ש"פ משפטים, מבה"ח אדר-ראשון, ה'תשכ"ה*
250
(הנחה בלתי מוגה)
ויבוא
משה בתוך הענן 431 . ויתירה מזה, כמ"ש נאמר לפנ"ז 432 ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל גו', ופירש רש"י, לפנים משלש מחיצות, חושך ענן וערפל, שנאמר 433 וההר בוער באש חושך ענן וערפל, ערפל הוא עב הענן, שאמר לו 434 הנה אנכי בא אליך בעב הענן (במעבה הענן, וזהו ערפל). וצריך להבין, מהו הטעם שרק משה לבדו נגש אל הערפל, עב הענן, ואילו כל ישראל עמדו מרחוק, והלא במ"ת הי' התגלות אלקות לכל ישראל, ובפרט שהגילוי דמ"ת הי' מלמעלה למטה, שמצד זה לא שייך חילוקי המדרגות דקירוב וריחוק כו' (שזהו שרק משה נגש כו', ואילו כל ישראל עמדו מרחוק).
ב) ולהבין
זה יש לבאר תחילה מהו ענין הערפל, ושייכותו למתן תורה. והענין בזה, כמבואר בהמשך דחג השבועות תרנ"ח, שערפל 435 (עב הענן) הוא חושך יותר מחושך (עב) סתם, ואעפ"כ הרי זה מדריגה גבוה ביותר (כמובן מזה שרק משה לבדו נגש לזה), והו"ע ישת חושך סתרו 436 , שזהו מצד תוקף האור, שלהיותו אור גדול ביותר, אי אפשר שיאיר במקבלים. ומדריגה זו היא בבחי' סתימין דכל סתימין, היינו, לא רק בחי' סתים מצד המקבלים, שזהו בחי' אריך, שהוא אור השייך אל הנאצלים, רק שאי אפשר להם להכיל את האור (כי אם הארה ממנו בלבד, והשאר נשאר בבחי' מקיף מלמעלה), אלא בחי' סתים בעצם, שזהו בחי' עתיק, שלמעלה מגדר מקור לנאצלים, ולמעלה מגדר גילוי, שנעתק ונבדל לגמרי בבחי' העלם בעצמותו, בחי' רדל"א, שאינו בבחי' מהות ידוע גם בעצמו.
ועפ"ז
יובן השייכות דערפל למ"ת 437 , כיון ששרש התורה הוא מבחי' פנימיות הכתר (עתיק), שזהו החידוש דמ"ת על ברה"ע, שהרי
251
גם ברה"ע נמשך מבחי' הכתר, וכמ"ש 438 בראשית ברא, ות"א בקדמין ברא כו', שזהו מה שעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם, אלא שברה"ע היא מבחי' החיצוניות, הן ע"ס דאצילות שהם מבחי' חיצוניות הכתר, והן כללות ההשתלשלות שהיא מבחי' חיצוניות האוא"ס שלפני הצמצום, שזהו בחי' הארה בלבד, שלכן הי' בזה צמצום, שהוא התעלמות האור, ששייך רק בבחי' הארה (ולא בבחי' העצם), ובה פועל הצמצום כללות ההתחלקות דמעלה ומטה כו'. אבל התורה היא למעלה מעלה מבחי' התעוררות הרצון דברה"ע כו', והראי', דבתורה כתיב 439 בי מלכים ימלוכו, שע"י התורה דוקא נחלט הרצון דברה"ע, והיינו לפי שהתורה היא הפנימיות ותכלית הכוונה דברה"ע (שזהו"ע דבראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית 440 ), להיות לו ית' דירה בתחתונים 441 , היינו, להמשיך בחי' א"ס עצמו"ה שיאיר בגילוי למטה, שזהו ע"י התורה ששרשה הראשון מבחי' פנימיות ועצמות א"ס, שבו לא שייך צמצום כלל, ולכן גם בירידתה למטה לא נשתנה עצם מהותה כלל, והיא למטה כמו למעלה ממש (שלא כפי ירידת והגבלת העולמות). ושרש ההפרש הוא, שההמשכה שבסדר השתלשלות היא בחי' הארה בלבד, בחי' חיצוניות דאוא"ס, שהוא בגדר המשכה וגילוי לפי אופן העולמות, ולכן אופן ההמשכה היא שרק חיצוניות שבעליון נעשה פנימיות אל התחתון, שזהו מה שלפי ערך כלי התחתון, ומה שאי אפשר להאיר בפנימיות נמשך בבחי' מקיף. אבל התורה שרשה בבחי' פנימיות ועצמות א"ס שאינו בגדר המשכה (לפי ערך העולמות) כלל, להיותו עצמי כו', ולכן, כאשר נמשך הנה אופן המשכתו הוא בחי' המשכת העצם ממש.
