ז
ז אם עירב קמח חטים עם קמח אורז ועשה מהם מצה אם יש בה טעם חטיםמא הרי היא כאלו היתה כולה מחטיםמב וכשאוכל כזית ממנה יוצא ידי חובתו אף על פי שרוב כזית זה הוא אורזמג לפי שטבע האורז להגרר אחר החטיםמד ונשתנה טעמו לטעם חטים כשהן מעורבים עמומה.
אבל אם עירב קמח חטים עם קמח דוחן או שאר מיני קטניות וכן אם עירב קמח של אחד משאר ד' מיני דגן עם קמח אורז ועשה מהן מצה אף על פי שיש בה טעם דגן אינו יוצא בה ידי חובתומו אלא אם כן יש בה קמח דגן כזית בכדי אכילת פרס ממנהמז דהיינו שבכל פרס ממנו יש בו כזית קמח דגן שאז יוצא ידי חובתו בכזית ממנה לפי שטעם כזית דגן הנרגש בתוך הפרס של אורז או שאר מיני קטניות מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממשמח והרי זה כאלו אכל כזית דגן ממש שהרי עיקר האכילה הוא הטעם וכיון שטעם טעם בכזית מצה יצא אבל אם אין במצה זו כזית דגן בכדי אכילת פרס אין כח בטעם הדגן להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש.
ויש אומריםמט שאפילו מצה הנעשית מתערובת קמח חטים עם קמח אורז אין אדם יוצא בה ידי חובתו אלא אם כן יש בה כזית חטים בכדי אכילת פרסנ ואם נעשית מקמח חטים עם שאר מיני קטניות או מקמח אורז עם שאר מיני דגן אף על פי שיש בה כזית דגן בכדי אכילת פרס אינו יוצא בה ידי חובה שאף שטעם הכזית דגן הפך את הפרס להיות כמו דגן ממש מכל מקום עיסה זו לא היתה באה לידי חימוץ לעולם אלא אם כן היה רובה דגןנא וכל עיסה שאינה באה לידי חימוץ אין יוצאין בה ידי חובת מצהנב מה שאין כן כשנעשית מקמח חטים עם האורז שהחטים גוררין את האורז וגורמין לו לבוא לידי חימוץנג.
ולענין הלכה יש לחושנד לכתחלה לסברא אחרונה להחמיר בשל תורה אבל בשעת הדחק יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקרנה:
הערות
- מא. משנה פ"ג דחלה מ"ז. ולענין ברכת המזון ראה סדר ברכת הנהנין פ"ח ה"ג.
- מב. הלכות חלה להרמב"ן (לא, א). רא"ש הל' חלה סי' טו (לדעה זו). לבוש ס"ב.
- מג. זבחים עח, א.
- מד. ירושלמי חלה פ"א ה"א. רמב"ם פ"ו ה"ה. רמב"ן שם. [ מ]"מ שם (בפירוש דעת הרמב"ם). טור ו שו"ע ס"ב.
- מה. ראה מ"מ וציונים.
- מו. ירושלמי שם. רמב"ן שם. הובא ב רא"ש שם. פר"ח ס"ב. דלא כלבוש ס"ב (שכ"ה גם באורז עם שאר המינים).
- מז. עולת שבת ס"ק ב. (ט"ז) [ח"י] ס"ק י.
- מח. כדלעיל סי' תמב ס"ט וקו"א שם ס"ק ו וס"ק ח (שאף שהרמב"ם וסייעתו לא סבירא להו טעם זה, מ"מ בזה קיי"ל כרבנו חיים שברא"ש שם). וראה סדר ברכת הנהנין פ"ח ה"ג, שהביא ב' דעות בזה, ומסיק שיש לחוש להקל בספק ברכות (וכ"ה לדעה ב' דלקמן - באורז וחטים).
- מט. ראב"ד בהשגות שם. רשב"א בפסקי חלה סוף שער א. מ"א ס"ק ד.
- נ. ראה לעיל סי' תמב קו"א שם ס"ק ו וס"ק ח, שאף שהראב"ד והרשב"א לא סבירא להו שכל הפרס נהפך להיות חטים, מ"מ בזה קיי"ל כרבנו חיים שברא"ש שם, שנהפך כולו להיות חטים (ותלוי בב' הדעות שבסדר ברכת הנהנין פ"ח ה"ג).
- נא. רא"ש שם לדעת רבנו חיים (דאי לאו טעמא דגריר לא היה יוצא ברובה אורז). רשב"א שם. אליה זוטא ס"ק ג. ח"י שם.
- נב. כדלעיל ס"א.
- נג. רא"ש בשם רבנו חיים . וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' נז אות ה. אבני נזר או"ח סי' שנח אות ח.
- נד. מ"א ס"ק ד.
- נה. שו"ע שם. ח"י שם. אחרונים ביו"ד סי' שכד . ראה ט"ז שם ס"ק ט (אע"ג דלית שיעור חלה בדגן לחוד). ש"ך שם ס"ק יז (ה"ה לכל ה' מיני דגן).
זבחים ע״ח א - הטקסט מספריא
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.
