תמב, ב

כא' והוא מיד שמניח ידיו מפעולתו ששובת ונח הכח שירד בתנועה זו שחוזר זה הכח המעשה הפנימי' (עם הרצון ושכל ומדות שבו) למעלה במקורו בנפש, וכן מדות שבלב חוזרים מהתפשטותם במעשה זו וכן המח' והחכ' והרצון למקור הרצון והשכל כו'. אך כ"ז אינו אלא לאחר גמר המלאכה אבל בהיותו מתחיל עדיין במלאכה זו ולא גמרה היתכן לומר שישבות ויחזור למקורו וכן במדות ושכל ורצון שמתעוררים עדיין למלאכה ולא שלמו עדיין איך יתכן [מיד] ענין שביתה וחזרה למקורם מאחר שעדיין לא נתפשט כלום רק שהוא בכח ובהעלם עדיין כמו שרצונו להיות לו בנין כו', אלא בגמר מלאכתו דוקא שנתפשט החיות ובשכל ורצון במלאכה אז יתכן השביתה בכולם שנק' או"ח למקורו הראשון וד"ל. וכמו"כ יובן הנמשל למעלה בענין השבת שאינו שייך רק אחר ירידה והתפשטות האור והשפע מעצמות אור א"ס בקו"ח באו"כ ומקיפים ופנימי' עד סוף עולם העשיה שאז שייך מצות השבת דהיינו בבחי' או"ח בהעלאה למעלה כנ"ל וכמ"ש ויכולו השמים כו' וישבות כו', אבל כאשר עדיין עלה ברצה"פ להיות מקור להשתל' העולמות איך יתכן לומר ענין שביתה ומנוחה (אלא זהו בבחי' מנוחה העצמי' שלא ע"י יגיעה מן המלאכה כיום שכולו שבת כו'). ובכ"ז יתורץ הקושי' דלעיל במה ששינה משה הסדר בכאן דמצו[ה] על שבת תחלה שזהו באתעדל"ת שעולה באו"ח תחלה ואח"כ משכן וכלים שהן מקיפים ופנימי' כיריעות וארון כו' מטעם הנ"ל, אבל בפ' תרומה מדבר באתעדל"ע כו' כשעלה ברצונו הנעלם עדיין כנ"ל הנק' אתעדל"ע מצד עצמו ע"כ צוה על הכלים תחלה (משום דסומ"ע עבמ"ת כו' שהוא או"כ דוקא כנ"ל) ואח"כ המשכן ואח"כ שבת כו' והוא מ"ש [ב]פ' תשא ואתה דבר כו' אך את שבתותי כו'. ומ"ש משה לבצלאל כך שמעתי מפי ה'²⁰⁰² כו' היינו שלענין מעשה באתעדל"ת צריך לעשות המשכן תחלה וכמ"ש ועשו לי מקדש ואח"כ ושכנתי בתוכם כו' וז"ש בצ"ל א"ל במקיף דחכ'²⁰⁰³ היית וידעת כו' וד"ל.