תקנז
ובזה יובן מה שהמועדים נקראים ע"ש התבואה, פסח הוא קציר שעורים. והענין הוא דשעורה הוא שיעור ה'88, ה' הוא בחי' בהבראם, בה' בראם89, ושיעור ה' היינו שנמשך בכל חד וחד לפום שעו"ד90, דהיינו להתבונן איך שבי"ה ה' צור עולמים91 ביו"ד נברא עוה"ב92 ובה' נברא עוה"ז, וכמו שאנו רואים שאינו תופס מקום שני אותיות93 אצל אדם לגבי כללית הדיבור ומכ"ש לגבי עצם הנפש כן עאכו"כ שאינו תופס מקום לגבי א"ס שני אותיות, וכאשר יתבונן ברוממות אלקות איך שכללות העוה"ז הוא רק מבחי' ה' שהוא בחי' אתא קלילא דלית בי' מששא94 שהוא רק בחי' זיו והארה בעלמא, עי"ז נופל עלי' ופחד95 מאלקו', לפי שע"י התבוננות מהרוממות עי"ז נמשך בחי' היראה, ובעבודה זהו"ע קעומ"ש. והנה פסח הו"ע התגלות היראה וכמ"ש בפסח ובמורא גדול96, שאז ביצי"מ קבלו עליהם עומ"ש וע"כ נק' הפסח ע"ש הקציר שעורי' לפי שאז נמשך בהתגלות בכאו"א בחי' שעורה שעור ה'. ושבועות נק' ע"ש קציר חיטים לפי שאז הי' מ"ת97 שהו"ע חיטים, כי חטה הוא כ"ב אתוון דאורייתא98, וזהו"ע שתי הלחם שהי' מביאים בשבועות99 שהו"ע תושב"כ ותושבע"פ100, והיינו שבשבועות הו"ע השגת אלקות בבחי' פנימי' רזין דאורייתא. וחג הסוכות באספך את תבואתך מן השדה101 הוא בחי' אסיפה מן השדה לבית, כי פסח ושבועות אף שהוא זמן קצירה שהוא בחי' גילוי אך כ"ז הוא בחי' שדה אבל בסוכות הוא זמן אסיפה לבית דהיינו שיומשך בכאו"א בפנימי'. ועפ"ז יובן מה שהמועדים נקראים ע"ש התבואה, לא שהם שייך לתבואה, אלא מפני שאז הזמן ששייך גילוים עליונים, שפסח נק' קציר שעורים לפי שאז גילוי בחי' יראה, ובעבודה היינו קבעומ"ש, ושבועות נק' קציר חיטים לפי שאז גילוי סתרי תורה, אך כ"ז הוא בחי' שדה, אשר תזרע בשדה, דהיינו המשכה למעלה, אבל חג הסוכות זמן אסיפה בבית שאז נמשך בפנימי'. א"כ מה שהם נקראים ע"ש התבואה היינו מפני שאז גילוים עליונים, ע"כ נק' פסח קציר שעורים, כי השעורה אביב102, ושבועות נק' קציר חיטים, וסוכות חג האסיף כו'.
הערות
- 88. דשעורה הוא שיעור ה' : זהר בלק קפח, ב.
- 89. בהבראם בה' בראם : בראשית ב, ד. ראה מנחות כט, ב. ב"ר פי"ב, ב. פרש"י עה"פ.
- 90. בכל חד וחד לפום שעו"ד : ראה תניא בהקדמה (ד, א) ע"פ זהר וירא קג, ריש ע"ב. וראה גם זהר ח"ש קכט, ב.
- 91. שבי"ה ה' צור עולמים : ישעי' כו, ד.
- 92. ביו"ד נברא עוה"ב : ראה מנחות כט, ב. לעיל (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה מגילה נקראת על יד הערה 92 ואילך.
- 93. שאינו תופס מקום שני אותיות : ראה תניא פ"כ ואילך.
- 94. ה' . . אתא קלילא דלית בי' מששא : ראה לקו"ת האזינו עד, ד: והה' הוא . . מששא כמבואר באקדמות. תו"ח ח"ש קכא, ג ובהערה 48.