נִתְעָרֵב בְּדַם פְּסוּלִין – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. בְּדַם הַתַּמְצִית – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. אִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן – כָּשֵׁר.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּפְלוּ מַיִם לְתוֹךְ דָּם, אֲבָל נָפַל דָּם לְתוֹךְ מַיִם – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל.
אָמַר רַב פָּפָּא: וּלְעִנְיַן כִּיסּוּי אֵינוֹ כֵּן, לְפִי שֶׁאֵין דִּחוּי בְּמִצְוֹת.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה וַאֲכָלָן – פָּטוּר; אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה מִין עַל חֲבֵירוֹ וִיבַטְּלֶנּוּ.
שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ אִיסּוּרִין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה, וּשְׁמַע מִינַּהּ נוֹתֵן טַעַם בְּרוֹב לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, וּשְׁמַע מִינַּהּ הַתְרָאַת סָפֵק לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה.
מֵתִיב רָבָא: עָשָׂה עִיסָּה מִן חִיטִּין וּמִן אוֹרֶז – אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן, חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה. וְאַף עַל גַּב דְּרוּבָּא אוֹרֶז!
מִדְּרַבָּנַן. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח!
Rabbi Yehuda says: Blood does not nullify blood. Therefore, the priest presents the blood of the mixture on the altar.
If blood fit for presentation was mixed with the blood of unfit offerings, there is no remedy. Therefore, the entire mixture shall be poured into the drain running through the Temple courtyard. Likewise, if blood fit for presentation was mixed with blood of exudate, i.e., that exudes from the neck after the initial spurt following its slaughter concludes, which is unfit for presentation, the entire mixture shall be poured into the Temple courtyard drain. Rabbi Eliezer deems this mixture fit for presentation. Even according to the first tanna, if the priest did not consult the authorities and placed the blood on the altar, the offering is fit.
GEMARA: The mishna teaches that in a case where water became mixed with the blood of an offering, if the mixture has the appearance of blood it is fit, despite the fact that there is more water than blood. Concerning this Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: They taught this halakha only in a case where the water fell into the blood. But in a case where the blood fell into the water, the first drop of blood, and then the next first drop of blood, is nullified in the water, i.e., each drop is nullified in turn. Consequently, the mixture is unfit for presentation, regardless of whether it has the appearance of blood.
Rav Pappa says: But with regard to the mitzva of covering the blood of birds or undomesticated animals that are slaughtered, it is not so. In this case, even if the blood fell into water, the mitzva of covering applies to it, provided that the mixture has the appearance of blood. The blood is not nullified by the water because there is no permanent rejection with regard to mitzvot, i.e., its nullification was merely temporary, but once there is enough blood in the water, it reassumes its status of blood.
§ The Gemara continues to discuss various mixtures. Reish Lakish says: With regard to meat of piggul, i.e., an offering that was sacrificed with the intent to consume it beyond its designated time, and meat of notar, an offering whose designated time for consumption has passed, and ritually impure sacrificial meat, each of which was an olive-bulk, the minimum size for which one is liable to be flogged for its consumption, that one mixed together and ate them as a mixture, he is exempt from being flogged. The reason is that it is impossible that while eating them one type would not be greater than another type and nullify it. Since it is unknown which prohibition will nullify the other, one cannot forewarn the offender as to which prohibition he is about to transgress, and in order to be liable to be flogged one must receive a forewarning concerning a specific prohibition.
The Gemara comments: Conclude three halakhot from this statement of Reish Lakish. Conclude from it that prohibitions nullify one another in a majority, just as permitted items nullify a prohibited item. And conclude from it that the halakha that when a prohibited food imparts flavor to a permitted substance it prohibits it even when the permitted substance is the majority does not apply by Torah law, but by rabbinic law. The proof is that if this principle were applied by Torah law, then one should be flogged for this consumption, as the meats are of different types and therefore one of them must have imparted flavor to the other. And finally, conclude from it that an uncertain forewarning, e.g., one in which the witnesses cannot be sure which prohibition the transgressor is about to violate, is not considered a forewarning.
Concerning the inference that the halakha that when a prohibited food imparts flavor to a permitted substance it prohibits it even when the permitted substance is the majority does not apply by Torah law, Rava raises an objection from a mishna (Ḥalla 3:7): In a case where one prepared a dough from wheat and from rice, if this mixture has the taste of wheat, it is obligated in the separation of ḥalla, a portion of dough that must be given to a priest (see Numbers 15:17–21). Ḥalla is separated only from one of the five species of grain, not rice. Rava explains his objection: And this halakha applies even though the majority of the mixture is flour from rice. Apparently, the fact that the wheat imparts flavor to the dough renders it obligated in ḥalla even if the wheat is the minority.
The Gemara answers: The obligation to set aside ḥalla in this case applies by rabbinic law, not by Torah law. Rava raises a difficulty: If so, say the latter clause of that same mishna: A person can fulfill his obligation with matza from this type of dough on the first night of Passover. Since by Torah law this mitzva must be fulfilled with matza made from a grain, evidently the principle that one substance that imparts flavor to a greater amount of a different substance affects its status applies by Torah law.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.