תיא
שרש ומקור הנשמה שהיא רואה ושומעת כל הכרוזים55 העליונים. וכן משארז"ל בכ"י ב"ק יוצאת ומכרזת בהר חורב אוי לו לבריות מעלבונה של תורה56, שרש ומקור הנשמה שומעת וגם רואה ומזה נופל לאדם הרהורי תשובה. וע"פ הקדמה זו יובן מה שלפעמים מבואר דתורה למעלה מישראל, ולפעמים מבואר דישראל למעלה מבחי' תורה, דמ"ש דתורה למעלה מישראל היינו מחלק הנפש המלובש בגוף ועז"א תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה שהתורה הוא הממוצע לחבר הנשמה המלובש בגוף עם הקב"ה, דתורה הוא לבושו של הקב"ה57 וכמ"ש עוטה אור כשלמה58, והנה כתי' הליכות עולם לו59 הליכות ל' רבים שיש ב' הליכות60 א' מלמטלמ"ע והו"ע התפלה61 ב' הילוך מלמעלמ"ט והוא בחי' תורה שעי"ז נמשך המשכות אלקות באדם וזהו שהתורה היא ממוצע בין הקב"ה לישראל, וב' בחי' אור ושלמה שבתורה הם מפני שהוא ממוצע וצריך לכלול מב' הבחי'62 וזהו בחי' אור שבתורה שהרי מקשרת הקב"ה כו' והוא בחי' בבע"ג ובלתי ב"ת שאין בו השגה והגבלה, ושלמה הוא מה שמקשר ישראל כו' והוא מה שהתורה נתלבשה בדברים גשמים ובהגבלה וכמו אלו טריפות ואח"כ אלו כשירות63 שהוא הגבלה כו'.
(ואפ"ל ב' בחי' אלו אור ושלמה הם ב' בחי' סתים וגליא שבתורה, סתים הוא בחי' פנימיות התורה שבה התגלות אוא"ס עצומ"ה לא ידע אנוש ערכה64 אלקים הבין דרכה65 כו' דפנימיות אבא פנימיות ע"י66 דהתענוג הוא במוח החכ'67 קר ולח68
הערות
- 55. שהיא רואה ושומעת כל הכרוזים : ראה (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן הערה 41.
- 56. בכ"י ב"ק . . של תורה : ראה אבות פ"ו, ה"ב.
- 57. דתורה הוא לבושו של הקב"ה : ראה תניא פנ"ב.
- 58. דתורה . . עוטה אור כשלמה : תהלים קד, ב. ראה גם לקו"ת שמע"צ פו, א. מאמרי אדה"ז תק"ע ע' פג. סידור שער הציצית ג, סע"ד. אמרי בינה שם פג, ג. ש"א לט, א ובהערה 1. סה"מ תרנ"ה כאן ע' פב בשולי הגליון.
- 59. הליכות עולם לו : חבקוק ג, ו.
- 60. שיש ב' הליכות : ראה גם תו"א וישב ל, ד. מאמרי אדה"ז תקס"ט ע' קלא ואילך ובהנסמן שם. תו"א מקץ לח, ג. שע"ת קב, ג. סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תכג ואילך (ובהנסמן בריש המאמר שם). תר"ם ח"ב ע' תרמה.
- 61. מלמטלמ"ע והו"ע התפלה : ראה גם סה"מ תרס"ה כאן ריש ע' קכב.
- 62. ממוצע . . מב' הבחי' : ראה ע"ח שער דרושי אבי"ע שמ"ב, פ"א. סידור שער הל"ג בעומר שו, ב. אוה"ת בשלח ע' תקע ואילך.
- 63. אלו טריפות . . אלו כשירות : ראה חולין פ"ג, מ"א. מ"ב.
- 64. לא ידע אנוש ערכה : איוב כח, יג.
- 65. אלקים הבין דרכה : איוב שם, כג.
- 66. דפנימיות אבא פנימיות ע"י : ראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תתסה. לקו"ת נצבים מט, ד. תו"ח שמות ח"א כג, א הערה 951. סה"מ תרל"א ח"א ע' עז. וש"נ. תר"ם ח"א ע' קצא. במקור הדברים במאמרי אדה"ז שם נדפסו שני נוסחאות מדרוש זה. הנה בהנחת כ"ק אדמו"ר האמצעי מובא זה בשם ”הפע"ח". לאידך בהנחת אחיו הר"מ הביאו בשם ”הע"ח". בסה"מ תרל"א הנ"ל הובא זה בשם ”הע"ח" וכ"ה בכ"מ ומהם: מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' תתנא ושם: ”כמ"ש בע"ח בכמה דוכתי בשם רבו". וש"נ.
