תתקא
המפעיל והוא הוי', ומה שאנו חושבים רק מחכ' הוא מחמת כי השגתינו הוא רק מחכ' שהיא ראשית הגילוי אבל באמת הכל נתלבש בעשי' וזהו ששת ימים ואח"כ בקידוש היום הי' השביתה פי' החזרת הכוחות לשרשן, אך כמו שאנו רואים באדם כשמדבר איזה שכל עמוק ואח"כ כשפוסק מלדבר הלא רק מדיבור נפסק אבל במח' נשאר השכל אצלו כי גם לאחר שפסק מלדבר יכול לחשוב הפרטים מהשכל אם לא יבלבלו אותו ואם יבלבלו אותו אינו יכול לחשוב כלל מהשכל. כך יובן למעלה אף שבשבת הי' השביתה מהכוחות פי' הסתלקות הכוחות למקורן ושרשן אך הוא רק מדיבור נסתלק אבל לא ממחשבה ומשם נמשך חיות לעולמות ביום השבת68 שאם לא כן מאין שבת מקבל חיות מאחר שנסתלק הכוחות. לכן כתי' ויכל אלקי'69 שהי' השביתה ביום השביעי, קרא אותו יום השביעי, כי אצלינו שייך תוס' מחול על הקודש אבל הקב"ה יודע עיתים ורגעים70 לכן אינו צריך תוס' מחול כו', וע"כ בכל הימים כתי' ויהי ערב ויהי בוקר ובשבת לא כתי' ערב71 כי לא הי' בו לילה כמו שאי' במד"ר ל"ו שעות שמשה אותה אורה72 י"ב דע"ש וי"ב דליל שבת וי"ב דיום שבת, וע"כ ר"ה שהוא יום שישי למע"ב נק' זה היום73, ויהי היום74, שהוא יום ארוך75, ובשבת כתי' ויברך אותו76 ויקדש אותו77 וארז"ל ברכו וקדשו78 כי כמו שאנו רואים למטה באדם בעת שעושה איזה מלאכה אז מייגע כל הכוחות לעשות אותה היטב ואזי אין לו תענוג מהכלי כי עדיין לא נשלם רצונו אך לאחר הגמר שעשה המלאכה כדבעי ושובת בכל הכוחות וראה שטוב הכלי שעשה אז מתענג ממנה, וכמו"כ יובן למעלה אף כי אינו שייך תענוג למעלה כמו שאינו שייך יגיע' אך שלמעלה ענין ברכו וקדשו בירכו הו"ע ברכה והמשכה שהו"ע תוס' אורות שתוס' של הקב"ה מרובה על העיקר79 וקדשו ממקום קדש ומובדל, ובדרך פרט נמשך הגילוים דעונג בג' סעודות דשבת, וזהו שבת אותי' תשב שבשבת הוא השבת והחזרת הכוחות למקורן ושרשן.
הערות
- 68. ממחשבה. . חיות. . השבת : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערות 382-383.
- 69. ויכל אלקי' : בראשית ב, ב.
- 70. הקב"ה יודע עתים ורגעים : ראה ב"ר פ"י, ט. וראה גם לקו"ש בראשית כרך ה ע' 24 ואילך.
- 71. ויהי ערב ויהי בוקר ובשבת לא כתי' ערב : בראשית א, ה. ח. יג. יט. כג. לא. ראה מדרש תהלים צב, ד.
- 72. ל"ו שעות שמשה אותה אורה : ב"ר פי"א, ב. פי"ב, ו. ירושלמי ברכות פ"ח, ה"ה.
- 73. ר"ה. . זה היום : מוסף לר"ה (ברכת זכרונות). ראה גם (לעיל בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן ובהערה 59.
- 74. ר"ה. . ויהי היום : איוב א, ו. ב, א. ראה הנסמן בהערה שלפנ"ז.
