רפה
ומצורעים64 וכן לקידוש מי חטאת65 אינו כ"א מ"ח דוקא, אבל מי הים יש דיעה שמי הים אינם אלא כמקוה66 ויש דיעה שמטהרים בזוחלים67, אבל עכ"ז אינם כמו מים חיים68, וזהו הירידה צורך עלי', כי הנשמה כמו שהיתה למעלה היתה בבחי' ים שמי הים הם מלוחי' בחי' טעם דהיינו שהיתה בבחי' טעם והשגה באלקות, אבל אחר ירידתה בגוף יכולה לבא לבחי' מים חיים שגבוהים יותר מבחי' מי הים.
ד) ולהבין זה בעבודה, הנה יש ב' מיני אהבות, והם אהבה דבכל נפשך ואהבה דבכל מאדך69, והנה אהבה שבכל נפשך היא אהבה שע"פ טעם ושכל וכמשל הנפש שמחיה את הגוף, הנה אם האדם אינו בשלימות בריאותו ירצה מאד שיתפשט הנפש שנית להחיות את הגוף מפני שיודע שטוב לו יותר כו', וכמ"כ יובן למעלה שהקב"ה מחי' את כל העולם לכן הוא אוהב אותו וכמ"ש לאהבה את ה' כי הוא חייך70 כו', אכן אהבת בכל מאדך היא אהבה שלמעלה מן הטעם ודעת שהיא בלי גבול71, ואהבה זו היא באה דוקא כאשר הנפש מתלבשת בגוף דוקא כמו המים כאשר סותמים אותם72 לבלי יצאו הנה עי"ז מתגברים המים יותר ושוברים הסתימה והולכים בתגבורת יותר כן ממש הנה הנפש כמו שהיא למעלה בגוף73 היתה בבחי' אהבה בכל נפשך, שהיא האהבה שע"פ טעם שז"ע מה שמי הים מלוחים כנ"ל שמלח נותן טעם כו' ששרשו מבחי' טעמי' שבחכמה74 כו', אך לאחר ירידתה בגוף שמסתיר ומעלים ונמשל לעפר שמסתיר ומעלים, הנה כשבוקע את עפר הארץ דהיינו הגוף ונה"ב המסתירים נעשה בחי' מים חיים שהיא אהבה שבכל מאדך שהיא בלי גבול בבחי' מס"נ, ונמשלה אהבה זו לבחי' מים חיים היינו שכמו שהמים הנובעים מן המעיין הם נובעים תמיד כך הנה אהבה זו יכולה להיות בתמידות, וזהו מ"ש זכור
הערות
- 64. שהמעיין . . ומצורעים : מצורע יד, ה. נגעים רפי"ד. מקואות שם. רמב"ם שם. הל' טומאת צרעת רפי"א.
- 65. שהמעיין . . לקידוש מי חטאת : חוקת יט, יז. מקואות שם. רמב"ם הל' מקואות שם. הל' פרה אדומה רפ"ו.
- 66. שמי הים . . כמקוה : ראה פרה פ"ח, ה"ח. מקואות פ"ה, מ"ד. רמב"ם הל' פרה אדומה פ"ו, ה"י. מקואות פ"ט, ה"ח. הי"ב.
- 67. שמי הים . . שמטהרים בזוחלים : ראה הערה שלפנ"ז. שו"ע יו"ד הל' מקואות סר"א, ס"ה.
- 68. אינם כמי מים חיים : ראה לעיל הערה 66.
- 69. אהבה דבכל נפשך . . דבכל מאדך : ואתחנן ו, ה.
- 70. לאהבה את ה' כי הוא חייך : נצבים ל, כ [בדילוג].
- 71. אהבת בכל מאדך . . בלי גבול : ראה תו"א מקץ לט, ג.
- 72. המים כאשר סותמים אותם : עד"ז מובא בכ"מ ומהם: לקו"ת מסעי צא, ג. ר"ה נה, ג. אוה"ת וישב ח"ב ס"ע 508. סה"מ תרכ"ט ע' מה. כאן ע' קפא. ע' שכג. תרל"ט ח"א ע' עד [נדפס גם בדרושי חתונה שלו ע' יד]. תר"ם ח"א ע' לז. ח"ב ע' תקיד. ע' תשלט. ע' תתעט. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 73.
- 73. שהיא למעלה בגוף : בסה"מ תרכ"ט כאן: שהיתה למעלה.
- 74. טעמי' שבחכמה : ראה ע"ח שער דרושי אבי"ע שמ"ב, פ"א. לקו"ת חוקת נז, ד. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' א'יט. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ריש ע' תתלד. וש"נ. דברים ח"ד ע' א'תע. וש"נ.
