תקכב
הידיעה וההשגה במוח דוקא, א"כ למה מיחסה אל הלב באמרו והיו הדברים כו' על לבבך, אלא העיקר הוא דבכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים8, והוא שדברי תורה יהיו אצל האדם בכל יום ויום כחדשים שיהי' לו חיות ותענוג בעסק התורה ולא כדבר המיושן שאין בזה חיות, כ"א יהי' לו חיות ותענוג כאלו היום נתנו מסיני, והוא ע"י עבודת הלב דוקא, א"כ הרי גם בזה מה שפנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש, הנה זה ג"כ מתנאי דרכי התורה, וצ"ל מהו ענינם בעבודה בנפש האדם. והנה רש"י פירש פנים בפנים וגו' א"ר ברכי' כך אמר משה, אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו מדבר עמכם, דהב' דברות הראשונות אנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענום9, ושאר הדברות ע"י משה10. ודעת הרמב"ן11 דכל הדברות שמענו מפי הקב"ה בעצמו, והבינו מפי הקב"ה רק ב' דברות ראשונות והשאר הבינו מפי משה, וזהו אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר הוי'12, כי כל הדברות שמענו מפי הקב"ה בעצמו, וב' דברות ראשונות הבינו, ושאר הדברות הבינו ע"י משה13. והבחיי (בקונטרס שבסוף ספרו14) פירש15 פנים בפנים דבר ה' עמכם, כלומר התפארת בעטרת, פנים בפנים פי' פנים בתוך פנים מן החצון ראו הפנימי עכ"ל. ובפ' תשא ע"פ16 ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, כתב17 וע"ד הקבלה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כמו פה אל פה אדבר בו18, ואיננו כמו פנים בפנים דיבר ה' עמכם, כי זה הי' בהשגתם של ישראל שהיתה מראה תוך מראה, כענין שכתוב19 עין בעין נראה אתה ה' עכ"ל, וצ"ל מאחר דפנים בפנים הנה זה הי' בהשגתם של ישראל, איך יתאים זה עם פרש"י הרי המוכר עצמו מדבר עמכם שזה עצמות אלקות ממש, וכפי שכתב הבחיי שזה הי' בהשגתם של ישראל ה"ז לבוש המעלים, שהרי השגתם אינו אלקות, וגם לא יתכן לומר כן שהיתה בהשגתם ממש, שהרי על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן20, וטעם הדבר לפי שהי'
הערות
- 8. ראה ספרי ופרש"י עה"פ שם. שו"ע אדה"ז או"ח סס"א ס"ב.
- 9. מכות כד, רע"א. פרש"י שלח טו, כב. וראה פרש"י יתרו כ, א ובמפרשים לפרש"י שם.
- 10. בכי"ק: והיינו דהן אמת דמשה הוא הממוצע כסרסור העומד בין המוכר ללוקח אמנם זהו רק להגיד לכם את דבר הוי' בשארי הדברות אבל בשתי דברות ראשונות דאנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו, דזהו לפרש"י". ואח"כ נשמט.
- 11. יתרו כ, ז.
- 12. השיטות באופן אמירת ושמיעת עשרת הדברות - ראה תורה שלימה ליתרו כ, א (אות ח) ובמילואים שם. וש"נ.
- 13. ואתחנן ה, ה.
- 14. כנראה שנכתב בקיצור לשון, והכוונה לספר נפתולי אלקים (ביאור קצר על עניני קבלה שבספר בחיי) לר' נפתלי הירץ ב"ר אליעזר טריויש - נדפס בסו"ס בחיי עה"ת קראקא שנ"א-שנ"ב. ועוד.
- 15. בפ' יתרו סכ"ו. - הובא באוה"ת ואתחנן ע' קצג. ח"ה ע' ב' אלפים.
- 16. לג, יא.
- 17. הבחיי. - הובא באוה"ת שם.
- 18. בהעלתך יב, ח.
- 19. שלח יד, יד.