- 75. ר"ה. . יום ארוך : ראה ביצה ד, ב וב(רש"י) מפרשים שם. רמב"ם הל' יו"ט ספ"א. הל' אבל ספ"י. שו"ע אדה"ז הל' שבת סשצ"ג, ס"א. הל' יו"ט סתצ"ז, ס"ט. סתק"א, סי"ח. סתק"ג, ס"ג. סתקי"ג, ס"ח. ס"י. סתקט"ו, ס"ו. ס"ט. סתקכ"ז, סכ"ב. הל' ר"ה סתקצ"ז, ס"ה. סת"ר, ס"ג ואילך.
- 76. ויברך אותו : בראשית ב, ג [בהוספת תיבת אותו].
- 77. ויקדש אותו : בראשית שם.
- 78. ויברך. . ויקדש. . ברכו וקדשו : ראה מכילתא יתרו כ, יא. ב"ר פי"א, ב.
- 79. שתוס' של הקב"ה. . העיקר : ראה ב"ר פס"א, ד. לקו"ש וישלח כרך ה ע' 422 הערה 3. ע' 423 הערה 10. סה"מ תרל"ח ע' מט. וש"נ.
בראשית רבה י׳:ט׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲמַר לֵיהּ שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אֶתְמְהָא. אֶלָּא כָּזֶה שֶׁהוּא מַכֶּה בְּקוּרְנָס עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן, הִגְבִּיהָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהוֹרִידָהּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא עִתָּיו וְלֹא רְגָעָיו וְלֹא שְׁעוֹתָיו, הוּא מוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ רְגָעָיו וְעִתָּיו וּשְׁעוֹתָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. גְּנִיבָא וְרַבָּנָן, גְּנִיבָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה, וְצִיְּירָהּ וְכִיְּירָהּ, וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה, כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. רַבָּנָן אָמְרֵי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשׂוּ לוֹ טַבַּעַת, מֶה הָיְתָה חֲסֵרָה, חוֹתָם. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ שָׁאַל אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי, בְּכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים. אָמַר לָהֶם וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה גֵּיהִנֹּם נִסּוֹקֶת לָרְשָׁעִים, אוֹי לָעוֹלָם מִדִּינָיו. מְלַאכְתּוֹ, לֹא כֵן אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, לֹא בְּעָמָל וְלֹא בִּיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, וְאַתְּ אוֹמֵר מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֶתְמְהָה. אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן מְאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן מְקַיְמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וּמַה נִּבְרָא בוֹ לְאַחַר שֶׁשָּׁבַת, שַׁאֲנָן, וְנַחַת, שַׁלְוָה, וְהַשְׁקֵט. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי נְהוֹרָאי, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶם הָיוּ מוֹתְחִים וְהוֹלְכִין, כֵּיוָן שֶׁנָּחוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מֵהֶן, נִתַּן לָהֶם נִחָה, (שמות כ, י): וַיָּנַח לְעוֹלָמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בָּשָׂר וָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה אֵינוֹ נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אַסְטַאטִיבָה וְנָתַן דּוּנְטִיבָה, וַיִּשְׁבֹּת וַיְבָרֶךְ.
