[ד]

[ד] שנרקב מעט. לשון הטור אם חסר מן המוח מעט כגון שנרקב^כא כו'.

ובגמרא^כב אמרינן גבי חוט השדרה שנפסק ברובו טריפה אמר רב הונא רובו שאמרו רוב עורו (אם נחתך רוב היקף עורו סביב אף על פי שהמוח לא נפרד כלום טריפה^כג) מוח זה לא מעלה ולא מוריד. אמר ר' יהושע בן לוי נתמרך פסול נתמסמס פסול איזהו המרכה ואיזהו המסמסה המרכה כל שנשפך כקיתון (שנעשה המוח רך כמים בתוך הקרום ואם היו נוקבים אותו היה יוצא דרך הנקב^כד) מסמסה כל שאינו יכול לעמוד (מפני שנעשה צלול אבל לא כל כך שיהיה נשפך כקיתון של מים אם היו נוקבים אותו אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו היה נכפף ונופל^כה. וכל הני נתמרך ונתמסמס בכלל נפסק החוט הן דקים להו לרבנן שמתוך לקוי זה עתיד לנקוב ולפסוק אי נמי אין פיסוק גדול מזה ואף על גב דמוח זה לא מעלה ולא מוריד הני מילי בנפרד אבל בהמרכה והמסמסה הפסק הוא (ר"ן^כו). ולשון מסמסה פירש הרי"ף^כז שנמס כדונג מפני האש). בעי ר' ירמיה אינו יכול לעמוד מפני כבדו (שהוא עב וכבד אבל לא נתמרך מבפנים^כח) מאי (חולי הוא זה שמכבידו או לא) תיקו. בי רב אמרי נתמסמס פסול (כדקאמרת) נתמזמז כשר. ופירש"י^כט נתמזמז נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו. והרי"ף פירש נתמזמז נתנדנד ממקומו^ל. מיתיבי רבי שמעון בן אלעזר אומר בהמה שנתמזמז מוחה טריפה ההיא נתמסמס אתמר עכ"ל הגמרא ופירוש רש"י.

וכתב הרא"ש^לא מדמקשה ממוח אחוט השדרה אלמא דהמרכה והמסמסה פוסלת במוח (כלומר דקיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר). וכתב הרשב"א בתורת הבית הארוך^לב הטעם דכל שהגיע המוח להפסד זה עתיד הקרום לינקב (ולמאן דאמר שנקיבת קרום העליון לבד הוא דמיטרפא כו' צריך לומר שגם קרום העליון עתיד לינקב על ידי זה). ושיעור מסמסה במוח פי' הרשב"א בתורת הבית הקצר^לג והטור דהיינו שנתרכך כל כך שכנגדו בחוט השדרה אם היו מעמידים אותו לא היה עומד טריפה אבל אם לא הגיע לשיעור ריכוך זה אף על פי שנתנדנד כשירה עכ"ל. ורוצה לומר שנתנדנד מחמת הריכוך שנתרכך ונתמעך מעט. וכן כתב הרמב"ם^לד ושו"ע סי' ל"ב ס"[ב] שנתנדנד מחמת המיעוך. והוא הדין אם נתנדנד מחמת נפילה שנפלה ממקום גבוה (רשב"א בתורת הבית הארוך^לה. גמרא^לו) בין בחוט השדרה בין במוח שבראש. וזהו כפירוש הרי"ף בנתמזמז^לז. ובסעיף [ד'] שם פסק השו"ע גם כן כפירש"י בנתמזמז^לח. והכי נמי הכא גבי מוח נתכוין השו"ע^לט לשני הפירושים דנרקב היינו שחסר ממנו המוח מעט כמ"ש לעיל בשם הטור והיינו כפירש"י ונתמעך הוא כפירוש הרי"ף והרשב"א.