משנה תורה, הלכות טומאת צרעת י״א - הטקסט מספריא
טהרת מצורע מצות עשה ותגלחתו כשיטהר מצות עשה כיצד מטהרין את המצורע מביא מזרק של חרש חדש וקבלה היא שיהיה [חדש] ונותן לתוכו רביעית מים חיים הראויין לקדש אותן מי חטאת ושיעור זה מדברי סופרים ומביא שתי צפורים דרור טהורות לשם טהרת צרעת שנאמר ולקח למטהר ושוחט את הברורה שבשתיהן על המים שבכלי חרס וממצה עד שיהיה הדם ניכר במים וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו ודבר זה קבלה מפי השמועה:ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה ארכו אמה ועוביו כרביע כרע מכרעי המטה ואזוב שאין לו שם לווי כמו שביארנו אין פחות מטפח ושני תולעת משקלו שקל ואם טעמו פסלו כצביעת התכלת וכל השיעורים הלכה ולוקח עם שלשתן הצפור החיה וארבעה מינין אלו מעכבין זה את זה ועץ ארז ואזוב שנתקלפו פסולין וכורך האזוב עם הארז בלשון של זהורית ומקיף להן ראשי אגפיים וראש הזנב של צפור החיה וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן ומזה שבע פעמים על אחר ידו של מצורע ומשלח את הצפור וכיצד משלחה עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה ואינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר שנאמר מחוץ לעיר אל פני השדה שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים ואח"כ מגלח הכהן את המצורע כיצד מגלחו מעביר תער על כל בשרו הנראה אפילו בית השחי ובית הערוה שיער שעל כל הגוף עד שיעשה כדלעת שנאמר את כל שערו א"כ למה נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו לרבות כל כיוצא בהן ולמעט שיער שבתוך החוטם לפי שאינו נראה ואחר כך מכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב ויכנס לפנים מן החומה ומונה שבעת ימים ואסור בהן בתשמיש המטה שנאמר מחוץ לאהלו מלמד שאסור בתשמיש המטה והמצורעת מותרת בתשמיש המטה:
כל שבעת הימים האלו עדיין הוא אב הטומאה מטמא אדם וכלים במגע לא במשא שהרי הוא אומר והיה ביום השביעי וכבס את בגדיו וגו' מלמד שהיה מטמא בגדים וכשם שהיה מטמא בגדים במגע כך מטמא אדם במגע שכל המטמא בגדים מטמא אדם וביום השביעי מגלחו הכהן תגלחת שנייה כראשונה ומכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא אחרים והרי הוא ככל טבולי יום ואוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים כמו שביארנו:
כשהוא מגלח בשתי התגלחות אינו מגלח אלא בתער ואם גילח שלא בתער או שהניח שתי שערות לא עשה כלום ואינו מגלחו אלא כהן ואם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה וגלחן בשניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד והרי היא ראשונה וכל היום כשר לטהרת המצורע:
תגלחת המצורע וטבילתו והזאתו אינן מעכבות זו את זו ושאר כל מעשיו מעכבים:
שחיטת הצפור והתגלחת וההזייה ביום ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה אלו באנשים ושאר כל מעשיו בין באנשים בין בנשים אלו בכהנים ושאר כל מעשיו בין בכהנים בין בישראל:
טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית וכהן שטמאו מצוה לטהרו שנאמר לטהרו או לטמאו והכל כשרין לטהר את המצורע אפילו זב ואפילו טמא מת ואין מצורע מטהר מצורע ואין מטהרין שני מצורעין כאחת שאין עושין מצות חבילות:
עץ ארז ואזוב ושני תולעת שטהר בהן מצורע זה מטהר בהן מצורעים אחרים וכן צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה ומאימתי תיאסר משעת שחיטתה שחטה ואין שם אזוב ולא עץ ארז ולא שני תולעת הרי זו אסורה בהנאה ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ועל לא תעשה שנאמר וזה אשר לא תאכלו מהם מפי השמועה למדו שזה לרבות הצפור השחוטה ונאמר טהורה תאכלו הא אחרת לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה:
אין לוקחין שתי הצפורים מצפורי עיר הנדחת ולא מצפורים שהחליפן בעבודה זרה ולא מצפורים שהרגו את הנפש ומצוותן שיהיו שתיהן שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת אף ע"פ שאינן שוות או שלקח אחת היום ואחת למחר כשירות לקח שתי הצפרים לשם איש כשירות לטהר בהן אשה לשם אשה כשירות לטהר בהן איש לטהר בהן בית מנוגע כשירות לטהר אדם לקחן לאדם כשירות לבית מנוגע שנאמר ולקח למטהר:
שחט אחת מהן ונמצאת שלא היתה דרור יקח זוג לשניה והראשונה מותרת באכילה שחט האחת ונמצאת טרפה יקח זוג לשניה והראשונה מותרת בהנאה:
נשפך הדם מניחין את המשתלחת עד שתמות מתה המשתלחת ישפך הדם ויקח שתים אחרות:
משנה תורה, הלכות פרה אדומה ו׳ - הטקסט מספריא
המים שנותנין עליו אפר הפרה אין ממלאין אותן אלא בכלי ומן המעיינות או מן הנהרות המושכין שנאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי ונתינת אפר הפרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קידוש והמים האלו שניתן עליהן האפר הן הנקראין מי חטאת ומים מקודשין והם שקראן הכתוב מי נדה:
הכל כשרים למלאות המים חוץ מחרש שוטה וקטן והכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי ואין מזין אלא מכלי והמילוי והקידוש כשרין בלילה אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום וכל היום כשר להזאה ולטבילה:
בכל הכלים ממלאין ומזין ומקדשין אפילו בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה ובספינה ואחד כלי חרס ואחד כל הכלים אבל אין ממלאין ואין מקדשין ולא מזין בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ולא בחפניו ולא בביצת התרנגולת ולא בשוקת שבסלע אבל ביצת היוצרים כשירה מפני שהיא כלי אדמה:
שולי כלי עץ וכלי זכוכית וכלי עצם אין מקדשין בהן עד שישוף אותן ויתקנם ויעשם כלים בפני עצמן וכן מגופה שהתקינה להיות כלי מקדשין בה וביצת הנעמית כשירה לקדש בה ואין צ"ל שכשירה למלאות בה ולהזות ממנה:
כלי שחיברו בארץ או בסלע אפילו חיברו בסיד מקדשין בו ומזין ממנו עשה עטרה של טיט סביב לכלי והמים שבכלי צפין עד שהלכו לעטרה אם ניטלת העטרה עם הכלי הרי המים שבתוכה כשרים שהרי הן בכלי אדמה ואם לאו הרי הן כמי שהקיף עטרה של טיט בסלע או על הארץ ומילא אותה מים שהן פסולין מפני שאינן בכלי:
כלי חרס שניקב בכונס משקה אין ממלאין ומקדשין בו אבל אם ניקב במוציא משקה מקדשין בו:
כלי שניקב מלמטה וסתמו בסמרטוטין פסול שהמים שבו אינן על עיגול הכלי אלא על הפקק היה נקוב מן הצד ופקקו הרי זה כשר למלאות ולקדש ולהזות ממנו:
הזולף מים מן המעיין בידיו וברגליו ובחרסים ונתן לתוך החבית פסולין מפני שלא נתמלאו בכלי נתן את החבית במים ודחק המים בידיו או ברגליו או בעלי ירקות כדי שיעברו לחבית הרי אלו פסולין וכן אם שקעו במים כדי שיגברו המים ויעלו וישפכו לחבית פסולין ואם עשה כן בעלי קנים או בעלי אגוז הרי המים כשירים זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה אם סייע בו המים כדי שימלאו הכלי המים פסולין ואם סייע בדבר שאינו מקבל טומאה כשרים:
המפנה המעיין לתוך הגת או לתוך הגבא וחזר ומילא בכלי מאותו הגבא או הגת פסולים שהרי צריך שתהיה לקיחת המים מן המעיין בכלי בתחלה:
הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש וכל הנהרות פסולין לקדש מהן מי חטאת ושאר הימים כמעיין:
והמים הנגררין משאר הימים והן הנקראין זוחלין פסולין והזוחלין מן המעיין הרי הם כמעיין וכשרים:
מים המוכין והמכזבין פסולין ואלו הן המוכין המלוחים או הפושרים והמכזבים הם המעיינו' שפעמים מקירין ופעמים חרבין ויבשין אפילו היו חרבין פעם אחת לשבע שנים פסולין אבל אם היו חרבין בשני בצורת או לשנים רבות יתר משבע או שהיו מימיהן פעמים מרובין ופעמים מועטין ואינן חרבין הרי אלו כשרים ומעיין היוצא בתחלה כשר ואינו צריך לבדוק שמא יכזב:
מי ביצים ומי הירדן ומי הירמוך פסולין מפני שהן מי התערובות ואלו הן מי התערובות מים כשרים לקידוש שנתערבו במים פסולין אין ממלאין מתערובת שניהם אבל מים כשרים שנתערבו במים כשרים כגון מימי שתי המעיינות שנתערבו ונמשכו ממלאין מהן:
המים שנשתנו שינויין מחמת עצמן כשרין:
באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה ונעשו מימיה עכורין ממלא ממנה וא"צ להמתין נפל לתוכה שטף של מימי גשמים ימתין עד שתיצל:
אמת המים הבאה מרחוק הואיל ותחילתה מן המעין כשירה למלאות ממנה ובלבד שישמרנה שלא יפסקנה אדם ונמצא ממלא מן המים שפסקו תחילתן מן המעין שהן פסולין:
משנה מקואות ה׳:ד׳ - הטקסט מספריא
כל הימים כמקוה. שנאמר (בראשית א, י) ולמקוה המים קרא ימים. דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר הים הגדול כמקוה. לא נאמר ימים. אלא שיש בו מיני ימים הרבה. ר' יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין. ופסולין לזבין ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת:
משנה תורה, הלכות פרה אדומה ו׳:י׳ - הטקסט מספריא
הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש וכל הנהרות פסולין לקדש מהן מי חטאת ושאר הימים כמעיין:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.