בראשית רבה י״א:ב׳ - הטקסט מספריא
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו', רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בֵּרְכוֹ בַּמָּן וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת הָיָה יוֹרֵד עֹמֶר, בְּעֶרֶב שַׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים. וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, שֶׁלֹא יָרַד בּוֹ כָּל עִקָּר. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, בֵּרְכוֹ בַּמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּבְּרָכָה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר בֵּרְכוֹ בַּמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּמְקוֹשֵׁשׁ, וּבֵרְכוֹ בָּעֲטִיפָה. רַב הוּנָא אָמַר צָרִיךְ לְהַחֲלִיף. רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר צָרִיךְ לְעַרֵב. אָבִין בַּר חִסְדָּאי אָמַר צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי יִרְמְיָה וְרַבִּי זְעֵירָא הֲווֹן מְהַלְּכִין כַּחֲדָא, וְאִסְתַּלְּקַת גּוּלְתֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה וְשִׁלְשְׁלָהּ רַבִּי זְעֵירָא, הָדָא אָמְרָה צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בֵּרְכוֹ בְּנֵר, וּבִי הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, פַּעַם אַחַת הִדְלַקְתִּי אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּבָאתִי וּמָצָאתִי אוֹתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת דָּלוּק וְלֹא חָסַר כְּלוּם. בֵּרְכוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם, קִדְּשׁוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם. לֹא דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה בְּשַׁבָּת. בֵּרְכוֹ בַּמְּאוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַלְּלוּ הַמְּאוֹרוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֲבָל לֹא לָקוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַתְיָא כְּרַבָּנָן וְלָא אַתְיָא כִּדְרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, מַה טַּעַם (תהלים מט, יג): וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְּמוּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִטַּל מִמֶּנּוּ זִיווֹ וּטְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יד, כ): מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְנֹז אֶת הָאוֹרָה, וְחָלַק כָּבוֹד לַשַּׁבָּת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, בֵּרְכוֹ בְּאוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּלֵילֵי הַשַּׁבָּת הִתְחִילָה הָאוֹרָה וְהָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, הִתְחִילוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לז, ג): תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, מִפְּנֵי מָה וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּבְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן מְקֻלְקָלִין, עָמַד וּגְנָזָהּ וְהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. וּמִנַּיִן שֶׁגְּנָזָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח, טו): וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר. וּמִנַּיִן שֶׁהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, יח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי זְעֵירָא אָמַר, ל"ו שָׁעוֹת שִׁמְשָׁה אוֹתָהּ הָאוֹרָה, שְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל לֵילֵי שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלט, יא): וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי, אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית ג, טו): הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב, בָּא לְהִזְדַּוֵּג לִי, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי. מַה בֵּרַךְ עָלֶיהָ, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. אַתְיָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבַת הָאוּר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
תלמוד ירושלמי ברכות ח׳:ה׳ - הטקסט מספריא
משנה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נֵר וּמָזוֹן בְּשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ.
הלכה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כו׳. תַּנִּי אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לֹא נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַמָּזוֹן שֶהִיא בַתְּחִילָּה וְעַל הַבְדָּלָה שֶׁהִיא בַסּוֹף. וְעַל מַה נֶחְלְקוּ עַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּשָׂמִים וּמָאוֹר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מָאוֹר וּבְשָׂמִים. רִבִּי בָּא וְרַב יְהוּדָה בְּשֵׁם רַב הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי שֶׁאוֹמֵר בְּשָׂמִים וְאַחַר כַּךְ מָאוֹר.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כּוֹס בִּימִינוֹ וְשֶׁמֶן עָרֵב בִּשְׂמֹאלוֹ אוֹמֵר עַל הַכּוֹס וְאַחַר כַּךְ אוֹמֵר עַל שֶׁמֶן עָרֵב. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים שֶׁמֶן עָרֵב בִּימִינוֹ וְכוֹס בִּשְׂמֹאלוֹ אוֹמֵר עַל שֶׁמֶן עָרֵב וְטָחוֹ בְּרֹאשׁ הַשַּׁמָּשׁ. אִם הָיָה שַׁמָּשׁ תַּלמִיד חָכָם טָחוֹ בְּכוֹתֶל. שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ שֶׁל תִּלְמִיד חָכָם לִהְיוֹת יוֹצֵא מְבוּשָּׂם.