- 67. דהתענוג הוא במוח החכ' : ראה גם סידור כונת המקוה קנו, א. עניני סעודת שבת קעג, ג. שער הסוכות רנט, ב [נדפס גם במאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' כג]. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' קנא. אוה"ת שמות כרך ז ס"ע ב'תקכה ואילך.
- 68. במוח החכ' קר ולח : ראה מאמרי אדה"א בראשית ע' תעא ואילך. הנחות תקע"ז ע' קמז. תו"ח שמות ח"א כז, ג ובהנסמן במקומות הנ"ל.
משנה אבות ו׳ - הטקסט מספריא
שנו החכמים בלשון המשנה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. משמח את המקום. משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות צדיק. וחסיד. וישר. ונאמן. ומרחקתו מן החטא. ומקרבתו לידי זכות. ונהנין ממנה עצה. ותושיה. בינה. וגבורה. שנאמר לי עצה ותושיה. אני בינה. לי גבורה. ונותנת לו מלכות. וממשלה. וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו. ומגדלתו. ומרוממתו. על כל המעשים:
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד. או דבור אחד. אפילו אות אחת. צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. וקראו רבו אלופו ומיודעו. שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו. הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל. ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן. אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך. ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה). ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם. וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. והכהונה בעשרים וארבע. והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. בתלמוד. בשמיעת האוזן. בעריכת שפתים. בבינת הלב. בשכלות הלב. באימה. ביראה. בענוה. בשמחה. בשמוש חכמים. בדקדוק חברים. ובפלפול התלמידים. בישוב. במקרא. במשנה. במיעוט שינה. במיעוט שיחה. במיעוט תענוג. במיעוט שחוק. במיעוט דרך ארץ. בארך אפים. בלב טוב. באמונת חכמים. ובקבלת היסורין:
המכיר את מקומו. והשמח בחלקו. והעושה סייג לדבריו. ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. אוהב את הצדקות. אוהב את התוכחות. אוהב את המישרים. מתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו. ואינו שמח בהוראה. נושא בעול עם חבירו. מכריעו לכף זכות. מעמידו על האמת. מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו. שואל ומשיב. שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד. והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו. והמכוין את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך. ושקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך. ואומר אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך:
רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי. הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים. נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר עטרת תפארת שיבה. בדרך צדקה תמצא. ואומר עטרת חכמים עשרם. ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבעמדות שמנו חכמים לצדיקים. כולם נתקיימו ברבי ובניו:
אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ופגע בי אדם אחד. ונתן לי שלום. והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי. רבי. רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו. בני. אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה. לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם. לא כסף. ולא זהב. ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. שנאמר בהתהלכך תנחה אותך. בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך. בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך. בקבר. והקיצות היא תשיחך. לעולם הבא. וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר. לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות:
חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו. ואלו הן תורה קנין אחד. שמים וארץ קנין אחד. אברהם קנין אחד. ישראל קנין אחד. בית המקדש קנין אחד. תורה קנין אחד מנין. דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין. שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי. והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. ואומר. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנינך. אברהם קנין אחד מנין דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל קנין אחד מנין. דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. בית המקדש קנין אחד מנין. שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך. ואומר. ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. לא ברא אלא לכבודו. שנאמר. כל הנקרא בשמי ולכבודי. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר. ה' ימלוך לעולם ועד.
אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
תניא, ליקוטי אמרים נ״ב - הטקסט מספריא
וּכְמוֹ שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַחַיּוּת – הוּא בַּמּוֹחִין, וְכָל הָאֵבָרִים, מְקַבְּלִים אוֹר וְכֹחַ לְבַד, הַמֵּאִיר לָהֶם מִמְּקוֹר גִּילּוּי הַחַיּוּת שֶׁבַּמּוֹחִין – כָּכָה מַמָּשׁ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, עִיקַּר גִּילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת, לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים שֶׁבָּהֶם – הוּא מְלוּבָּשׁ וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַנִּקְרָאִין בְּשֵׁם ״מוֹחִין״, וְהֵן הֵן הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְגִילּוּי כְּלָלוּת הַמְשָׁכָה זוֹ – הוּא מְקוֹר הַחַיּוּת, אֲשֶׁר הָעוֹלָמוֹת מְקַבְּלִים כָּל אֶחָד בִּפְרָטוּת. רַק הֶאָרָה מִתְפַּשֶּׁטֶת וּמְאִירָה מִמָּקוֹר זֶה, כְּדִמְיוֹן אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְכֹחוֹת אֵבְרֵי הַגּוּף מֵהַמּוֹחַ הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּמָקוֹר זֶה, הוּא הַנִּקְרָא ״עָלְמָא דְאִתְגַלְּיָא״, וּ״מַטְרוֹנִיתָא״, וְ״אִימָּא תַּתָּאָה״, וּ״שְׁכִינָה״ מִלְּשׁוֹן ״וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״, עַל שֵׁם, שֶׁמָּקוֹר זֶה הוּא רֵאשִׁית הִתְגַּלּוּת אוֹר־אֵין־סוֹף, אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וּמִמָּקוֹר זֶה, נִמְשָׁךְ לְכָל אֶחָד הָאוֹר וְחַיּוּת פְּרָטִי הָרָאוּי לוֹ וְשׁוֹכֵן וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם לְהַחֲיוֹתָם.