- 95. עלי' ופחד : אוצ"ל: עליו יראה ופחד.
- 96. ובמורא גדול : תבוא כו, ח. הגדה של פסח.
- 97. ושבועות . . שאז הי' מ"ת : ראה נוסח התפלה וקידוש לשבועות. שו"ע אדה"ז חאו"ח סתצ"ד, ס"א. לקו"ש שבועות כרך ח ע' 21.
- 98. חטה הוא כ"ב אתוון דאורייתא : ראה זהר בלק קפח, ב. ת"ז תס"ט (קיד, א. ב).
- 99. שתי הלחם שהי' מביאים בשבועות : אמור כג, טו ואילך. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע מו. רמב"ם הל' תמידין ומוספין רפ"ח.
- 100. שתי הלחם . . תושב"כ ותושבע"פ : ראה זח"א השמטות רס, א.
- 101. באספך את תבואתך מן השדה : ראה לעיל בריש ההנחה על יד הערה 2.
- 102. כי השעורה אביב : וארא ט, לא.
בראשית רבה י״ב:ב׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּהִבָּרְאָם בְּה"א בְּרָאָם. (ישעיה סו, ב): וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה' וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן לֹא בְעָמָל וְלֹא בִיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מו): אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אוֹמֵר בִּזְכוּת הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, וּכְתִיב: וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה'.
תניא, ליקוטי אמרים כ׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל, כִּי מִצְוַת וְאַזְהָרַת עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֵם שְׁנֵי דִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, הֵם כְּלָלוּת כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ; כִּי דִּבּוּר ״אָנֹכִי״ – כּוֹלֵל כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ – כּוֹלֵל כָּל שַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְלָכֵן שָׁמַעְנוּ ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ לְבַד מִפִּי הַגְּבוּרָה כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּלָלוּת הַתּוֹרָה כוּלָּהּ.
וּלְבָאֵר הֵיטֵב עִנְיָן זֶה, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר תְּחִלָּה בִּקְצָרָה עִנְיָן וּמַהוּת אַחְדּוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּקְרָא ״יָחִיד וּמְיוּחָד״, ״וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא״, כְּמוֹ שֶׁהָיָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא כוּ׳״, פֵּירוּשׁ – ״הוּא״ מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי, כְּדִכְתִיב: ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״. כִּי, עוֹלָם הַזֶּה וְכֵן כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים – אֵינָם פּוֹעֲלִים שׁוּם שִׁינּוּי בְּאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּהִבָּרְאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ.
שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיָה הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד קוֹדֶם הִבָּרְאָם, כֵּן הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד אַחַר שֶׁבְּרָאָם, מִשּׁוּם דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ.
כִּי הִתְהַוּוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְחַיּוּתָם וְקִיּוּמָם הַמְקַיְּימָם שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּשֶׁהָיָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וּלְמָשָׁל, כְּמוֹ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד; שֶׁדִּבּוּר זֶה לְבַדּוֹ כְּלָא מַמָּשׁ, אֲפִילוּ לְגַבֵּי כְּלָלוּת נַפְשׁוֹ הַמְדַבֶּרֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ הָאֶמְצָעִי שֶׁלָּהּ, שֶׁהוּא כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ, שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר דִּבּוּרִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית; וְכָל שֶׁכֵּן לְגַבֵּי בְּחִינַת לְבוּשׁ הַפְּנִימִי שֶׁלָּהּ שֶׁהוּא הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשְׁכוּ הַדִּבּוּרִים וְהִיא חַיּוּתָם; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְגַבֵּי מַהוּת וְעַצְמוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל: חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, שֶׁמֵּהֶן נִמְשְׁכוּ אוֹתִיּוֹת מַחֲשָׁבָה זוֹ הַמְלוּבָּשׁוֹת בְּדִבּוּר זֶה כְּשֶׁמְּדַבֵּר, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה הִיא גַּם כֵּן בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ הַדִּבּוּר, רַק שֶׁהֵן רוּחָנִיּוֹת וְדַקּוֹת יוֹתֵר.
אֲבָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, הֵן שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר הַמַּחֲשָׁבָה, וְאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה.
לְמָשָׁל, כְּשֶׁנּוֹפֶלֶת אֵיזוֹ אַהֲבָה וְחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, קוֹדֶם שֶׁעוֹלָה מֵהַלֵּב אֶל הַמּוֹחַ לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ – אֵין בָּהּ בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין, רַק חֵפֶץ פָּשׁוּט וַחֲשִׁיקָה בַּלֵּב אֶל הַדָּבָר הַהוּא הַנֶּחְמָד אֶצְלוֹ.
וְכָל שֶׁכֵּן קוֹדֶם שֶׁנָפְלָה הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ לְאוֹתוֹ דָבָר, רַק הָיְתָה בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, שֶׁהָיָה נוֹדָע אֶצְלוֹ אוֹתוֹ דָבָר שֶׁהוּא נֶחְמָד וְנָעִים וְטוֹב וְיָפֶה לְהַשִּׂיגוֹ וְלִידָּבֵק בּוֹ, כְּגוֹן: לִלְמוֹד אֵיזוֹ חָכְמָה, אוֹ לֶאֱכוֹל אֵיזֶה מַאֲכָל עָרֵב, רַק לְאַחַר שֶׁכְּבָר נָפְלָה הַחֶמְדָה וְהַתַּאֲוָה בְּלִבּוֹ בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְעָלְתָה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ – לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ אֵיךְ לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהַשִּׂיג הַמַּאֲכָל, אוֹ לְמִידַת הַחָכְמָה בְּפוֹעַל, הֲרֵי בְּכָאן נוֹלְדוּ בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת בְּמוֹחוֹ, שֶׁהֵן אוֹתִיּוֹת כִּלְשׁוֹן עַם וָעָם הַמְדַבְּרִים וְהַמְהַרְהֲרִים בָּהֶם כָּל עִנְיְינֵי הָעוֹלָם:
ספר המצוות, מצוות עשה מ״ו - הטקסט מספריא
היא שצונו להביא שתי הלחם חמץ למקדש עם הקרבנות שהם יבאו בכלל הלחם בעצרת המוגבל להקריב קרבן כמו שבא בויקרא, ושיאכלו הכהנים שתי הלחם אחר הנפתם עם כבשי השלמים, והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו ממושבותיכם תביאו לחם תנופה. וכבר התבאר במנחות שזה הקרבן הבא בגלל הלחם חלוק ממוסף היום ושזה זולת זה. וכבר בארנו אנחנו זה באור מספיק בפירוש מסכת מנחות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו כולם במסכת מנחות בפרק ד' וח' וי"א. (אמור, תמידין ומוספין פ"ח):
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ח׳ - הטקסט מספריא
ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות והוא עצרת וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חדש שני פרים ואיל ושבעה כבשים כולם עולות ושעיר חטאת ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים והם מוסף היום ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה שתי הלחם ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים ושבעה כבשים הכל עולות ושעיר חטאת ושני כבשים זבח שלמים ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא נמצא הקרב ביום זה יתר על שני התמידין שלשה פרים ושלשה אילים וארבעה עשר כבשים הכל עשרים בהמה עולות ושני שעירי חטאות נאכלים ושני כבשים שלמים נאכלים:
שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו' לא מצאו חדש יביאו מן העליה:
חטים שירדו בעבים יש בהם ספק אם אני קורא בהם ממושבותיכם או אינם ממושבותיכם לפיכך לא יביא ואם הביא כשר וכיצד היו עושין מביאין שלש סאין חטין חדשות ושפין אותן ובועטין בהם כדרך כל המנחות וטוחנין אותן סולת ומנפין מהן שני עשרונות מנופה בשתים עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות כמו שביארנו:
שתי הלחם שהן מן החדש צריכין לבוא עשרון מכל סאה ומחצה ומנפין אותן בשתים עשרה נפה ולחם הפנים שהוא בא מן הישן די לו באחת עשרה נפה והוא בא עשרון מכל סאה אבל העומר שהוא בא מן השעורים חדשות אינו בא מן המובחר אלא משלש סאין ובשלש עשרה נפה:
וכולם אם רבה במדת הסאין שבאין מהן או מיעט כשר:
ולוקחין שני העשרונות ולשין אותן אחת אחת ואופין אותן אחת אחת:
ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות:
ואין עשייתן דוחה יום טוב ואין צריך לומר שבת אלא אופין אותן מערב יום טוב שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה:
היה ערב יום טוב שבת אופין אותן מערב שבת ונאכלות בשלישי לאפייתן שהוא יום טוב והרי מפורש בתורה שהם חמץ וכיצד עושה מביא שאור ממקום אחר ונותנו לתוך העשרון וממלא העשרון סולת ומחמצו באותו השאור:
ומרובעות הן אורך כל חלה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים וגובהה ארבע אצבעות:
כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים מביא שני הכבשים ומניפם בעודן חיים שנאמר והניף אותם תנופה ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ואחר כך שוחטין אותן ומפשיט ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהם ומניחן בצד שתי הלחם ומניח שתי ידיו מלמטן ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות מוליך ומביא מעלה ומוריד ואם הניפן אחד אחד יצא ואח"כ מקטיר אימורי שני הכבשים ושאר הבשר נאכל לכהנים וכן שתי החלות נוטל כהן גדול אחת מהן והשניה מתחלקת לכל המשמרות ושתיהן נאכלות אותו היום וחצי הלילה כבשר קדשי קדשים:
שחט שני כבשים על ארבע חלות אם אמר יקדשו שתים מתוך ארבע מושך שתים מהן ומניפן והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין ואם לא התנה לא קדש הלחם:
שחט ארבעה כבשים על שתי חלות מושך שנים מהם וזורק דמן שלא לשמן ומניף השנים הנשארים הכשרים עם שתי הלחם:
שתי החלות מעכבות זו את זו ושני הכבשים מעכבין זה את זה מת אחד משניהם או ברח או נעשה טריפה יקח זוג לשני שחט אחד לשמו יקח לו זוג:
שתי הלחם מעכבים את הכבשים ושני הכבשים אינן מעכבים את הלחם ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה ואם אבד הלחם יאבדו הכבשים ואם אבדו הכבשים יאבדו הלחם ויביאו לחם אחר וכבשים אחרים:
שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים כיצד עושין בהן יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה גזירה שמא ימצאו כבשים לשנה הבאה ויביאו לחם בלא כבשים הפר ושני האילים ושבעת הכבשים והשעיר הבאים ביום זה בגלל הלחם אינן מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן:
שני פרים של מוסף היום ופר הבא בגלל הלחם אינן מעכבין זה את זה:
איל של מוסף היום ושני אילים הבאין בגלל הלחם אינן מעכבין (זה את זה) :
שבעה כבשים של מוסף היום ושבעה כבשים הבאים בגלל הלחם אינן מעכבין זה את זה ואם נשחטו כולן מעכבין זה את זה:
התמידין אינם מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין ולא המוספין מעכבין זה את זה ולא מנין העולות כולן מעכב כיצד הרי שלא מצאו אלא ששה כבשים מקריבין ששה אפילו לא מצאו אלא אחד מקריבין אותו בין בראשי חדשים בין בימי המועדות והשבתות ואינן חייבין להקריב השאר למחר או למועד אחר אלא כל קרבן צבור שעבר זמנו בטל קרבנו לא מצאו אלא שני כבשים אם יקריבו אותן למוסף היום אין להן תמידין למחר הרי הדבר שקול אם הקריבום למוסף היום הקריבו ואם רצו להניחם למחר לתמידין יניחו:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.