יט
מאשר אנו רואים בהפרש התפעלות המדות של התינוק להתפעלות של המדות של הגדול דגם שמצד תולדות המדות מן השכל וההתבוננו' אחת היא בקטן כמו בגדול אך ורק ההפרש ביניהם הוא הדעת שבקטן עדיין אין הדעת מתפשט במדות כמארז"ל קטן32 אין לו מחשבה שהוא הדעת ע"כ אין בהתפעלו' מדותיו המשכה פנימיו' מן השכל רק חיצוניו' ההארה וע"כ אין תוקף כלל במדותיו כמו שידוע שבנקל לפתות הקטנים והנשים מפני33 שדעתן קלות כו' משא"כ בגדול שהתפעלו' מדותיו עפ"י בחי' הדעת יש תוקף גדול למדותיו כי הדעת ממשיך בהן חיות פנימי ביותר ולא יתפתו להתהפך מלאו להן או להיפך ולכך אין הקטן פחות מי"ג בר עונשין (כי שס"ה ל"ת נמשך מצד היראה ורמ"ח מ"ע מצד האהבה שהן ה"ח וה34"ג ובקטן לא נשלמו חו"ג שלו עפ"י הדעת אבל יותר מי"ג גם שהוא ע"ה דעתו מתפשט בחו"ג כו' וד"ל).
ועוד זאת יש הפרש בין התפעלו' המדות מן השכל וההתבוננו' בלא דעת להתפעלו' המדות ע"י הדעת בעצם התפעלו' המדות שמתפעלי' ע"י הדעת בבחי' פנימי' יותר והוא הנק' פנימי' המדות ובלא דעת מתפעלי' רק בבחי' חיצוני' בלבד (והא בהא תלי' משום שהדעת ממשיך חיות פנימיות בהן מן השכל ע"כ מוליד בהן בחי' הפנימי' שלהן כי פנימי' המדות תלוי בפנימי' השכל כו' והכל שרש וענין א' וד"ל) וההפרש בין בחי' פנימי' המדות לחיצוני' שלהם ידוע דבפנימי' שלהם מובדל הטוב מן הרע ואין שם בחי' תערובו' כלל אלא בתכלית הבירור כי הדעת המתפשט בהן מברר אותם בתכלית הבירור (וע"כ נק' הדעת דרך כלל בשם פנימי' המדו' להיותו מבדיל בהן בחי' הפנימי' כו' אעפ"י דלגבי השכל עצמו נק' הדעת עצמו בחי' חיצוני' כנ"ל שנק' ממוצע כו' וכמ"ש במ"א) ובלא דעת מקבלים המדות מן השכל בבחי' תערובו' בלי בירור כלל להיות כי נמשך בהן הארה חיצוני' בלבד אך ע"י הדעת נמשך בהן בחי' פנימי' כנ"ל והוא המבדיל ומברר במדות בין טוב לרע שלא יתערבו כ"כ עד שיוכל להיות מן האמת שקר כו' וד"ל.
וביאור ענין בחי' התערובו' הזאת במדות הנה יובן בדוגמא למעלה מהמדות אוי"ר בעבודה שבלב זו תפלה דהנה אנו רואים דגם שיתפעל אדם באהבה כרשפי אש בתפלה הנה מיד אחר התפלה בשומו לבו בעניני' גשמיי' יתלהב לבו ג"כ אליהם או כאשר יפגע אדם בכבודו או בממונו יתפעל בכעס כידוע ואם היתה התפעלו' האהבה בתפלה בתכלי' הבירור רק לה' לבדו כו' מאין יבא לו התלהבות לדבר זר מיד או לכעוס בעבור כבודו וממונו אלא מוכרח לומר שגם בעת התפעלותו בתפלה לא הי' בתכלית הבירור אלא שהי' מעורב טו"ר דהיינו שלא הי' אמת רק לה' לבדו אלא בתערובו' דבר זר כדי להיות איזה דבר ויש וכדומה וגם בעצם התפעלותו איננה לתכלית האמת לעומקא דלבא אלא רק בבחי' חיצוני' הלב
הערות
- 32. חולין יב, ב.