וְלָכֵן נִקְרָא ״אֵם הַבָּנִים״ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וּ״כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל״, שֶׁמִּמָּקוֹר זֶה, נֶאֶצְלוּ נְשָׁמוֹת דַּאֲצִילוּת וְנִבְרְאוּ נְשָׁמוֹת דִּבְרִיאָה וְכוּ׳. וְכוּלָּן אֵינָן, רַק מֵהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָאוֹר מֵהַמָּקוֹר הַזֶּה הַנִּקְרָא ״שְׁכִינָה״, כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ.
אֲבָל הַשְּׁכִינָה עַצְמָהּ, שֶׁהִיא רֵאשִׁית הַגִּילּוּי וְעִיקָּרוֹ, מַה שֶּׁאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וְהִיא מְקוֹר כָּל הַמְשָׁכוֹת הַחַיּוּת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת [שֶׁכָּל הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם, אֵינוֹ רַק אוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה – כָּאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵהַשֶּׁמֶשׁ] – אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָמוֹת לִסְבּוֹל וּלְקַבֵּל אוֹר שְׁכִינָתָהּ, שֶׁתִּשְׁכּוֹן וְתִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, בְּלֹא לְבוּשׁ הַמַּעֲלִים וּמַסְתִּיר אוֹרָהּ מֵהֶם, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי בִּמְקוֹרָם, כְּבִיטּוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאֵין נִרְאֶה שָׁם אוֹר זֶה, רַק עֶצֶם גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ בִּלְבָד.
וּמַהוּ הַלְּבוּשׁ שֶׁיּוּכַל לְהַסְתִּירָהּ וּלְהַלְבִּישָׁהּ, וְלֹא יִתְבַּטֵּל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹרָהּ? הוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ וְכוּ׳ הַמְלוּבָּשִׁים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הַנִּגְלֵית לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, דְּ״אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַת״, הִיא חָכְמָה עִילָּאָה, דִּלְעֵילָּא לְעֵילָּא מֵעָלְמָא דְאִתְגַּלְיָא, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָה וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ וּמְיוּחָד בְּחָכְמָה עִילָּאָה, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד. רַק שֶׁיָּרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת מִמַּדְרֵיגָה לְמַדְרֵיגָה בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים, שֶׁהֵן תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִירִידָתָהּ בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעוֹלָם לְעוֹלָם – גַּם הַשְּׁכִינָה יָרְדָה וְנִתְלַבְּשָׁה בָּהּ בְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם, וְזֶהוּ הֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וְעֵץ חַיִּים, שֶׁהַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת [שֶׁהִיא בְּחִינַת גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וְחַיּוּת שֶׁמֵּאִיר לָעוֹלָמוֹת, וְלָכֵן הִיא נִקְרֵאת ״דְּבַר ה׳״ וְ״רוּחַ פִּיו״, כִּבְיָכוֹל עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁבָּאָדָם הַדִּבּוּר הוּא מְגַלֶּה מַחֲשַׁבְתּוֹ הַסְּתוּמָה וְנֶעְלָמָה לְהַשּׁוֹמְעִים] – הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דִּבְרִיאָה, שֶׁהִיא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דִּבְרִיאָה, וּבְהִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה – נִבְרְאוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁבַּבְּרִיאָה.
וְגַם מִשָּׁם נִמְשָׁךְ הַתַּלְמוּד שֶׁלְּפָנֵינוּ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים, שֶׁבְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה, מְאִירוֹת וּמַשְׁפִּיעוֹת שָׁם חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּבְחִינַת צִמְצוּם עָצוּם, בִּכְדֵי שֶׁיּוּכְלוּ הַנְּשָׁמוֹת וְהַמַּלְאָכִים, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי גְבוּל וְתַכְלִית, לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָה מִבְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת אֵלּוּ, וְלָכֵן נִמְשָׁךְ מִשָּׁם הַתַּלְמוּד, שֶׁהוּא גַם כֵּן בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, שֶׁהַתַּלְמוּד הוּא טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת עַל בּוּרְיָין, וְהַטְּעָמִים – הֵם בְּחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, וְהַהֲלָכוֹת עַצְמָן – הֵן מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהֵן: חֶסֶד דִּין רַחֲמִים כוּ׳, שֶׁמֵּהֶן נִמְשָׁךְ הַהֶיתֵּר וְהָאִיסּוּר, וְהַכָּשֵׁר וְהַפָּסוּל, וְהַחִיּוּב וְהַפְּטוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים.
