תה
שמהיכן זכו ישראל לק"ש ממתן תורה, שפתח הקב"ה שמע ישראל, אנכי ה' אלקיך כו', נענו כולן ואמרו ה' אלקינו ה' אחד, והיינו כי ה' אלקינו הוא2 קיבול על הדבור אנכי ה' אלקיך, וה' אחד הוא קיבול על דבור לא יהי' לך, ונמצא מובן שז"ע העטרה שעטרה אמו זו כנס"י ביום חתונתו זו מ"ת דוקא. אמנם באמת מכתירין אותו בכל יום בבחי' עטרה זו, כי יש בחי' מתן תורה בכל יום שזהו שמברכין נותן התורה ל' הוה כו' כמ"ש מזה בת"א ד"ה ויאמר משה אכלוהו היום3 ובמ"א בד"ה מי זאת הנשקפה כמו שחר4 ובכ"ד, וק"ש היינו ה' אלקינו ה' אחד הוא קבלה על אנכי ולא יהי' לך שכוללים כלליות תרי"ג מצות שאנכי כולל רמ"ח מ"ע, ולא יהי' לך כולל שס"ה ל"ת כמ"ש בסש"ב ר"פ ך'5) ושנים שנתן בראש בניו זהו שבשעה שהקדימו נעשה לנשמע ירדו מלאכי השרת וקשרו להם ב' כתרים אחד כנגד נעשה כו'.
ולהבין ענין ג' עטרות, והעטרה שנטל לעצמו, גם להבין מ"ש (ישעי' ד' ג') והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו וארז"ל (בב"ב דע"ה ע"ב) עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, ופי' רש"י ז"ל שלע"ל יאמרו המלאכים קדוש לפני הצדיקים כדרך שאומרים עכשיו לפני הקב"ה. ולכאורה זהו דבר תימא מאד איך יתכן שיאמרו קדוש לפני הצדיקים כדרך שאומרים לפני הקב"ה. ובס' כלי פז על ישעי' הביא שהרמ"ק6 בס' הפרד"ס שלו
הערות
- 2. כי ה' אלקינו הוא קיבול על הדבור אנכי ה' אלקיך וה' אחד הוא קיבול על דבור לא יהי' לך : ראה גם לקמן ד"ה את ה' האמרת ובהערת כ"ק אדמו"ר זי"ע שם. ובסה"מ תש"ח שם (ע' 203) מעיר ע"ז כ"ק אדמו"ר זי"ע: עפמ"ש בירושלמי ברכות פ"א ה"ה. — והנה לכאורה זה הוא רק להסוברים דלא יהי' לך הוא אזהרה דיחוד, וכדעת הרמב"ם (סהמ"צ מל"ת א. הל' יסוה"ת פ"א ה"ו) הרמב"ן (על סהמ"צ מ"ע א ומל"ת ה) סמ"ג (מל"ת א) ועוד. ועייג"כ שאילתות יתרו נב. אבל לא לדעת בה"ג (כפי גירסתנו וכפי' הרמב"ן שם) רש"י (שמות כ, ג) וסייעתם, דס"ל דלא יהי' לך הוא אזהרה לקיום צלמים. — אבל באמת גם לשיטת בה"ג ורש"י כן הוא, דמלבד דאמונת היחוד הבאה ב”ה' אחד" במילא שוללת גם קיום צלמים הנאסר ב”לא יהי' לך", הנה: א) אף דלא יהי' לך הוא אזהרה פרטית דקיום צלמים, ענינה וכונתה הוא השלילה דע"ז בכלל (בצד הל"ת) וחיוב אמונת היחוד (בצד הקום עשה). דוגמא לדבר לא תבערו אש, שהוא ציווי פרטי דהבערה, וענינו וכונתו השלילה דחילול שבת וחיוב דקדושת שבת. — ב) גם לבה"ג ורש"י אין מקרא דלא יהי' לך יוצא מידי פשוטו שהוא איסור ע"ז אלא דמאחר דכמה לווין כתובים בע"ז, במקום דאיכא למידרש דרשינן, ודרשינן מיתורא גם איסור דקיום צלמים. וכמש"פ בביאור מהרי"פ פערלא לסהמ"צ להרס"ג מ"ע ג-ד. וע"פ שתי דרכים אלו סרה התמי' על שיטת בה"ג ורש"י ממרז"ל דלא יהי' לך הוא ענינא דע"ז (ראה גיטין נז, ב. ירוש' קידושין פ"א ה"ב. שמ"ר פמ"ד, ט. במד"ר פ"ח, ד. זח"ב פו, א. ועוד). גם יובן מפני מה לא יהי' לך שמענו מפי הגבורה (עיין מו"נ ח"ב פל"ג. תניא רפ"כ). וסרה ג"כ קושית הרמב"ן (בפי' עה"ת) על שיטה הנ"ל. וראה לקמן בהוספות הערת ומכתב הרה"ג הרה"ח הרא"ח ראזנבוים ששאלו את כ"ק אדמו"ר מהר"ש עמ"ש כאן במאמר זה, ומה שהשיב ע"ז.