ג) אמנם
המשכת העצם שע"י התורה היא בבחי' המשכה פנימיות, שנתפס ומתקבל בפנימיות בנש"י (ולא כמו ההמשכה שבסדר השתלשלות, שמה שאי אפשר להאיר בפנימיות נמשך בבחי' מקיף). וכיון שנמשך בפנימיות, לכן צריכים כלים להאור (ולא כמו ההמשכה שנמשכת בבחי' מקיף, שבשביל האור מקיף אין צורך בכלים, אלא הכל יכולים לקבל, כי מצד בחי' המקיף הרי זה באופן דכחשכה כאורה 442 ), אלא שהכלים אינם כמו הכלים שבסדר השתלשלות, כיון שההמשכה אינה כמו
252
ההמשכה דסדר השתלשלות שהיא הארה בלבד, אלא היא המשכת העצם, ולכן הכלי לזה הוא בחי' הביטול והנחת עצמותו דוקא (משא"כ בהמשכה שבסדר השתלשלות שהיא בחי' הארה בלבד, גם מה שהוא מציאות דבר מה יכול להיות בבחי' כלי להאור והגילוי).
ד) ועפ"ז
יובן מ"ש ומשה נגש אל הערפל. דהנה, במשה כתיב 443 ונחנו מה, שהי' בבחי' ביטול במציאות לגמרי, והיינו, שלא הי' מכוין בעבודתו להנאת עצמו כלל כי אם מצד המצַוה, לעשות נח"ר ליוצרו בלבד. ולכן, משה דוקא נגש אל הערפל, כי, שרש ענין ההגשה הוא כמשנת"ל (ס"ג) שבהמשכה פנימיות שזוהי המשכת התורה צריכים כלים, וע"י עשיית הכלים ממשיכים את האור. וכיון שהכלי הוא בחי' הביטול והנחת עצמותו לגמרי, לכן דוקא משה נגש בבחי' קירוב, שנעשה בחי' כלי לקבל, כמאמר 444 משה קיבל תורה מסיני, שהי' כלי לקבל. אבל כללות ישראל עמדו מרחוק, והיינו, שהגם שהאיר עליהם האור העצמי, לא היו בבחי' כלים ממש לזה. ורק לעתיד לבוא, בגמר הבירורים, אז יהי' הביטול בשלימות בכללות נש"י, ויהיו כולם כלים ממש לקבל אור זה בפנימיות ממש. אבל במ"ת הי' זה רק במשה בלבד.
______ ● ______
הערות
- 431. סוף פרשתנו (כד, יח).
- 432. יתרו כ, יח.
- 433. ואתחנן ד, יא.
- 434. יתרו יט, ט (ובפרש"י).
- 435. ראה ד"ה ויעמוד העם מרחוק תרנ"ח (סה"מ תרנ"ח ס"ע קפו ואילך).
- 436. תהלים יח, יב. וראה גם ד"ה ומשה נגש אל הערפל שנה זו (לעיל ע' 238 ואילך).
- 437. בהבא לקמן – ראה ד"ה וידבר אלקים גו' תרנ"ח (סה"מ שם ע' קצה ואילך).
- 438. בראשית א, א.
- 439. משלי ח, טו. וראה ספרי קרח יח, יט.
- 440. ראה פרש"י ורמב"ן בראשית א, א.
- 441. ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
- 442. תהלים קלט, יב.
- 443. בשלח טז, ז-ח.
- 444. אבות רפ"א.