וכתב הש"ך^מ דדוקא כשנחסר מעט בענין שכיוצא בו בחוט השדרה אם היה מניח הריקן למעלה מידו היה עומד ולא היה נכפף כשר אבל אם נחסר הרבה שאז כיוצא בו בחוט השדרה אלו היה יוצא הרבה למעלה מידו היה נכפף טריפה. וכן גבי חוט השדרה נמי דינא הכי ולכן כתב השו"ע סי' ל"ב ס"ד נחסר קצת מהמוח ונתרוקן כשר לאפוקי נחסר הרבה שאז טריפה דכיון שאם היה מעמידו בידו היה הריקן שחוץ לידו שוחה. אבל בנתמסמס לא חילקו לא כאן ולא בסימן ל"ב בין מעט להרבה לפי שדרכו להתמסמס הרבה עכ"ל. ולפי זה גם בנתמסמס מעט כשר כמו בנחסר מעט דהיינו כשמקום המסמוס שחוץ לידו עומד ואינו נכפף מפני שהוא מעט מזעיר. דסבירא ליה להש"ך דמשערינן במקום המסמוס או במקום הריקן לחוד שחוץ לידו ויותר לא יהיה יוצא כלום חוץ לידו למעלה ממקום המסמוס או ממקום הריקן^מא.

אבל התבואת שור^מב חולק עליו וכתב דאפילו משהו שנתמסמס מהמוח שבראש אצל הקרום טריפה וכן חוט השדרה אפילו נתמסמס כל שהוא באורך החוט רק שהוא ברוב עביו והקיפו במקום אחד טריפה שהרי הוא נכפף באותו מקום המסמוס ואינו יכול לעמוד כשאוחזו בידו למטה ומניח יוצא למעלה מידו מעט כל כך בענין שאם לא היה נתמסמס כלל היה עומד ולא היה נכפף ועכשיו מפני שנתמסמס ברוב עביו במקום אחד הרי המעט שלמעלה ממקום המסמוס מכביד ונופל. ולפי זה גם בנחסר ונתרוקן קצת אינו יכול לעמוד כשמניח יוצא למעלה מידו מעט מן החוט השלם שלמעלה ממקום הריקן שהרי מעט החוט השלם הזה הוא מכביד ונופל. והא דמכשרינן בנחסר קצת היינו משום דלא איתמר שיעורא דכל שמעמידו ואינו עומד אלא לענין מסמסה והוא לקותא במוח ומתוך לקותא זה עתיד לנקוב ולפסוק אף עורו מה שאין כן בנחסר מעט שאינו לקותא כל כך אף שאינו יכול לעמוד לא איכפת לן. כמו דלא איכפת לן אם אינו יכול לעמוד מפני כובדו אם תמצי לומר שאינו חולי ולקותא כדלעיל^מג. ומעט לאו דוקא אלא הוא הדין נחסר ונתרוקן הרבה רק שיהיה מיעוט החוט לאפוקי נתרוקן רובו (עיין כרתי ופלתי^מד). וכן הדין במוח שבראש דאפילו נחסר הרבה כשירה כל שלא נחסר רובו. ולא כתב הרשב"א בתורת הבית הקצר והטור במוח שבראש באם שכנגדו בחוט השדרה אם היו מעמידים לא היה עומד טריפה כדלעיל אלא לענין שיעור הריכוך אם נתרכך כל כך ונתמסמס כשיעור ריכוך ומסמוס דחוט השדרה אבל לענין גודל המקום שנתמסמס או שנתרכך אין לשער כלל במוח שבראש שכנגדו בחוט השדרה. דאף אם תמצי לומר כמו שכתב הש"ך דשיעור מקום המסמוס הפוסל הוא כל שאינו יכול לעמוד וכן בחסרון מכל מקום במוח שבראש כיון שהוא יכול לעמוד לפי שהוא כקדירה^מה רחבה למה יפסול. על כרחך לא נאמר שיעור דכל שמעמידו ואינו עומד אלא לענין שיעור הריכוך בלבד אבל למקום המסמוס לא נאמר בו שיעור כלל אלא אפילו בכל שהוא פסול משום דלקותא היא במוח וחולי המתפשט יותר ועתיד הקרום לינקב^מו. מה שאין כן בחסרון או אפילו בנרקב ונתמעך כל שלא הגיע לשיעור ריכוך דנתמסמס. כן דעת התבואות שור וסייעתו לפירוש הרא"ש^מז וסייעתו גבי נמצא מים בתוך הקרום דלקמן בשו"ע (שדבריו שם לקוחים מהרא"ש וסייעתו ואינו בגמרא). דסבירא להו הא דנתמרך ונתמסמס פסול בחוט השדרה במשהו באורך רק שהוא ברוב עביו והקיפו דומיא דנפסק החוט היינו טעמא משום שהוא חולי ולקותא וסופו לפסוק אף עורו ברובו^מח (מה שאין כן בנתמזמז דהיינו חסרון שאינו חולי ולקותא כל כך. ומשום הכי סבירא להו להרא"ש וסייעתו להטריף גם במוח שבראש אם נתמסמס כל שהוא סמוך לקרום כדלקמן בשו"ע) משום שהוא לקותא וסוף הקרום לינקב שהרי נקיבתו במשהו^מט.

