תלט
לכן ע"י חטא נסתלק האור, אבל לאחר מ"ת שהמשכת האור הוא ע"י העבודה הוא אור עליון יותר וזהו שאמרז"ל (סוטה דכ"א ע"א) ואין עבירה מכבה תורה ופרש"י, שכר מי שעסק בתו' קודם לכן, והיינו שהתורה היא סם החיים שמביאה רפואה לעולם, וזהו לפי' המד"ש דמאמר א' הוא למטה מע"מ, דמאמר א' הוא בחי' מל' וע"מ הם ע"ס, וע"י התורה מקיימים את העולם היינו המשכת בחי' ע"ס במל'.
וזהו שובי שובי השולמית שעשתה שלום ביני ובין עולמי שהוא המשכת האלקות למטה ע"י התורה, אמנם בכדי שתהי' ההמשכה שע"י התו' הוא ע"י הקדמת העבודה דתפלה, דתפלה נקראת חרב של שלום, וכמו בגשמיות הרי חרב של שלו' הוא מה שעובר דרך מדינה אחת ללחום במדינה אחרת212 וכמו"כ הוא בעבודה ברוחניות דענין התפלה הוא מה שע"י ההתבוננות שקודם ובעת התפלה והתעוררות האהוי"ר בא לידי הסכם והחלט גמור בתיקון המדה שעוסק בה, ובפועל הרי זה בא אח"כ בעבודת היום, ונק' התפלה חרב של שלום לפי שהעיקר מה שבא בפועל הוא לאחר התפלה, אמנם עי"ז נעשה כלי לאור התורה שנק' שלום. וביאור213 הענין הוא214 דהנה כתיב215 רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ואמרז"ל (ברכות ד"ה ע"א) כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות ואי' בזח"ג (רע"מ) דרע"ב ע"א דשם הוי' נק' חרב י' רישא דחרבא ו' גופא דילי' ה"ה ב' פיות דילי', והענין הוא דהנה ידוע דיניקת החיצונים יכול להיות משני אופנים, א' מחמת ריבוי הצמצומים, והיינו דכאשר נתצמצם ההארה האלקית בריבוי הצמצומים ובתכלי' ההעלם וההסתר אז יכולים גם החיצונים לינק משם, וכמו באדם הרי מהזיעה היוצא' מבין נקבי העור הוא חיות לרמשים כן הוא יניקת החיצונים והסט"א מאחורי העור שבין נקב לנקב בנקבי השערות שהוא בין צירוף לצירוף, לפי שכשהאוא"ס ב"ה מאיר בגילוי הנה משם אינם יכולים לקבל, כי אין אוא"ס שורה אלא במי שבטל אבל במי שהוא יש ומציאות אינו יכול להיות גילוי אוא"ס וכמאמר216 אין אני והוא יכולי' לדור ולכן הנה הקלי' וסט"א שהם יש ודבר נפרד לגמרי שמופרדים מאחדותו ית' הנה מגילוי אור אינם יכולי' לקבל משם, אבל כשמתצמצם האור בריבוי צמצומים אז יכולי' אף הם לקבל תוס' יניקה לפי שעכ"פ מעט ביטול יש בהם ג"כ דקרו לי' אלקהא דאלקיא217, ועז"נ218 כרחל לפני גוזזי' נאלמה, דגוזזי' הם בחי' שערות, והיינו
הערות
- 212. ראה פרש"י בחוקותי כו, ו.
- 213. מכאן עד סוף המאמר נכלל (בשינויים והוספות) בד"ה זה היום וד"ה מן המיצר שבהערה 1.
- 214. בהבא לקמן (עד סוף המאמר) - ראה ד"ה לא יצא האיש לא בסייף הנ"ל הערה 1, שהוא מיוסד על תו"א הוספות לויחי קב, ב ואילך. קג, ד ואילך.
- 215. תהלים קמט, ו.
- 216. סוטה ה, א.
- 217. סוף מנחות. ראה תניא פכ"ב. כד. וצע"ק בדרוש תער השכירה פ"ח [אוה"ת נ"ך ח"ב ע' תשפ ואילך] (הערה בספר המאמרים תש"ד ותרל"ב שם).
- 218. ישעי' נג, ז. וראה רשימת הצ"צ לאיכה (ע' יט, לח [אוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'מח. א'פט]). לתהלים לט, ג [אוה"ת (יהל אור) ע' קמו ואילך] (הערה בספר המאמרים תרל"ב שם).