וּבְהִתְלַבְּשׁוּת מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת בְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה, מִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דִּיצִירָה שֶׁהוּא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דִּיצִירָה. וּבְהִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה – נוֹצְרוּ הָרוּחוֹת וְהַמַּלְאָכִים שֶׁבִּיצִירָה.
וְגַם מִשָּׁם הִיא הַמִּשְׁנָה שֶׁלְּפָנֵינוּ, שֶׁהִיא הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, הַנִּמְשָׁכוֹת גַּם כֵּן מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
רַק שֶׁבְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁהֵם טַעֲמֵי הַהֲלָכוֹת, הֵם מְלוּבָּשִׁים וּגְנוּזִים בְּגוּפֵי הַהֲלָכוֹת, וְלֹא בִּבְחִינַת גִּילּוּי. וְגוּפֵי הַהֲלָכוֹת שֶׁהֵן בִּבְחִינַת גִּילּוּי – הֵן הֵן הֶאָרַת מִדּוֹתָיו שֶׁל אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הַתִּיקּוּנִים דְּ״שִׁית סְפִירָן מְקַנְּנִין בִּיצִירָה״, שֶׁהֵן דֶּרֶךְ כְּלָל שְׁנֵי קַוִּין, יָמִין וּשְׂמֹאל – לְהָקֵל מִסִּטְרָא דְחֶסֶד, דְּהַיְינוּ, לְהַתִּיר – שֶׁיּוּכַל לַעֲלוֹת אֶל ה׳, אוֹ לְהַחֲמִיר כוּ׳; וְהַכֹּל, עַל פִּי חָכְמָה עִילָּאָה דַאֲצִילוּת, וּבִינָה וָדַעַת כְּלוּלוֹת בָּהּ, וּמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כִּי בְּתוֹךְ כּוּלָּן מְלוּבָּשׁוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת דַּאֲצִילוּת, שֶׁאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְיוּחָד בָּהֶן בְּתַכְלִית הַיִּחוּד.
וְכֵן בְּדֶרֶךְ זֶה, יָרְדָה הַשְּׁכִינָה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דַּעֲשִׂיָּה.
וְכָל עוֹלָם מִג׳ עוֹלָמוֹת אֵלּוּ מִתְחַלֵּק לְרִבְבוֹת מַדְרֵיגוֹת, הַנִּקְרָאוֹת גַּם כֵּן עוֹלָמוֹת פְּרָטִים, וּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת מְלוּבֶּשֶׁת בַּמַּלְכוּת
הגהה
וּבָזֶה יוּבַן לְשׁוֹן הַכָּתוּב: ״מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים״:
שֶׁל כָּל עוֹלָם פְּרָטִי – יוֹרֶדֶת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁהוּא חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלְּמַטָה מִמֶּנּוּ בְּמַדְרֵגָה.
וְהִנֵּה, מֵהַשְּׁכִינָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּהֵיכַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁל כָּל עוֹלָם וְעוֹלָם, כְּלָלִי אוֹ פְּרָטִי, נִמְשָׁךְ וּמִתְפַּשֵּׁט מִמֶּנָּה אוֹר וְחַיּוּת לְכָל הָעוֹלָם וְהַבְּרוּאִים שֶׁבּוֹ, נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים וְכוּ׳, כִּי כּוּלָּם נִבְרְאוּ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁהֵם ״דְּבַר ה׳״ הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״שְׁכִינָה״:
משנה חולין ג׳:א׳ - הטקסט מספריא
אלו טרפות בבהמה. נקובת הוושט. ופסוקת הגרגרת. ניקב קרום של מוח. ניקב הלב לבית חללו. נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום. הריאה שניקבה. או שחסרה. רבי שמעון אומר. עד שתינקב לבית הסמפונות. ניקבה הקיבה. ניקבה המרה. ניקבו הדקין. הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר. הגדולה טפח. והקטנה ברובה. המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. נפלה מן הגג. נשתברו רוב צלעותיה. ודרוסת הזאב. רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה. ודרוסת ארי בגסה. דרוסת הנץ בעוף הדק. ודרוסת הגס. בעוף הגס. זה הכלל. כל שאין כמוה חיה. טרפה:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.