יג
יג חמץ שנתערב ונבלל מין במינו כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל תוך קמח הרבה מתבואה שלא נתחמצהקי כיון שאף לאכלה בתוך הפסח אין אסור אלא מדברי סופרים שמן התורה מין במינו בטל ברובקיא כיון שאינו נותן בו טעםקיב שהרי טעמם שוהקיג כל שכן שאין צריך לבערם מן התורה אלא כיון שמדברי סופרים אסור לאכלם בתוך הפסח חייב גם כן לבערם בערב פסח גזירה שמא ישכח ויאכל מהם בפסחקיד ואם שכח ולא ביער בערב פסח ונזכר בתוך הפסח צריך לבערם מן העולם לגמריקטו (אבל לא יברך מטעם שנתבאר למעלהקטז).
ואם עבר הפסח ולא ביער הרי הן מותרין אפילו באכילהקיז דכיון שבשהייה זו לא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמיםקיח:
הערות
- קי. וראה לקמן סי' תמז ס"א לענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו (ושם יתבאר גם שיש אומרים שקמח בקמח יש לו דין יבש ביבש, וא"כ דינו כדלקמן סי"ד ואילך).
- קיא. רבא זבחים עט, א. טור ושו"ע יו"ד סי' צח ס"ב.
- קיב. בכת"י: ולא קיוהא ולכן אפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס שרי .
- קיג. כדלקמן סי' תמז ס"א, דאזלינן בתר טעמא.
- קיד. מ"א ס"ק א ד"ה ונ"ל. ח"י ס"ק א.
- קטו. ח"י שם, וכדלעיל ס"ז.
- קטז. סעיף ז.
- קיז. ח"י שם. בכת"י: ויש אוסרין באכילה אלא בהנאה מותר. אליה רבה סי' תמז ס"ק מו. וכדלקמן ס"כ לענין נוקשה. וראה לקמן סט"ו (ביבש ביבש): מותרין באכילה. ולעיל ס"ז שבהפסד מרובה יש להתירו אף באכילה.
- קיח. ר"ן פ"ג (יג, א) ד"ה ולפיכך. שו"ת הריב"ש סי' ג (לענין נוקשה). וראה קו"א ס"ק ט, דהיינו שאין לו עיקר מן התורה (משא"כ לעיל ס"ג וס"ו וס"י).
זבחים ע״ט א - הטקסט מספריא
הָא דִּידֵיהּ הָא דְּרַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם, אֵין רוֹק מְבַטֵּל רוֹק, וְאֵין מֵי רַגְלַיִם מְבַטְּלִין מֵי רַגְלַיִם.
רָבָא אָמַר: בִּדְלִי שֶׁתּוֹכוֹ טָהוֹר וְגַבּוֹ טָמֵא עָסְקִינַן; דְּמִדִּינָא – סַגִּי לְהוּ בְּכֹל דְּהוּ,
וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בְּהוּ דִּילְמָא חָיֵיס עֲלַיְיהוּ וְלָא מְבַטֵּיל לֵיהּ; וְכֵיוָן דְּאִיכָּא רִיבּוּיָא – לָא צְרִיךְ.
אָמַר רָבָא: אֲמוּר רַבָּנַן בְּטַעְמָא, וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּרוּבָּא, וַאֲמוּר רַבָּנַן בַּחֲזוּתָא. מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – בְּטַעְמָא, מִין בְּמִינוֹ – בְּרוּבָּא, הֵיכָא דְּאִיכָּא חֲזוּתָא – בְּמַרְאֶה.
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִצְוֹת מְבַטְּלוֹת זוֹ אֶת זוֹ, כָּךְ אֵין אִיסּוּרִין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה.
מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: אֵין מִצְוֹת מְבַטְּלוֹת זוֹ אֶת זוֹ? הִלֵּל הִיא, דְּתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה כּוֹרְכָן בְּבַת אַחַת וְאוֹכְלָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״.
this statement, that the water of purification is nullified in a majority of water, is his, i.e., Rabbi Yehuda’s, own opinion, whereas that statement, in the baraita, that white wine is not nullified in a majority of water, is his teacher’s ruling, i.e., that of Rabban Gamliel, who is stringent with regard to a mixture of a substance in contact with the same type of substance. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says in the name of Rabban Gamliel: Blood does not nullify blood, spittle does not nullify spittle, and urine does not nullify urine.
