ב
ב היה עומד באחת משתי הרשויות ופשט ידו לרשות חבירו ונטל החפץ מידו והוציא לרשות שעומד בוו אפילו לא הניחו בארץ הואיל והוא מונח בידו הרי הוא כמונח בארץז שהיד נגררת אחר הגוף והגוף הוא עומד בארץח (ואפילו אם הוא עומד ברשות הרבים <(א)> וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי' טפחים שהוא מקום פטור הרי זה חייבט שכן היה משא בני קהת שהיו נושאים הארון על כתפיהם והיה הארון כולו למעלה מי' טפחים מהארץי):
הערות
- ו. משנה שם. טור ושו"ע.
- ז. רמב"ם הל' שבת פי"ג ה"ב. מ"א ס"ק ג.
- ח. ראה תוס' שבת ג, א ד"ה מאי טעמא. וראה גם לקמן ס"ו.
- ט. לפי ב' הדיעות דלקמן ס"ו. וראה קו"א סוף ס"ק א', שלדעת התוס' אפשר צריך לחלק ביניהם באופן אחר. וראה חי' צ"צ לב, ד שאפשר לומר כן גם לדעת הרשב"א (שבת ה, א ד"ה הא דאמרינן).
- י. רבי אליעזר שבת צב , א.
משנה תורה, הלכות שבת י״ג:ב׳ - הטקסט מספריא
ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שניה חייב. וכן אם היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות שניה ועקר החפץ ממנה או מיד אדם העומד בה והחזיר ידו אליו חייב. ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.