פג
בד"ה אשירה להוי' כי גאה גאה, וכיון שגם בעלמא דאתגליא מאיר ממש בחי' עלמא דאתכסיא א"כ אזי גם שם מאיר ומתגלה בחי' סוכ"ע, ועז"נ והי' מספר בנ"י כחול הים אשר לא יספר כו', שגם בחי' המספר שהוא עלמא דאתגלי' יהי' בו ברכה עצומה כמו בבחי' אשר לא יספר בחי' ולתבונתו אין מספר, והיינו שיהי' בבחי' חול הים ים הוא עלמא דאתכסיא, וזהו עצמו ההפרש בין מספר ומנין דבחי' את שדרכו למנות ובין מנין בבחי' כל שדרכו למנות, כי הנה בקרי"ס כתיב ויראו העם את הוי'363 שאזי דוקא באו העם לבחי' ויראו את הוי' ע"ד יראו את הוי' קדושיו, את דוקא שהוא בחי' ביטול ממש, את הטפל כו', וכמו הברואים שבים שאינם יכולים להיות נפרד מהים, ולא כמו ברואים שביבשה שנראים ליש ודבר נפרד כו', כי הים מכסה עליהם, וחיותם וקיומם הוא בתוך הים דוקא, וכך במשה כתיב כי מן המים משיתיהו364 שהי' בטל במציאות במקורו בחי' סוכ"ע דכולא קמי' כלא חשיב, וזהו ענין ויראו365 את הוי', שזכו לזה נש"י בקי"ס דוקא, וא"כ המספר והמנין בבחי' זו נק' את שדרכו למנות, ולכן בבחי' מספר זה שורה בו הברכה ע"ד חול366 אשר לא יספר כו', כיון שאם היותן בבחי' מספר הם בבחי' ביטול לגמרי, וביטול זה הוא ליחידו של עולם, וע"כ נק' בלשון יחיד כמו שבעים נפש דיעקב367 שאם היותן שבעים נקראו נפש לשון יחיד מצד הביטול, ועד"ז נאמר ויחן שם ישראל368 ועמ"ש מזה ע"פ וקבל היהודים369 וקבל לשון יחיד כו', וזהו את שדרכו למנות שאם היותן דבר שבמנין הם בבחי' את הטפל ממש כביטול זיו השמש בשמש, וע"כ ממספר זה אין שום יניקה לחיצונים להיות נגף ח"ו, שהרי הוא אחדות גמור כו'.
קיצור. ולתבונתו אין מספר, כי מצד ממכ"ע לא יוכל להשתנות דבר, אבל סוכ"ע כל יכול, ולכן בעלמא דאתגליא אין הברכה מצויה, אך קרי"ס גילוי עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגלי' ע"י כי גאה גאה, ואזי כחול הים אשר לא יספר, ומספר זה נק' את שדרכו למנות, כי בקרי"ס ויראו העם את הוי', וא"כ המספר דבוק בבחי' אין מספר ואינו נפרד בפ"ע וכמו מאה שנה, ושבע שנים, שבבחי' כתר כל המאה שהם מספר רב הם לשון יחיד, שנה ע"י בחי' הביטול לבחי' חד ולא בחושבן כו'.
הערות
- 363. ויראו [ב ובאוה"ת: וייראו] העם את הוי' : בשלח יד, לא.
- 364. כי מן המים משיתיהו : שמות ב, י. ראה גם לקמן המשך חייב אדם לברך פל"ב על יד הערה 1280.
- 365. ויראו : ב: ייראו. באוה"ת כאן ע' א'תתל: יראו.
- 366. חול : באוה"ת כאן: חול הים.
- 367. שבעים נפש דיעקב : ויגש מו, כז. ראה ויק"ר פ"ד, ו. רש"י ויגש מו, כו. סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תקלד בשם הה"מ. תרכ"ז ע' ריח. שע"ת עג, ד ובהערה 87.
- 368. ויחן שם ישראל : יתרו יט, ב.
- 369. ע"פ וקבל היהודים : אסתר ט, כג. ראה תו"א מג"א צז, סע"ד ואילך. מאמרי אדה"ז תק"ע ע' לט. מאמרי אדה"א נ"ך ע' תנז. שערי אורה צב, א. צג, א ואילך. לקמן המשך חייב אדם לברך פי"ט על יד הערה 690.