אבל שיטת הרמב"ם^נ כהרי"ף רבו^נא דנתמזמז היינו נתנדנד דוקא על ידי מיעוך קצת (או על ידי נפילה) אבל אם נתרוקן ונחסר קצת ממש גרע^נב מנתמסמס. משום^נג דסבירא ליה דהיינו טעמא דנתמסמס פסול לאו משום שסוף העור לפסוק^נד דהא ריאה שנשפכה כקיתון כשירה^נה ולא אמרינן שסוף הקרומים לינקב אלא היינו טעמא משום דכל שנתמסמס רואין אותו כאילו אינו כדאיתא בגמרא^נו וכדלקמן סי' נ'^נז והוה ליה הפסק בחוט כמ"ש לעיל בשם הר"ן^נח דאף על גב דמוח זה לא מעלה ולא מוריד הני מילי בנפרד לחוד אבל בהמרכה ומסמסה הוה ליה נפסק החוט דאין פיסוק גדול מזה מאחר שרואין כאילו אינו. וכ"ז^נט בנחסר קצת ממש ונתרוקן ברוב^ס עביו והקיפו (עיין ב"ח^סא וכנסת הגדולה^סב). והא דנתמסמס פסול במוח שבראש היינו נמי מהאי טעמא משום דרואין כאלו אינו וניטל המוח פסול דטריפות ניקב קרום של מוח אינו אלא משום שהקרום מגין על המוח מכל הפסד וקלקול. ומשום הכי פליגי בגמרא^סג איזו קרום פוסל בנקיבתו דלמאן דאמר קרמא עילאה סבירא ליה שזהו המגין (עיין רא"ש^סד) מפני שהוא חזק ומתקיים ומאן דאמר קרמא תתאה סבירא ליה שזהו המגין מפני שהוא דבוק למוח ממש. ואם כן אם ניטל המוח אין צריך לומר כלל דטריפה וכן אם נפסד ונתקלקל לגמרי עד שנשפך כמים או נמס כדונג שכל שנתמסמס רואין כאילו אינו (מה שאין כן בריאה דהא דקרומא עילאה גם תתאה מגין היינו על רוח מרחפת שבריאה ולא על בשר הריאה עצמו שאין החיות תלוי בו כלל כבמוח שבראש). ולפי זה דין המרכה ומסמסה במוח שבראש כדין נחסר ונתרוקן ובשניהם אין פיסולם אלא בכולו ולא במקצתו מאחר שאין פסול משום דסוף הקרום לינקב אלא מצד עצמו משום נטילתו וחסרונו. והרי זה בכלל כל האברים שנקיבתם פוסלת כך נטילתם פוסלת כדלקמן סי' נ' ס"[ב] דהיינו דוקא בניטל כולו עיין שם. ומשום הכי נמי תנא רבי שמעון בן אלעזר בהמה שנתמסמס מוחה סתמא דמשמע כל מוחה כמו בשאר אברים ששנו בהם חכמים טריפות בסתם שאינה טריפה אלא בכולו ולא מקצתו כגון צמקה הריאה כדלקמן סי' ל"ו סעי' י"ד^סה אלא אם כן פרשי רבנן בפירוש או דמוכח מילתא בטעמא דאין צריך לפרש כגון גבי ריאה שיבשה דלקמן שם סעיף י"ג^סו. והא דאמר רבי יהושע בן לוי^סז נתמרך ונתמסמס פסול בסתם גבי חוט השדרה ולא פירש דאפילו במשהו באורך רק שהוא ברוב עביו והקיפו פסול היינו משום דרבי יהושע בן לוי קאי על מתניתין^סח וברייתא^סט דנפסק חוט השדרה ברובו טריפה ועלה קאמר דאם לא נפסק רוב עורו אלא נתמרך ונתמסמס מוחו פסול כאלו נפסק החוט וממילא משמע דהיינו ברוב עביו והקיפו. ותדע שהרי ר' יהושע בן לוי לא הזכיר חוט השדרה כלל בלשונו ועל כרחך קאי אחוט השדרה דמתניתין וברייתא. וטעם ההפרש והחילוק שבין חוט השדרה למוח שבראש פשוט הוא משום שחוט השדרה מחבר כל החוליות שהן בנין כל הגוף מזה לזה וממשיך להם כח וחיות מן המוח ומשום הכי אם נפסק אינה חיה ולכך צריך להיות כל החוט מחובר חבור חזק ובריא קצתו אל קצתו עד שמעמידו ומוציאו קצתו חוץ לידו הוא עומד אבל אם המקצת שחוץ לידו נכפף ונופל מאחר שאינו מחובר קצתו אל קצתו בחבור חזק ובריא אין בו כח לחבר כל החוליות חיבור הראוי מה שאין כן במוח. ומשום הכי נמי לא כתב הרמב"ם^ע להכשיר בנרקב אלא במוח שבראש ולא בחוט השדרה^עא אלא בנתמעך לבד ולא בנרקב כדלקמן סי' ל"ב^עב משום דעל ידי הרקבון נחסר מעט כמו שכתבתי לעיל בשם הטור ובחוט השדרה אין להכשיר כל שמעמידו ואינו עומד. זהו דעת הרדב"ז^עג בפירוש הרמב"ם והרי"ף הובא בריק"ש^עד ופרי חדש^עה.

