַרְתֵּי שְׁנֵי – וּלְפֵירֵי.
How should judges judge for this judgment? There are reasons not to implement all potential rulings. If they were to order the one who snatched the metal to pay for it, that would not be the correct ruling, because there are not two witnesses who saw him snatch it, and the court does not force payment based on the testimony of one witness. If they were to accept his claim and exempt him entirely, that would not be the correct ruling, because there is one witness who testified against him. If they were to order him to take an oath, which is the usual response to counter the testimony of one witness, didn’t he say that he did in fact snatch it, and since he said that he snatched it and there is no proof that it is his, he is like a robber, and the court does not allow a robber to take an oath.
Rabbi Abba said to them: He is one who is liable to take an oath who is unable to take an oath, and anyone who is liable to take an oath who is unable to take an oath is liable to pay. The Rabbis who were studying before Abaye thought that the case of the witness to the years of profiting and Rabbi Abba’s case are similar, in that since the possessor is unable to take an oath to refute the witness, as he concedes that he profited from the land for those years, he should have to pay for his consumption of the produce.
Abaye said to these Rabbis: Are these two cases comparable? There, in Rabbi Abba’s case, the witness is coming to undermine the position of the one who snatched the metal. This can be seen from the fact that when it would be the case that another witness comes to court and testifies with the first witness, we would take away the piece of metal from the one who snatched it. By contrast, here, in the case of the individual who brought one witness to attest to his profiting from the land, the witness is coming to support the possessor. This can be seen from the fact that when another witness would come to court and testify with the first witness, we would establish the land in his possession. Therefore, the testimony of the one witness does not render the one who profited from the land liable to take an oath.
Rather, if this case of Rabbi Abba is comparable to a case such as this, it is comparable to a case where there is one witness and he testifies to someone’s profiting from land for two years, and the comparison is in terms of payment for the produce that he consumed. In terms of the consumption of the produce, two witnesses would have rendered the possessor liable to pay, as consumption of the produce for only two years does not establish the presumption of ownership. Therefore, one witness renders him liable to take an oath. Since he himself claimed that he profited from the land as the witness testified, he cannot take an oath to contest the testimony. Therefore, he would have to pay for the produce.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 2 עמודים.