- 20. שבת פח, ב. שמו"ר פכ"ט, ד.
רש"י על שמות כ׳:א׳ - הטקסט מספריא
וידבר אלהים. אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא דַּיָּן; לְפִי שֶׁיֵּשׁ פָּרָשִׁיּוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁאִם עֲשָׂאָן אָדָם מְקַבֵּל שָׂכָר, וְאִם לָאו אֵינוֹ מְקַבֵּל עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנוּת, יָכוֹל אַף עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כֵּן, תַּ"לֹ וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים – דַּיָּן לִפָּרַע (מכילתא):
את כל הדברים האלה. מְלַמֵּד שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לוֹמַר כֵּן, אִם כֵּן מַה תַּ"לֹ עוֹד אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ? שֶׁחָזַר וּפֵרֵשׁ עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ (שם):
לאמר. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹנִין עַל הֵן הֵן וְעַל לָאו לָאו (שם):
וידבר אלהים AND GOD SPAKE — The word אלהים is a term for a judge. Since there are chapters in the Torah of such a character that if a person observes the commands contained therein he will receive a reward and if he never observes them at all) he will not receive punishment on their account, one might think that the Ten Commandments are also of such a character (that no punishment will follow upon the infringement of them); therefore Scripture expressly states, “God spake” — God Who is Judge, exacting punishment (Mekhilta).
את כל הדברים האלה ALL THESE WORDS — This statement (that God spake all these words) tells us that the Holy One, blessed be He, said all these words in one utterance, something that is impossible to a human being to do — to speak in this manner. Now if this be so, why does Scripture again say the first two Commandments, אנכי and לא יהיה לך? But the explanation is that He repeated and expressly uttered each of these two commandments by itself (Mekhilta).
לאמר lit., TO SAY — This expression teaches us that they answered to that which required the reply “Yea” (אנכי) by “Yea” and to that which required the reply “Nay” (לא יהיה) by “Nay” (Mekhilta).
שמות רבה כ״ט:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא פָּתַח בּוֹ (תהלים נ, ז): שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה [כמו שכתוב בעשרת הדברות, עד]: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֱלוֹהַּ אֲנִי עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, אֲבָל לֹא יִחַדְתִּי שְׁמִי אֶלָּא עֲלֵיכֶם, אֵינִי נִקְרָא אֱלֹהֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אֶלָּא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי לֵוִי, שְׁנֵי דְבָרִים שָׁאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּרְאוּ כְבוֹדוֹ וְיִשְׁמְעוּ קוֹלוֹ, וְהָיוּ רוֹאִין אֶת כְּבוֹדוֹ וְשׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה, כא); וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, וּכְתִיב (דברים ה, כא): וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, וְלֹא הָיָה בָהֶם כֹּחַ לַעֲמֹד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לְסִינַי וְנִגְלָה לָהֶם, פָּרְחָה נִשְׁמָתָם עַל שֶׁדִּבֵּר עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, ו): נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ. אֲבָל הַתּוֹרָה בִּקְּשָׁה עֲלֵיהֶם רַחֲמִים מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ מֶלֶךְ מַשִֹּׂיא בִתּוֹ וְהוֹרֵג אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שְׂמֵחִים וּבָנֶיךָ מֵתִים, מִיָּד חָזְרָה נִשְׁמָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ח): תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, אָמַר רַבִּי לֵוִי, וְכִי לֹא הָיָה גָּלוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁאִם הוּא מַרְאֶה כְּבוֹדוֹ לְיִשְׂרָאֵל וּמַשְׁמִיעָן קוֹלוֹ שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד, אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁלֹא יְהוּ אוֹמְרִין אִלּוּ הֶרְאָנוּ אֶת כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְהִשְׁמִיעָנוּ אֶת קוֹלוֹ, לֹא הָיִינוּ עוֹשִׂים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לְכָךְ נֶאֱמַר: שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.