מדרש תנחומא, בחוקתי ג׳ - הטקסט מספריא
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ (משלי א, כ). שָׁאַל רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֶת רַבִּי יוֹנָתָן בַּר אֶלְעָזָר, שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּשּׁוּק. אָמַר לוֹ: שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד. אָמַר לוֹ: לֵךְ לְבֵית הַלִּמּוּד וַאֲנִי אֶשְׁנֶה לְךָ שָׁם. אָמַר לוֹ: רַבֵּנוּ, לֹא כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ, חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה. אָמַר לֵיהּ יוֹדֵעַ אַתָּה לִקְרוֹת, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לִשְׁנוֹת. מַהוּ חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בְּחוּצָהּ שֶׁל תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: הַמַּרְגָּלִית הֵיכָן נִמְכֶּרֶת הִיא, לֹא בַּחוּץ. אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת הֵיכָן הֵן נִמְכָּרוֹת, לֹא בַּמָּקוֹם הַיָּדוּעַ. אֵין מוֹלִיכִין אוֹתָן לְבַעֲלֵי יְרָקוֹת וּבְצָלִים וְשׁוּמִים, אֶלָּא בִּמְקוֹם סוֹחֲרִים, אֶלָּא לֹא בַּחוּץ. כָּךְ הַתּוֹרָה, בַּחוּץ הִיא נֶאֱמֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחוֹבוֹת. מַהוּ בָּרְחוֹבוֹת. בִּמְקוֹם שֶׁמַּרְחִיבִין וְהֵיכָן מַרְחִיבִין לָהּ. בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: בָּרְחוֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא (משלי א, כא), בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת הִיא קֹרְאָה. כֵּיצַד, מֵרֹאשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה, כַּמָּה אֻכְלוּסִין הִיא מְאַבֶּדֶת. דּוֹר הַמַּבּוּל, דּוֹר הַפְלָגָה, דּוֹר סְדוֹם. הֱוֵי, בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה הִיא קֹרְאָה. הֱוֵי, בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא. בָּרֹאשׁ, מָוֶת הִיא קֹרְאָה בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּיוֹם אָכְלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב, יז). הֱוֵי, בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא. בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר (משלי א, כא). בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹּאמַר (שם). אִם אָמַרְתָּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, לֹא תֹּאמַר כְּבָר אָמַרְתִּי, אֶלָּא חֲזֹר וֶאֱמֹר. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: אֲמָרֶיהָ תֹּאמַר. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אוֹמֶרֶת הַטּוֹבָה, וְאוֹמֶרֶת הָרָעָה. אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, זוֹ הַטּוֹבָה. וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ, וְנָתַתִּי שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל, זוֹ הָרָעָה. דָּבָר אַחֵר, אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. מַה כְּתִיב שָׁם, וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם. אִם תְּקַיְּמוּ מִצְוֹתַי, מַנִּיחַ אֲנִי אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֵרֵד וְאֶשְׁכֹּן בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כט, מה). שֶׁעַל מְנָת כֵּן יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְתִשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם (שם פסוק מו). וְאִם יַעֲשׂוּ רְצוֹנִי, אֵין שְׁכִינָתִי זָזָה מִבֵּינֵיהוֹן. לָמָּה, אָמַר רַבִּי אַמִּי, נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּירָה לְמַעְלָה, שֶׁיְּהֵא לוֹ כָּךְ דִּירָה לְמַטָּה. שֶׁכָּךְ הוּא אוֹמֵר לָאָדָם הָרִאשׁוֹן, אִם זָכִיתָ, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ עַל הָעֶלְיוֹנִים, כָּךְ אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ מֶלֶךְ עַל הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם (בראשית ב, טו). אֵין לְשׁוֹן וַיִּקַּח אֶלָּא לְשׁוֹן עִלּוּי, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה (שם יב, טו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ (אסתר ב, ח). וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁחָטָא, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן וְאַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. וְכָךְ אָמַר לִשְׁלֹמֹה, הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹנֶה וְגוֹ' (מ״א ו, יב), וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (שם פסוק יג). אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי, וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (שם ט, ו-ז). לָמָּה, שֶׁהֵן תְּנָאִין בֵּינִי לְבֵינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְגוֹ', וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ לִי. מַה כְּתִיב שָׁם, וַהֲשִׁימוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם. מֶה עָשָׂה שְׁלֹמֹה. הִרְבָּה לוֹ נָשִׁים וְסוּסִים. וּכְתִיב: וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ (שם יא, ד). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אֶת מִצְוֹתֶיהָ, וְרָאִיתָ תְּנָאִים שֶׁהִתְנֵיתִי לְךָ בָּהּ. וּכְתִיב: לִשְׁלֹמֹה, אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן (תהלים עב, א). וּכְתִיב: יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי (מ״א יא, יא). וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה. כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם (ישעיה נה, יא). עָמַד מְנַשֶּׁה וְעָשָׂה אֶת הַצֶּלֶם וְהִכְנִיסוֹ לְבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית (דה״ב לג, ז). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרָא אֶל יִרְמְיָהוּ וְאָמַר לוֹ: גַּם תַּנִּין חָלְצוּ שַׁד הֵנִיקוּ גּוּרֵיהֶן (איכה ד, ג). הַתַּנִּין הַזֶּה כְּשֶׁהוּא בָּא לִינֹק אֶת אִמּוֹ, הִיא רוֹאָה אוֹתוֹ מֵרָחוֹק וְחוֹלֶצֶת שָׁדֶיהָ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּינַק, וְלֹא יִרְאֶה שָׁדֶיהָ מְכֻסִּין שֶׁלֹּא יִינַק. וּבָנַי לֹא עָשׂוּ כֵן, אֶלָּא כְּשֶׁרָאוּ אוֹתִי נִכְנָס לַבַּיִת, בָּא מְנַשֶּׁה וְהִכְנִיס שָׁם אֶת הַצֶּלֶם, כְּדֵי לְהוֹצִיאֵנוּ מִשָּׁם. בִּתְחִלָּה עָשָׂה לוֹ פַּרְצוּף אֶחָד וְהֶעֱמִידוֹ לַמַּעֲרָב, כִּבְיָכוֹל, הָיְתָה הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת לְזָוִית אַחֶרֶת מָקוֹם שֶׁלֹּא נִרְאֶה הַפֶּסֶל. כְּשֶׁרָאָה מְנַשֶּׁה כָּךְ, עָשָׂה לוֹ אַרְבָּעָה פַּרְצוּפִין, שֶׁיִּרְאֶה הַשְּׁכִינָה וְיִסְתַּלֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס (ישעיה כח, כ). הֱוֵי אוֹמֵר, שֶׁאַף לֹא כְּתַנִּין חָלְצוּ שַׁד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּאן, אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי (הושע ה, טו). אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֵין כְּתִיב אֶלָּא אֵלֵךְ אָשׁוּבָה. שֶׁאִלּוּ הָיָה כָּתוּב אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה, לֹא הָיְתָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל תִּקְוָה. אֶלָּא אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ, יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וַאֲנִי חוֹזֵר. לְכָךְ כְּתִיב: אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְּשׁוּ פָנַי, בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי (הושע ה, טו). וּמִתּוֹךְ צָרָה הַבָּאָה עֲלֵיהֶם, יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וַאֲנִי חוֹזֵר וִיבַקְּשׁוּ פָנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (דברים ד, ל), וְאַחֲרֵי כֵן אֲנִי מַחֲזִיר לָהֶם שְׁכִינָתִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, אֵין נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן (ישעיה ל, טו). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בֵּין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וּבֵין אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ, מִיָּד נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה (שם ס, כב). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה מֵעַצְמָן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ רַע שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן וּמִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר, רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ (שם נט, יט). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (שם פסוק כ).
במדבר רבה י״ג:ו׳ - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, מַהוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, רְאֵה הֵיאַךְ כְּתִיב בִּבְרִיַּת יוֹם רִאשׁוֹן (בראשית א, ה): וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, יוֹם רִאשׁוֹן אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא יוֹם אֶחָד, וּכְשֵׁם שֶׁאָמַר יוֹם אֶחָד יֹאמַר יוֹם שְׁנָיִם יוֹם שְׁלשָׁה, אֶלָּא לָמָּה אָמַר יוֹם אֶחָד, שֶׁעַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה יְחִידִי בְּעוֹלָמוֹ נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְהִשְּׁרָה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ וּבָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִכָּתֵב שֶׁבְּיוֹם זֶה נִבְרָא הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן אֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מַהוּ הָרִאשׁוֹן, לִבְרִיאַת עוֹלָם, מְלַמֵּד שֶׁאֶחָד בְּשַׁבָּת הָיָה, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר עֶשֶׂר עֲטָרוֹת נָטַל אוֹתוֹ הַיּוֹם, רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת עוֹלָם, רִאשׁוֹן לַכְּהֻנָּה, רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאוּת, רִאשׁוֹן לַשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה, רִאשׁוֹן לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, רִאשׁוֹן לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לְאִסּוּר בָּמָה, רִאשׁוֹן לַאֲכִילַת קֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ, דִּכְתִיב (ויקרא ט, כד): וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו':
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
משנה אבות א׳ - הטקסט מספריא
משה קבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה. גורם רעה לעצמו. ובוטל מדברי תורה. וסופו יורש גיהנום:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. ואל תתיאש מן הפורענות:
יהודה בן טבאי. ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר. אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים. והוי זהיר בדבריך. שמא מתוכם ילמדו לשקר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. ושנא את הרבנות. ואל תתודע לרשות:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
הוא היה אומר נגד שמא. אבד שמיה. ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף. קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד. על הדין. ועל האמת. ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום. שפטו בשעריכם:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.