Rava says there is a different resolution of the apparent contradiction between the mishna that states that water of purification is nullified in a majority of water of a ritual bath and Rabbi Yehuda’s opinion in the baraita with regard to white wine mixed with water: In the mishna, we are dealing with a bucket whose internal surface is ritually pure, and only its external surface is impure. The significance of this is that by Torah law it suffices for the water of the ritual bath to enter the bucket in any amount to purify its external surface, and therefore the water of purification in the bucket does not prevent the purification of the bucket at all.
Rava continues: And it is the Sages who decreed with regard to this case that the internal surface must be purified as well, lest the owner wish to spare the water of purification and not to nullify it from its sanctity. In that case he would wish to avoid allowing water from the ritual bath to enter the vessel, and might immerse it in a manner which would not allow even the full external surface to come in contact with the water. Therefore, the Sages required that one immerse the entire vessel. But once there is a majority of water in the bucket from the ritual bath, he does not need to enable any more water to enter the vessel, as by Torah law it is already pure.
§ Rava says, in summary of these halakhot: The Sages said that the status of an item in a mixture is determined by the taste, i.e., if the taste of one substance is noticeable in a mixture with another substance it is not nullified, and the Sages said that a prohibited item is nullified by the majority, and the Sages also said that the status of an item in a mixture is determined by the appearance, i.e., if the appearance of a substance is recognizable in a mixture it is not nullified. Rava elaborates: With regard to a type of food mixed with food not of its own type, the nullification is determined by the taste. In the case of a type of food mixed with food of its own type, the nullification is determined by the majority. In a case where there is a possibility to determine the status of an item based on appearance, the nullification is by appearance.
§ The Gemara returns to its discussion of the opinion of Reish Lakish that prohibited items, such as piggul, notar, and ritually impure meat, nullify one another. The Gemara notes: And Reish Lakish disagrees with the statement of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: Just as items used in the performance of mitzvot do not nullify one another, despite the fact that one is of greater volume than the other or imparts flavor to it, so too, items to which prohibitions apply do not nullify one another.
The Gemara adds: Whom did you hear who says that items used in the performance of mitzvot do not nullify one another? It is Hillel, as it is taught in a baraita: They said about Hillel the Elder that when eating the Paschal offering, matza, and bitter herbs on the first night of Passover, he would wrap them all at once and eat them together, because it is stated with regard to the Paschal offering: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11), which indicates that these three foods should be eaten together. Hillel was not concerned that the taste of the bitter herbs would nullify the taste of the matza.
שולחן ערוך, יורה דעה צ״ח:ב׳ - הטקסט מספריא
אִם נִתְעָרֵב מִין בְּמִינוֹ וְנִשְׁפָּךְ, בְּעִנְיָן שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד עָלָיו לְשַׁעֲרוֹ, אִם נוֹדָע שֶׁהָיָה רֻבּוֹ הֶתֵּר, מֻתָּר. וְאִם לֹא נוֹדָע שֶׁהָיָה רֻבּוֹ הֶתֵּר, אָסוּר. הַגָּה: וּלְעִנְיַן מִין בְּמִינוֹ אַזְלִינָן בָּתַר שְׁמָא, אִם הוּא שָׁוֶה הָוֵי מִין בְּמִינוֹ. אֲבָל לֹא אַזְלִינָן בָּתַר טַעֲמָא אִם הוּא שָׁוֶה אוֹ לֹא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָאָגוּר וְכֵן הוּא בְּהַגָּהוֹת ש"ד סי' ל"ט). אֲבָל אִם נִתְעָרֵב בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וְנִשְׁפָּךְ בְּעִנְיָן שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד עָלָיו לְשַׁעֲרוֹ, אֲפִלּוּ נוֹדָע שֶׁהָיָה רֻבּוֹ הֶתֵּר, אָסוּר. וְאִם נִתְעָרֵב בְּמִינוֹ וּבְשֶאֵינוֹ מִינוֹ וְנִשְׁפָּךְ בְּעִנְיָן שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד עָלָיו לְשַׁעֲרוֹ, וְנוֹדַע שֶׁהָיָה רֻבּוֹ הֶתֵּר מִמִּינוֹ, רוֹאִין אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ, וְהַשְּׁאָר, מִינוֹ רָבֶה עָלָיו וּמְבַטְּלוֹ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.