- 3. בת"א ד"ה ויאמר משה אכלוהו היום : פ' בשלח סה, ב.
- 4. ובמ"א בד"ה מי זאת הנשקפה כמו שחר : תרל"ט, לעיל ע' שצב.
- 5. כמ"ש בסש"ב ר"פ ך' : ראה הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע בסה"מ תש"ח שם ע' 204.
- 6. ובס' כלי פז . . הביא שהרמ"ק : הובא באוה"ת קדושים שם ע' א'נח. נ"ך (כרך ב) ע' תשסב. עיי"ש.
ספר המצוות, מצוות לא תעשה א׳ - הטקסט מספריא
היא שהזהירנו מהאמין באל אחר זולתו. והוא אמרו יתעלה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכבר התבאר בגמרא מכות (דף כ"ג:) שלאו זה מכלל תרי"ג מצות, והוא אמרם שם תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני וכו', כמו שבארו במצוה ראשונה ממצות עשה. (וישמע יתרו, מדע הלכות יסודי התורה פ"א):
משנה תורה, הלכות יסודי התורה א׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.
ספר המצוות, מצוות עשה א׳ - הטקסט מספריא
היא הצווי אשר צונו בהאמנת האלהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו אנכי ה' אלהיך. ובסוף גמרא מכות (דף כ"ג:) אמרו תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, מאי קראה תורה צוה לנו משה, ר"ל מנין תור"ה. והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא תרי"א הוי, והיה המענה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. הנה נתבאר לך שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצות, והוא צווי באמונת האלהות כמו שבארנו. (בפרשת וישמע יתרו, מדע הלכות יסודי התורה פ"א):
רש"י על שמות כ׳:ג׳ - הטקסט מספריא
לא יהיה לך. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּ' לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, הֶעָשׂוּי כְּבָר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם? תַּ"לֹ לֹא יִהְיֶה לְךָ (שם):
אלהים אחרים. שֶׁאֵינָן אֱלוֹהוּת אֶלָּא אֲחֵרִים עֲשָׂאוּם אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ אֱלֹהִים אֲחֵרִים זוּלָתִי, שֶׁגְּנַאי כְּלַפֵּי מַעְלָה לִקְרֹאותָם אֱלוֹהוּת אֶצְלוֹ. דָּ"אַ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֲחֵרִים לְעוֹבְדֵיהֶם – צוֹעֲקִים אֲלֵיהֶם וְאֵינָן עוֹנִין אוֹתָם, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הוּא אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ מֵעוֹלָם:
על פני. כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי קַיָּם, שֶׁלֹּא תֹאמַר לֹא נִצְטַוּוּ עַל עֲ"זָ אֶלָּא אוֹתוֹ הַדּוֹר (מכילתא):
לא יהיה לך THERE SHALL NOT BE UNTO THEE [OTHER GODS] — Why is this said? Does not the preceding verse state: I — and no other — shall be thy God? But since it states immediately after this, “Thou shalt not make unto thee [any graven image etc.]” I might say that I have only a prohibition that one may not make such gods; whence could I know that one may not retain an idol that has already been made? Perhaps there is no such law! Therefore it states here: “there shall not be unto thee” (thou shalt not have other gods) (Mekhilta.)
אלהים אחרים OTHER GODS — which are not gods, but others have made them gods over themselves. It would not be correct to explain this to mean “gods other than Me”, for it would be blasphemy of the Most High God to term them gods together with Him (cf. Mekhilta). Another explanation of אלהים אחרים : they are so called because they are other (i. e. strange) to those who worship them; these cry to them but they do not answer them, and it is just as though it (the god) is another (a stranger) to him (to the worshipper), one who has never known him at all (Mekhilta).
על פני BEFORE ME — i. e. so long as I exist; and these apparently superfluous words are added in order that you may not say that no one received any command against idolatry except that generation which went forth from Egypt (Mekhilta).
תניא, ליקוטי אמרים כ׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל, כִּי מִצְוַת וְאַזְהָרַת עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֵם שְׁנֵי דִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, הֵם כְּלָלוּת כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ; כִּי דִּבּוּר ״אָנֹכִי״ – כּוֹלֵל כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ – כּוֹלֵל כָּל שַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְלָכֵן שָׁמַעְנוּ ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ לְבַד מִפִּי הַגְּבוּרָה כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּלָלוּת הַתּוֹרָה כוּלָּהּ.