רש"י על ויקרא כ״ו:ו׳ - הטקסט מספריא
ונתתי שלום. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ, הֲרֵי מַאֲכָל וַהֲרֵי מִשְׁתֶּה, אִם אֵין שָׁלוֹם אֵין כְּלוּם, תַּ"לֹ אַחַר כָּל זֹאת "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"; מִכָּאן שֶׁהַשָּׁלוֹם שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה מ"ה) "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל":
וחרב לא תעבר בארצכם. אֵצָ"לֹ שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ לַעֲבֹר דֶּרֶךְ אַרְצְכֶם מִמְּדִינָה לִמְדִינָה (ספרא):
ונתתי שלום AND I WILL GIVE PEACE [IN THE [LAND— Perhaps you will say, “Well, there is food and there is drink; but if there is no peace, then all this is nothing!” Scripture therefore states after all these promises “I will give peace in the land”. Hence we may learn that peace counterbalances everything. In a similar sense it states: “Who makest peace and createst all things" (Sifra, Bechukotai, Chapter 1 8).
וחרב לא תעבור בארצכם NEITHER SHALL THE SWORD PASS THROUGH YOUR LAND — Surely it is unnecessary to say that they (enemies) will not enter your land to wage war (since this is implied in בארץ ונתתי שלום). But this means that they will not enter even to pass by way of your land [on their march from one country to another to wage war] (Sifra, Bechukotai, Chapter 2 3).
תניא, ליקוטי אמרים כ״ב - הטקסט מספריא
רַק שֶׁהַתּוֹרָה דִּבְּרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְנִקְרָא בַּתּוֹרָה דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״ מַמָּשׁ, כְּדִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם, לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת כָּךְ הוּא דֶּרֶךְ יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לַתַּחְתּוֹנִים, בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, לְהִבָּרְאוֹת מֵהֶם בְּרוּאִים רַבִּים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים.
וְכָל כָּךְ גָּבְרוּ וְעָצְמוּ הַצִּמְצוּמִים וְהֶסְתֵּר פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת גַּם דְּבָרִים טְמֵאִים וּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וּלְקַבֵּל חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם מִדְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, מִפְּנֵי שֶׁיְּנִיקָתָם וְחַיּוּתָם אֵינָהּ מִבְּחִינַת ״פָּנִים״ אֶלָּא מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה; וּפֵירוּשׁ ״אֲחוֹרַיִים״, כְּאָדָם הַנּוֹתֵן דָּבָר לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, שֶׁמַּשְׁלִיכוֹ לוֹ כִּלְאַחַר כְּתֵפוֹ, כִּי מַחֲזִיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ מִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ.
כָּךְ לְמַעְלָה, בְּחִינַת ״פָּנִים״ – הוּא פְּנִימִית הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ ה׳ לְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְכָל הַקָּרוֹב אֵלָיו מִסִּטְרָא דִקְדוּשָּׁה.
אֲבָל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטּוּמְאָה – הִיא תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, וְאֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ לָהּ חַיּוּת מִפְּנִימִית הָרָצוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם, כְּמַאן דְּשָׁדֵי בָּתַר כַּתְפוֹי לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, רַק כְּדֵי לְהַעֲנִישׁ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִיתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים דְּאַכְפָּיָין לְסִטְרָא אָחֳרָא; וְזֶה נִקְרָא בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דְּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִנֵּה, רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת ״פָּנִים״, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים הַמְחַיֶּה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת, וּלְפִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹרֶה כְּלָל עַל הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְגַם בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מְלוּבָּשׁ בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא מַקִּיף עָלֶיהָ מִלְמַעְלָה, לְכָךְ הִיא מְקוֹם הַמִּיתָה וְהַטּוּמְאָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, כִּי מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת, שֶׁיּוֹנֶקֶת וּמְקַבֶּלֶת לְתוֹכָהּ מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה, הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ בְּתוֹכָהּ, בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ וּכְפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי מֵאַחַר שֶׁאוֹר וְחַיּוּת דִּקְדוּשָּׁה הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹכָהּ – אֵינָהּ בְּטֵילָה כְּלָל לְגַבֵּי קְדוּשַּׁת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא; וְאַדְּרַבָּה, מַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״, וְכַמַּאֲמָר׃ ״יְאוֹר לִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁגַּסּוּת הָרוּחַ שְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי עִיקַּר וְשֹׁרֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה, הוּא מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב לְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, נִפְרָד מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְלֹא כְּפִירָה בַּה׳ לְגַמְרֵי, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא – דְּקָרוּ לֵיהּ ״אֱלָהָא דֶאֱלָהַיָּא״, אֶלָּא, שֶׁגַּם הֵם מַחֲשִׁיבִים עַצְמָם לְיֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּבָזֶה, מַפְרִידִים אֶת עַצְמָם מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא – מֵאַחַר שֶׁאֵין בְּטֵלִים לוֹ יִתְבָּרֵךְ, כִּי, אֵין קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל מַה שֶּׁבָּטֵל לוֹ יִתְבָּרֵךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָאִים ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וַהֲרֵי זוֹ כְּפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ הָאֲמִיתִּית, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ וּבָטֵל בֶּאֱמֶת לוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלִרְצוֹנוֹ, הַמְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.