- 33. מפני שדעתן קלות : ראה שבת לג, ב. ובכ"מ.
- 34. ה"ח וה"ג : תיבות אלו אינן ברורות בהכת"י. ובכת"י ב: שהן הח' והג'. ובכת"י ג: חסדי' וגבורו'.
חולין י״ב ב - הטקסט מספריא
הָכִי קָאָמַר: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, שֶׁאַף רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק מוֹדֵי לֵיהּ, וְנִרְאִין כּוּ׳.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. ״שֶׁמָּא קִלְקְלוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוֹסְרִין לָהֶן חוּלִּין לְכַתְּחִלָּה.
וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. מַאן תְּנָא דְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה?
אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּתָנֵי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא: זָרַק סַכִּין לְנוֹעֳצָהּ בַּכּוֹתֶל, וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן.
וְהָא בָּעֵינַן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא? שֶׁהָלְכָה וּבָאָה כְּדַרְכָּהּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַחְשָׁבָה, אוֹ אֵין לוֹ מַחְשָׁבָה?
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַעֲשֶׂה? מַאי שְׁנָא מַעֲשֶׂה דְּלָא קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – דִּתְנַן: ״יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה״? מַחְשָׁבָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: ״אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה״!
דִּתְנַן: הָאַלּוֹן, וְהָרִמּוֹן, וְהָאֱגוֹז שֶׁחֲקָקוּם תִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶן עָפָר, אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם – טְמֵאִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה,
The Gemara explains: This is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears correct to Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, in a case where one found them in a scrap heap that is in a marketplace, as Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, disagrees with Rabbi Yehuda only in a case where one found them in a scrap heap that is in the house. But in a case where he found them in a scrap heap that is in a marketplace he concedes to Rabbi Yehuda. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct to Rabbi Yehuda in a case where he found them in the house, as he concedes to Rabbi Ḥanina in that case.
§ The mishna stated: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter. The Gemara infers: The tanna does not teach: Due to the concern that they ruined their slaughter, in the past tense; rather, he teaches: Lest they ruin their slaughter, in the future. Rava says: That is to say that one does not give them non-sacred animals for slaughter ab initio, even with the supervision of others.
The mishna continues: And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, including even a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who lack competence and whose intent is not halakhically effective. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that we do not require intent for slaughter?
Rava said: It is Rabbi Natan, as Oshaya, the youngest of the company of Sages, taught a baraita, stating: If one threw a knife to embed it in the wall, and in the course of its flight the knife went and slaughtered an animal in its proper manner, Rabbi Natan deems the slaughter valid, and the Rabbis deem the slaughter not valid. Oshaya teaches the baraita and he states about it: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan that there is no need for intent to perform a valid act of slaughter.
The Gemara asks: How could the slaughter in the baraita be valid? But don’t we require that the slaughterer move the knife back and forth on the throat of the animal? When one throws a knife, it goes in one direction and does not return. The Gemara answers: The case in the baraita is one where the knife went and cut the animal’s throat, caromed off the wall and came back to cut the throat again in its proper manner.
§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In matters that require thought and intent, does a minor have halakhically effective thought, or does he not have halakhically effective thought?
Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the action of a minor, whether the action of a minor that indicates intent is effective. What is different about the action of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor have the capacity to perform an action that is halakhically effective? With regard to thought as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They do not have the capacity for halakhically effective thought.
As we learned in that mishna: With regard to an acorn, a pomegranate, or a nut, which minors hollowed in order to measure dirt with them or that they affixed to a scale, the halakhic status of those shells is that of vessels, and they are susceptible to ritual impurity. By contrast, if the minors merely thought to use the shells for measuring or weighing, unlike adults, they do not thereby render those shells into vessels. The reason for this distinction is due to the fact that they have the capacity to perform an action,
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.