אַבָּא בַּר בַּר חָנָה וְרַב חוּנָא הֲווּן יָתְבִין אָכְלִין. וַהֲוָה רִבִּי זְעִירָא קָאִים מְשַׁמֵּשׁ קוֹמֵיהוֹן עָלוּ וְטָעִין תְּרַוֵּיהוֹן בְּחָדָא יָדָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּא בַּר בַּר חָנָה מַה יָדֵיךְ חוֹרִיתָא קְטָעִין. וְכָעַס עִילוֹי אָבוֹי. אֲמַר לֵיהּ לָא מִיסְתָּךְ דְּאַתְּ רְבִיעַ וְהוּא קָאִים מְשַׁמֵּשׁ. וְעוֹד דְּהוּא כֹּהֵן וְאָמַר שְׁמוּאֵל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה מָעַל אַתְּ מֵיקַל לֵיהּ. גְּזֵירָה דְּהוּא רְבַע וְאַתְּ קָאִים וּמְשַׁמֵּשׁ תַּחְתּוֹי. מְנַיִין הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה מָעַל. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל אָמַר וָאֹמְרָה לָהֶם אַתֶּם קוֹדֶשׁ לַיי וְהַכֵּלִים קוֹדֶשׁ. מַה כֵּלִים הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מָעַל. אַף הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה מָעַל.
עַל דַּעְתְּהוֹן דְּבֵית שַׁמַּאי אֲשֶׁר בָּרָא פְּרִי הַגֶּפֶן. עַל דַּעְתְּיהוֹן דְּבֵית הִלֵּל בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. יַיִן מִתְחַדֵּשׁ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. הָאֵשׁ אֵינוֹ מִתְחַדֵּשׁ בְּכָל שָּׁעָה.
הָאֵשׁ וְהַכִּלְאַיִם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית אֲבָל עָלוּ בְּמַחְשָׁבָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. הַכִּלְאַיִם וּבְנֵי צִבְעוֹן אַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֵת הַיֵּמִים בַּמִּדְבָּר. מַהוּ יֵימִים. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן סִימוֹן אוֹמֵר הֶמִיּוֹנֹס וְרַבָּנָן אָמְרִין הֵיימִיס. חֶצְיוֹ סוּס וְחֶצְיוֹ חֲמוֹר. וְאֵילוּ הֵן הַסִּימָנִין. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה כָּל שֶׁאָזְנָיו קְטָנוֹת אִמּוֹ סוּס וְאָבִיו חֲמוֹר. גְּדוֹלוֹת אִמּוֹ חֲמוֹרָה וְאָבִיו סוּס. רִבִּי מָנָא מְפַקֵּד לְאִילֵּין דִּנְשִׂיאָה אִין בְּעִיתוּן מִיזְבּוֹן מוּלִיוֹן תְּהוֹן זְבַנִּין אִילֵּין דְּאוּדְנֵיהוֹן דְּקִיקִין שֶׁאִמּוֹ סוּסָה וְאָבִיו חֲמוֹר.
מַה עָשָׂה צִבְעוֹן וַעֲנָה. זִימֵּן חֲמוֹרָה וְהֶעֱלָה עָלֶיהָ סוּס זָכָר וְיָצָא מֵהֶן פִּרְדָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם. אַתֶּם הֵבֵאתֶם לְעוֹלָם דָּבָר שֶׁהוּא מַזִּיקָן אַף אֲנִי מֵבִיא עַל אוֹתוֹ הָאִישׁ דָּבָר שֶׁהוּא מַזִּיקוֹ. מַה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִימֵּן חֲכִינָה וְהֶעֱלָה עָלֶיהָ חַרְדּוֹן וְיָצָא מִמֶּנָּה חֲבַרְבָּר. מִיָּמָיו לֹא יֹאמַר לְךָ אָדָם שֶׁעָקְצוֹ חֲבַרְבָּר וְחָיָה. נָשְׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה וְחָיָה. שֶׁבַּעֲטָתוֹ פִּרְדָּה וְחָיָה. וּבִלְבַד פִּירְדָּה לְבָנָה.