ומיהו לפי מה שכתבו האחרונים^עו לקמן סי' ל"ו סעיף י"ד גבי צמקה הריאה דאף על גב דכתבו כל הפוסקים דלא מיטרפא אלא בכולו מכל מקום רובו ככולו בכל התורה^עז. אם כן הכי נמי גם במוח שבראש לשיטת הרמב"ם והרי"ף יש לומר דרובו ככולו בין בחסרון בין בנתמסמס. והא דנרקב אפילו כולו כשר משום דעל ידי הרקבון אינו חסר אלא מעט כמ"ש הטור^עח (ולא אמרינן דהנרקב כאלו אינו הואיל ולא נמס כדונג. ולא דמי לבשר שהרופא גוררו דלקמן סימן נ'^עט דשאני הכא דהקרומים מגינים שכל שלא הגיע לשיעור מסמסה הדרא בריא. ובלאו הכי נמי על כרחך צריך לומר כן לכולא עלמא דהא בנחסר כולו פסול לכולא עלמא כמו שנתבאר לעיל ובנרקב כולו כשר לכולא עלמא^פ).

ולענין הלכה אין להחמיר לאחרים בנתרוקן ונחסר מקצתו בין בחוט השדרה בין במוח שבראש נגד פסק השו"ע^פא והש"ך^פב וט"ז^פג דסבירא להו כפרש"י בנתמזמז^פד וכשיטת הרא"ש^פה וסיעתו (דלא כב"ח^פו וכנסת הגדולה^פז). אלא כל בעל נפש יחמיר לעצמו בנתרוקן וחסר מקצתו בחוט השדרה לחוש להרמב"ם והרי"ף^פח. וכן בנתמסמסה אפילו משהו סמוך לקרום של מוח אין להקל כלל אפילו בהפסד מרובה נגד השו"ע והאחרונים. אלא אם יש עוד צדדים להקל יש להקל בנתמסמס במקצתו משום ספק ספיקא^פט כמו שיתבאר לקמן^צ. עיין פרי חדש^צא בשם רדב"ז^צב: