רסט
רק במאכלי הכרח וימנע עצמו מן המותרות ומאכלי עדון הנה עוד זאת שירבה לעשות צדקה ויתחזק בקיום המצות ויקבע עתים לתורה. דכללות ענין נט"י הוא המשכת המוחין עצמיי', היינו החכמה דתורה שיהיו כל עשיותיו רק ע"פ התורה.
וזהו טוב הוי' לקוו, דהוי' הוא למעלה מהטבע, הנה הטוב והגילוי שלמעלה מן הטבע הוא לקוו לאלו שממשיכים המוחין במדות, דהמשכה זו הוא ע"י הג' דברים דתורה ועבודה וגמ"ח, דעבודה הוא העלאה מלמטה למעלה, ותורה היא קו האמצעי167. והענין הוא דהנה העבודה היא עבודת הקרבנות168, דעקרי הקרבנות169 הי' שחיטתן בצפון וכמ"ש170 ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני הוי', דקדשי קדשים הי' שחיטתן בצפון דוקא171, וצ"ל והלא צפון הוא בחי' גבורה172 ולמה קדשי קדשים שחיטתן בצפון דוקא. אך הענין הוא173, דצפון הגם שזהו בחי' הגבורה, הנה גבורה דקדושה הוא תגבורת החיות, וכמו הגשמים שנקראים גבורה, וכמו מזכירין גבורות גשמים (ברכות פ"ה מ"ב) דעיקר השפעת החיות הוא מהגשמים, וכמ"ש (ישעי' נ"ה174) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזרע ולחם לאכל, ומ"מ נקראים בשם גבורה לפי שהם מחולקים בטיפין טיפין ויורדים בגבורה וזה עצמו הוא החסד175. וכן הנה בגוף האדם הרי הנה176 הדם הוא גבורה וכתיב (ויקרא י"ז י"א) כי נפש הבשר בדם היא וגו' הרי177 הוא הנפש, להיות דגבורה דקדושה היא תגבורת החיות, וזהו דכתיב (תהלים צ', י') ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה וגו', הרי דאריכת ימים הוא מבחי' הגבורה דוקא, וארז"ל (גיטין כ"ח ע"א) כיון דאיפליג איפליג, הרי שזהו חיות שבבחי' הפלגה, לא כמו בחי' החיות תמידי, ומהאי טעמא הנה כל העלאה הוא מבחי' הגבורה להיות דהעלי' צ"ל בתגבורת החיות דוקא, והיינו בבחי' רשפי אש שזהו דוקא מבחי' הגבורה, דחסד בכלל הוא בבחי' המשכה שהוא בקרירות, ורשפי אש הוא מבחי' הגבורה דוקא, ועי"ז דוקא הוא העלי'. וכן הוא בעבודה בנפש האדם דיש ב' אופנים בעבודה, הא' הוא העבודה בהמשכת גילוי אלקות למטה, והב' לזכך ולצחצח א"ע וכל עבודתו הוא לעלות ולהכלל באלקות,
הערות
- 167. ראה המשך תער"ב ח"ב ע' תשמב ואילך.
- 168. ראה מפרשים לאבות פ"א שם.
- 169. כנראה הכוונה על קרבן התמיד. וראה תו"א [וישב] כט, ג. שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פכ"א [ט, סע"ב ואילך] (ספר המאמרים תרע"ח שם).
- 170. ויקרא א, יא. וראה גם ויק"ר פ"ב, יא.
- 171. משנה זבחים רפ"ה.
- 172. מאורי אור צ, כו. ובכ"מ.
- 173. ראה ג"כ אור התורה בראשית רפג, ב ואילך (ספר המאמרים תרע"ח שם).
- 174. פסוק י.
- 175. ראה לקו"ת ואתחנן יג, ג. מאמרי אדמו"ר הזקן פרשיות ח"ב ע' תשכב. סהמ"צ להצ"צ קכג, א. ובכ"מ.
- 176. כ"ה בספר המאמרים קונטרסים שבהערה 2. ובכתי"ק - תיבה זו ליתא.
- 177. כ"ה בספר המאמרים קונטרסים שם ובכתי"ק הנ"ל הערה 153. ואוצ"ל: הרי הדם.
משנה אבות א׳ - הטקסט מספריא
משה קבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה. גורם רעה לעצמו. ובוטל מדברי תורה. וסופו יורש גיהנום:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. ואל תתיאש מן הפורענות:
יהודה בן טבאי. ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר. אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים. והוי זהיר בדבריך. שמא מתוכם ילמדו לשקר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. ושנא את הרבנות. ואל תתודע לרשות:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
הוא היה אומר נגד שמא. אבד שמיה. ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף. קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד. על הדין. ועל האמת. ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום. שפטו בשעריכם:
ויקרא רבה ב׳:י״א - הטקסט מספריא
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר וגו' וּבָאַיִל הוּא אוֹמֵר (ויקרא א, יא): צָפֹנָה לִפְנֵי ה', אָמְרוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ הִתְקִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי כְבָשִׂים, אֶחָד שֶׁל שַׁחֲרִית וְאֶחָד שֶׁל עַרְבִית, וְכָל כָּךְ לָמָּה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין תָּמִיד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְקוֹרִין אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה צָפֹנָה לִפְנֵי ה', זוֹכֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲקֵדַת יִצְחָק, מְעִידַנִי עָלַי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, בֵּין גּוֹי בֵּין יִשְׂרָאֵל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין עֶבֶד בֵּין אָמָה, קוֹרִין אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה, צָפֹנָה לִפְנֵי ה', זוֹכֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲקֵדַת יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: צָפֹנָה לִפְנֵי ה'. דָּבָר אַחֵר, צָפֹנָה לִפְנֵי ה', כְּנֶגֶד מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁהֵם צְפוּנִים לְפָנָיו, וּמִנַּיִן שֶׁהַלָּשׁוֹן הַזֶּה הוּא לְשׁוֹן צָפֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ז, יד): חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב יְשָׁנִים, עַמְרָם בֶּן קְהָת וְכָל הַכְּשֵׁרִים שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם, חֲדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, חֲבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה וַחֲבוּרָתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וַחֲבוּרָתוֹ שֶׁל דָּוִד וְשֶׁל חִזְקִיָּה יְשָׁנִים, חֲבוּרָתוֹ שֶׁל עֶזְרָא וְשֶׁל הִלֵּל וְשֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְשֶׁל רַבִּי מֵאִיר וַחֲבֵרָיו, חֲדָשִׁים, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים.
משנה זבחים ה׳ - הטקסט מספריא
איזהו מקומן של זבחים. קדשי קדשים. שחיטתן בצפון. פר ושעיר של יום הכפורים. שחיטתן בצפון. וקבול דמן בכלי שרת בצפון. ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב. מתנה אחת מהן מעכבת. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. אם לא נתן לא עכב:
פרים הנשרפים. ושעירים הנשרפים. שחיטתן בצפון. וקבול דמן בכלי שרת בצפון. ודמן טעון הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב. מתנה אחת מהן מעכבת. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. אם לא נתן לא עכב. אלו ואלו נשרפין בבית הדשן:
חטאות הצבור והיחיד. אלו הן חטאות הצבור. שעירי ראשי חדשים. ושל מועדות. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון. ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות. כיצד. עלה בכבש ופנה לסובב. ובא לו לקרן דרומית מזרחית. מזרחית צפונית. צפונית מערבית. מערבית דרומית. שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. ונאכלין לפנים מן הקלעים. לזכרי כהונה. בכל מאכל. ליום ולילה. עד חצות:
העולה קדשי קדשים. שחיטתה בצפון. וקבול דמה בכלי שרת בצפון. ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע. וטעונה הפשט ונתוח. וכליל לאישים:
זבחי שלמי צבור ואשמות. אלו הן אשמות. אשם גזילות. אשם מעילות. אשם שפחה חרופה. אשם נזיר. אשם מצורע. אשם תלוי. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. ונאכלין לפנים מן הקלעים. לזכרי כהונה בכל מאכל. ליום ולילה עד חצות:
התודה ואיל נזיר קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. ונאכלים בכל העיר לכל אדם בכל מאכל ליום ולילה עד חצות. המורם מהם. כיוצא בהם. אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם:
שלמים קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד. המורם מהם. כיוצא בהן. אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם.
הבכור. והמעשר. והפסח. קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה. ודמן טעון מתנה אחת. ובלבד שיתן כנגד היסוד. שינה באכילתן. הבכור נאכל לכהנים. והמעשר לכל אדם. ונאכלין בכל העיר לכל אדם. בכל מאכל. לשני ימים ולילה אחד. הפסח אינו נאכל אלא בלילה. ואינו נאכל אלא עד חצות. ואינו נאכל אלא למנויו. ואינו נאכל אלא צלי:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