הָאֵשׁ. רִבִּי לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי נָזִּירָה שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁעוֹת שִׁימְּשָׁה אוֹתָהּ הָאוֹרָה שֶׁנִּבְרָאת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בְלֵילֵי שַׁבָּת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בְּשַׁבָּת. וְהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן מַבִּיט בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא פָּסְקָה הָאוֹרָה הִתְחִיל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מְשׁוֹרֵר שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לְמִי שְׁאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָת שַׁבָּת הִתְחִיל מְשַׁמֵּשׁ הַחוֹשֶׁךְ וּבָא. וְנִתְיָירֵא אָדָם וְאָמַר אִלּוּ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. שֶׁמָּא בָא לְנַשְּׁכֵנִי וְאָמַר אַךְ חוֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי. אָמַר רִבִּי לֵוִי בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה זִימֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי רַעֲפִין וְהֶקִּישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן הָאוֹר. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְלַילָה אוֹר בַּעֲדֵנִי. וּבֵירַךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. שְׁׁמוּאֵל אָמַר לְפִיכָךְ מְבָרְכִין עַל הָאֵשׁ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת שְׁהִיא תְחִילַּת בְּרִיָיתָהּ.
רַב הוּנָא בְשֵׁם [רַב] רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אַף בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּיפּוּרִים מְבָרֵךְ עָלֶיהָ שֶׁכְּבָר שָׁבַת הָאוֹר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב א׳ - הטקסט מספריא
ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראין ימים טובים. ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וגו'.
כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מצות עשה שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות. וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו הרי בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, כל מלאכה לא יעשה בהן. ואם עשה בעדים והתראה לוקה מן התורה.
העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת. חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב.
כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה.ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן. וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן.
כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה.ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול.
ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואע"פ שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות. אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותן ביום טוב.
כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.
אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב. שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש. ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש. וכן כל כיוצא באלו. וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב. כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.
אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול. ולא הותרה מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות בה ביום טוב. עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר מותר לאכול המותר בחול.
ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד. וממלאה אשה תנור פת אף על פי שאינה צריכה אלא לככר אחד. שבזמן שהפת מרובה בתנור היא נאפת יפה. ומולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. וכן כל כיוצא בזה.
המבשל או האופה ביום טוב כדי לאכול בו ביום או שזימן אורחים ולא באו ונשאר התבשיל והפת הרי זה מותר לאכול למחר בין בחול בין בשבת. ובלבד שלא יערים. ואם הערים אסור ואפילו בשבת שאחר יום טוב מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד.
מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביום טוב אלא א"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום. כדי שלא ישחוט ביום טוב מה שיאכל בחול וכן כל כיוצא בזה.
אין אופין ומבשלין ביום טוב כדי להאכיל כותים או כלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים. לפיכך מזמנין את הכותי בשבת ואין מזמנין אותו ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. אבל אם בא הכותי מאליו אוכל עמהן מה שהן אוכלין שכבר הכינוה.
בהמה שחציה של כותי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב שאי אפשר לאכול ממנה כזית בשר בלא שחיטה. אבל עיסה שחציה לכותים וחציה לישראל אסור לאפות אותה מפני שיכול לחלק הבצק. בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב. אם כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידין מותר לאפותו להן ביום טוב שכל פת ופת ראוי לתינוק. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית ביום טוב.
המבשל ביום טוב לכותים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן. עשה לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו לכותים ולבהמה.
רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה ועושין אותן ביום טוב שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף. לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ. וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד.
כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות הרי הוא אסור ביום טוב אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה. או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו. וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה. וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב. ויש ביום טוב מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא לזלזל בו.
כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין לסחורה כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותם מבערב ויחשוב עליהם לאכילה. אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה. וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור.
חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת אסורה. ואע"פ שהתרנגולת עומדת לאכילה. הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין אותה ליום טוב. ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב שאחר שבת. וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה גזרה משום שבת שאחר יום טוב.
וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות שהרי למחר יותרו הכל וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אלפים אינו בטל. השוחט תרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרות. שאין זה דבר מצוי תמיד ודבר שאינו מצוי אלא אקראי בעלמא לא גזרו בו.
זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים מנהג הוא. ויום טוב שני מדברי סופרים הוא ומדברים שנתחדשו בגלות. ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד. ובהלכות קידוש החדש מספר זה נבאר עיקר מנהג זה ומאי זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום.