וּלְבָאֵר הֵיטֵב עִנְיָן זֶה, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר תְּחִלָּה בִּקְצָרָה עִנְיָן וּמַהוּת אַחְדּוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּקְרָא ״יָחִיד וּמְיוּחָד״, ״וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא״, כְּמוֹ שֶׁהָיָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא כוּ׳״, פֵּירוּשׁ – ״הוּא״ מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי, כְּדִכְתִיב: ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״. כִּי, עוֹלָם הַזֶּה וְכֵן כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים – אֵינָם פּוֹעֲלִים שׁוּם שִׁינּוּי בְּאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּהִבָּרְאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ.
שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיָה הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד קוֹדֶם הִבָּרְאָם, כֵּן הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד אַחַר שֶׁבְּרָאָם, מִשּׁוּם דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ.
כִּי הִתְהַוּוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְחַיּוּתָם וְקִיּוּמָם הַמְקַיְּימָם שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּשֶׁהָיָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וּלְמָשָׁל, כְּמוֹ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד; שֶׁדִּבּוּר זֶה לְבַדּוֹ כְּלָא מַמָּשׁ, אֲפִילוּ לְגַבֵּי כְּלָלוּת נַפְשׁוֹ הַמְדַבֶּרֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ הָאֶמְצָעִי שֶׁלָּהּ, שֶׁהוּא כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ, שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר דִּבּוּרִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית; וְכָל שֶׁכֵּן לְגַבֵּי בְּחִינַת לְבוּשׁ הַפְּנִימִי שֶׁלָּהּ שֶׁהוּא הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשְׁכוּ הַדִּבּוּרִים וְהִיא חַיּוּתָם; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְגַבֵּי מַהוּת וְעַצְמוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל: חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, שֶׁמֵּהֶן נִמְשְׁכוּ אוֹתִיּוֹת מַחֲשָׁבָה זוֹ הַמְלוּבָּשׁוֹת בְּדִבּוּר זֶה כְּשֶׁמְּדַבֵּר, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה הִיא גַּם כֵּן בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ הַדִּבּוּר, רַק שֶׁהֵן רוּחָנִיּוֹת וְדַקּוֹת יוֹתֵר.
אֲבָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, הֵן שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר הַמַּחֲשָׁבָה, וְאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה.
לְמָשָׁל, כְּשֶׁנּוֹפֶלֶת אֵיזוֹ אַהֲבָה וְחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, קוֹדֶם שֶׁעוֹלָה מֵהַלֵּב אֶל הַמּוֹחַ לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ – אֵין בָּהּ בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין, רַק חֵפֶץ פָּשׁוּט וַחֲשִׁיקָה בַּלֵּב אֶל הַדָּבָר הַהוּא הַנֶּחְמָד אֶצְלוֹ.
וְכָל שֶׁכֵּן קוֹדֶם שֶׁנָפְלָה הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ לְאוֹתוֹ דָבָר, רַק הָיְתָה בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, שֶׁהָיָה נוֹדָע אֶצְלוֹ אוֹתוֹ דָבָר שֶׁהוּא נֶחְמָד וְנָעִים וְטוֹב וְיָפֶה לְהַשִּׂיגוֹ וְלִידָּבֵק בּוֹ, כְּגוֹן: לִלְמוֹד אֵיזוֹ חָכְמָה, אוֹ לֶאֱכוֹל אֵיזֶה מַאֲכָל עָרֵב, רַק לְאַחַר שֶׁכְּבָר נָפְלָה הַחֶמְדָה וְהַתַּאֲוָה בְּלִבּוֹ בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְעָלְתָה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ – לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ אֵיךְ לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהַשִּׂיג הַמַּאֲכָל, אוֹ לְמִידַת הַחָכְמָה בְּפוֹעַל, הֲרֵי בְּכָאן נוֹלְדוּ בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת בְּמוֹחוֹ, שֶׁהֵן אוֹתִיּוֹת כִּלְשׁוֹן עַם וָעָם הַמְדַבְּרִים וְהַמְהַרְהֲרִים בָּהֶם כָּל עִנְיְינֵי הָעוֹלָם:
מצוטט בעמוד אחד
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 1
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ וידבר כו' קדושים תהיו ‹ רסב סה"מ תרל"ט ח"ב ע' תה
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.