ויקרא רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
תָּנֵי חִזְקִיָּה (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה, מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין, (במדבר טז, כב): הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה, אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ, אָמְרוּ לוֹ שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה. כָּךְ אָמַר אִיּוֹב (איוב יט, ד): וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו (איוב לד, לז): כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִשְׂפּוֹק, אַתָּה מַסְפִּיק בֵּינֵינוּ אֶת עֲוֹנוֹתֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָשֵׂא גּוֹי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (שמות כג, ב): אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, אָנוּ מְרֻבִּים מִכֶּם מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם מַשְׁוִין עִמָּנוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ, יֵשׁ לְךָ בָּנִים, אָמַר לוֹ הִזְכַּרְתַּנִּי צָרָתִי, אָמַר לוֹ לָמָּה, אָמַר לוֹ הַרְבֵּה בָּנִים יֵשׁ לִי, בְּשָׁעָה שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין עַל שֻׁלְחָנִי זֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי וְזֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי, וְאֵינָם עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁמְפַצְּעִין אֶת מֹחָן אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. אָמַר לוֹ וּמַשְׁוֶה אַתָּה עִמָּהֶן, אָמַר לוֹ, לֹא. אָמַר לוֹ, עַד שֶׁאַתָּה מַשְׁוֶה אוֹתָנוּ, לֵךְ הַשְׁוֵה אֶת בָּנֶיךָ, נִדְחַף וְהָלַךְ לוֹ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, לָזֶה דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב, אָמַר לָהֶם בְּעֵשָׂו כְּתִיב בֵּיה שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת וּכְתִיב בּוֹ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, דִּכְתִיב (בראשית לו, ו): וַיִּקַח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וּבְיַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וּכְתִיב בֵּיהּ נֶפֶשׁ אֶחָת, דִּכְתִיב (שמות א, ה): וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, אֶלָּא עֵשָׂו שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה כְּתִיב בֵּיהּ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלוֹהַּ אֶחָד כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ אַחַת, וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ וגו'.
רש"י על בראשית מ״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
כל הנפש הבאה ליעקב. שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין "הַבָּאָה" זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב' ד'), וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ"ט), לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ"ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם הַשְּׁבָטִים, צְרִיכִים אָנוּ לוֹמַר שֶׁמֵּתוּ לִפְנֵי יְרִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְנוּ כָאן; מָצָאתִי בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, עֵשָׂו שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה; יַעֲקֹב שִׁבְעִים הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נֶפֶשׁ, לְפִי שֶׁהָיָה עוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד:
כל הנפש הבאה ליעקב EVERY SOUL THAT WAS COMING WITH JACOB — every soul that left Canaan to go to Egypt The word הבאה, here, is not a perfect tense, but a participle with a relative present sense — just as (Ester 2:4) “In the evening she (באה) was coming” and (Genesis 29:7) “and, behold, Rachel his daughter is coming (באה)” and therefore the accent is on the last syllable, on the א, because when they left, coming from the land of Canaan, they were only sixty-six. But at the second mention of this word (Genesis 46:27) — “every soul of the house of Jacob, which came (הבאה) into Egypt were seventy” — it is a perfect tense and therefore it is accented on the last but one syllable, on the ב. The reason is, that when they came there, they were seventy, for they found Joseph and his two sons there, and Jochebed was added to their number “between the walls”. According to the view of the Rabbi (i. e. R. Jehudah, cf. Genesis Rabbah 84) who stated that with each of Jacob’s sons a twin-sister was born, we must say that these died before they (Jacob and his family) went down to Egypt, because they are not enumerated here. In Vayikra Rabbah 4:6 I found the following: When he left Canaan (cf. Genesis 36:6) Esau’s family consisted of only six (himself and his five sons), and Scripture calls them “the souls of his house” (in the plural) and this is because they worshipped many gods (each serving a different god and having as it were, a different soul or religious feeling). But the family of Jacob when he came to Egypt consisted of seventy and Scripture calls them “soul”, in the singular, because they all served One God.
מצוטט בעמוד אחד
מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- תקע"ב ‹ שרשי הדברים ע"פ ביום השמע"צ ‹ לה סה"מ תרל"ח ע' פג
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.