יום טוב שני אע"פ שהוא מדברי סופרים כל דבר שאסור בראשון אסור בשני. וכל המחלל יום טוב שני ואפילו של ראש השנה בין בדבר שהוא משום שבות בין במלאכה בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים. וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה כך השני ואין ביניהן הפרש אלא לענין מת בלבד.
כיצד המת ביום טוב ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים וביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ועושין לו כל צרכיו כגון עשיית המטה ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכל כיוצא בזה. שיום טוב שני לגבי המת כחול הוא חשוב ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.
שני ימים טובים אלו של גליות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון או שנולד בראשון אם הכין אותו לשני הרי זה מותר. כיצד ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. חיה ועוף שניצודו בראשון יאכלו בשני. דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון יאכל בשני. וכן מותר לכחול את העין ביום טוב שני ואע"פ שאין שם חולי. במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל שני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל אלו הדברים אלא לענין המת בלבד. אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה אסורה בשני וכן כל כיוצא בזה. שבת הסמוכה ליום טוב ונולדה ביצה באחד מהן אסורה בשני וכן כל כיוצא בזה. ואפילו נולדה ביום שני לא תאכל בשבת הסמוכה לו
משנה תורה, הלכות אבל י׳ - הטקסט מספריא
השבת עולה למנין אבילות ואין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעה כגון עטיפת הראש ותשמיש המטה ורחיצה בחמין אבל דברים שבגלוי אינו נוהג בהן אבלות אלא לובש מנעליו וזוקף את המטה ונותן שלום לכל אדם ואם יש לו בגד מחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ועל אמו ואם אין לו להחליף מחזיר את הקרע לאחריו.
מאימתי זוקפים את המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה ואעפ"כ לא ישב עליה עד שתחשך ואע"פ שלא נשתייר לו אלא יום אחד חוזר וכופה אותן במוצאי שבת.
הרגלים וכן ראש השנה ויוה"כ אין דבר מדברי אבלות נוהג בהן וכל הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל או קודם ראש השנה ויום הכפורים בטלה ממנו גזירת שבעה נמצא מונה לאחר ראש השנה ויוה"כ שלשה ועשרים יום ולאחר הפסח ששה עשר יום שהרי בטלה גזירת שבעה ושבעת ימי החג הרי ארבעה עשר וכן אם קבר קודם עצרת מונה אחריה ששה עשר יום אע"פשהוא יום אחד הרי היא רגל ועולה לשבעה ימים.
קבר את מתו קודם חג הסוכות מונה אחר החג תשעה ימים בלבד שהרי שמיני עצרת רגל בפני עצמו ונמצא יום טוב הראשון מפסיק שבעה ושבעת ימי החג ושמיני של חג רגל אחד הרי אחד ועשרים יום.
הקובר את מתו שבעת ימים קודם רגל מן הרגלים או קודם ראש השנה ויוה"כ בטלה גזרת שלשים ומותר לספר ולכבס בערב יום טוב או בערב יום הכפורים שמקצת היום ככולו ואינו מונה לאחריהם כלום ואם על אביו ועל אמו הוא מתאבל אפילו מתו קודם הרגל שלשים יום אינו מגלח עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו ואין הרגלים מפסיקין דבר זה.
חל ששי שלו בערב הרגל ואין צריך לומר חמישי או שלישי אינו מגלח ולא בטלה ממנו אלא גזירת שבעה בלבד ואינו מותר לרחוץ ולסוך ולעשות דבר עד שיכנס יום טוב ויום טוב מפסיק שאר השבעה ולאחר יום טוב משלים כל שלשים יום מיום המיתה ואסור בהן בכל חמשה דברים.
חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת בטלה ממנו גזרת שלשים ומותר לגלח בתוך המועד שהרי אנוס היה ואי אפשר לו לגלח בשבת וכן מגלח אחר עצרת או אחר ראש השנה ויוה"כ שהרי בטלה גזירת שלשים ויש לו לגלח בכל עת שירצה.
הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבילות כלל ואינו נוהג אבילות ברגל אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהן כל דברי אבלות ומונה שלשים מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים בכל גזירות שלשים.
המקומות שעושין שני ימים טובים מונה השבעה מיום טוב שני האחרון אף על פי שאינו נוהג אבילות הואיל ומדבריהם הוא עולה לו מן המנין ומונה אחריו ששה ימים בלבד ומונה שלשים יום מיום הקבורה כמו שאמרנו.
הקובר את מתו ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון או ביום טוב שני של עצרת נוהג בו אבלות הואיל ויום טוב שני מדבריהם ואבלות יום ראשון של תורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה אבל אם קבר ביום טוב שני של ראש השנה אינו נוהג בו אבלות ששניהן כיום ארוך הן מטעם שביארנו בהלכות קדוש החדש.
בראשית רבה ס״א:ד׳ - הטקסט מספריא
וּשְׁמָהּ קְטוּרָה (בראשית כה, א), רַב אָמַר זוֹ הָגָר, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה וְהָכְתִיב (בראשית כה, א): וַיֹּסֶף, אֲמַר לֵיהּ עַל פִּי הַדִּבּוּר נְשָׂאָהּ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה ח, ה): וַיֹּסֶף ה' דַּבֵּר אֵלַי עוֹד. אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב: וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. אֲמַר לֵיהּ שֶׁמְקֻטֶּרֶת מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית כה, ו): וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, אֲמַר לֵיהּ פִּלַגְשָׁם כְּתִיב. (בראשית כה, ו): בְּעוֹדֶנּוּ חַי, אוֹתָהּ שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַבְּאֵר וְאָמְרָה לְחַי הָעוֹלָמִים רְאֵה בְּעֶלְבּוֹנִי. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אַף עַל גַּב דְּאַתְּ אָמַר (בראשית כא, יד): וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר וגו', תֹּאמַר שֶׁנֶּחְשַׁד עָלֶיהָ בִּרְיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית כה, א): וּשְׁמָהּ קְטוּרָה, מִן קְטַר, כָּזֶה שֶׁהוּא חוֹתֵם גַּנְזַכָּה וּמוֹצִיאָהּ בְּחוֹתֶמֶת קְשׁוּרָה וַחֲתוּמָה. בַּר קַפָּרָא אָמַר תּוֹסַפְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרֻבָּה עַל הָעִקָּר, קַיִן עִקָּר וְהֶבֶל עַל יְדֵי שֶׁהוּא תּוֹסֶפֶת, דִּכְתִיב (בראשית ד, ב): וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, נוֹלַד הוּא וּשְׁתֵּי תְּאוֹמוֹתָיו. יוֹסֵף עִקָּר, וּבִנְיָמִין עַל יְדֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ תּוֹסֶפֶת הוּא מַעֲמִיד עֲשָׂרָה, דִּכְתִיב (בראשית מו, כא): וּבְנֵי בִנְיָמִין בֶּלַע וָבֶכֶר וגו'. עֵר עִקָּר, וְשֵׁלָה עַל יְדֵי שֶׁהוּא לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת הוּא מַעֲמִיד עֲשָׂרָה בָּתֵּי דִּינִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים א ד, כא כג): בְּנֵי שֵׁלָּה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ לְבֵית אַשְׁבֵּעַ וגו'. עִקַּר שָׁנָיו שֶׁל אִיּוֹב לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁבְעִים שָׁנָה, נִתּוֹסַף לוֹ מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, דִּכְתִיב (איוב מב, טז): וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. עִקַּר מַלְכוּתוֹ שֶׁל יְחִזְקִיָּהוּ לֹא הָיוּ אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְנִתּוֹסַף לוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לח, ה): הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. יִשְׁמָעֵאל עִקָּר וּבְנֵי קְטוּרָה עַל יְדֵי שֶׁהֵן לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת (בראשית כה, ב): וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וגו'.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.