522
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
הערות
- 1. ַ % %
- 2. .אַנהויב יאַר": ד,זה היום תחלת מעשיך" -- תפלת מוסף דר"ה, מר"ה כז, א. וראה המשך תרסיו ע' טז. שם ע' כ.
- 3. .קאפ" פון יאַר: לקו"ת תבוא שם. נצבים מז, אזב. ר"ה נח, א"ב. עט"ר בתחלתו. אוה"ת דרושים לר"ה (כרך ה) ע' ביעז ואילך.
- 4. מחשבה דיבור ומעשה: בלי הפסוק (נצבים ל, יד): בפיך ובלבבך לעשותו. וראה הערה דיה בעסטן (לעיל ע' 520).
- 5. מחשבה דיבור ומעשה: ראה לקו"ת ר"פ פינחס.
- 6. והמעשה הוא העיקר: אבות פ"א מי"ז.
- 7. שנה מעוכרת: ראה מכתב ו' תשרי ה'תשל"ח (לקו"ש חי"ד ע' 478 ואילך). ועוד.
- 8. ווּאָס תורה . . רופט אַן אַ שנה תמימה: בהר כה, ל. ערכין לא, א (במשנה). רמב"ם הלי שמיטה ויובל פייב היה. וראה אוה"ת להצ"צ (יהל אור) לתהלים יט, ח. (ס"ד, ח).
- 9. ראש"השנה . . יום'הכפורים: להעיר מסה"מ תר"ל ע' חצר: אף שעיקר הסליחה נא' ביוהכ"פ, אך מ"מ הסליחה מתחלת בר"ה, וכמ"ש רו"ל במד"ר עפ כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים קל, ד. יליש עה"פ -- רמו תתפא קרוב לסופו. פסיקתא פיסקא ולקחתם לכם -- בהוצאת באבער קפג, ב. וראה גם ויק"ר פ"ל, ז. קה'ר פ"ט, ז. ועוד) הסליחה מופקדת עמך מר"ה עד יוהכ"פ, והיינו שהסליחה מתחלת מר"ה, ומה שהיא מופקדת עד יוכ"פ זהו למעז תורא, כדי שיהי' בחי' יראה ויגיע לבחי' תשובה כו'. וראה גם אוה"ת להצ"צ (יהל אור) לתהלים עה"פ (ע' תקב). או"ת להה"מ קב, גד (בהוצאת קה"ת ה'תש"מ -- סימן תיח).
- 10. און ווערט אַנגערופן: יחזקאל מ, א. תוד"ה ואת -- נדרים כג, ב (הובאו בלקו"ת שם סד, א). ראייש סוף יומא.
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
ויקרא רבה ל׳:ז׳ - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, זֶה חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְאַתָּה אוֹמֵר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, רַבִּי מָנָא דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁחַיֶּבֶת לִיפָס לַמֶּלֶךְ, וְהָלַךְ הַמֶּלֶךְ לִגְבּוֹתָהּ, בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה מִילִין יָצְאוּ גְּדוֹלֵי הַמְדִינָה וְקִלְסוּהוּ, הִתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מִדָּמוֹסָא שֶׁלָּהֶם, בְּתוֹךְ חֲמִשָּׁה מִילִין יָצְאוּ בֵּינוֹנֵי הַמְדִינָה וְקִלְסוּהוּ, הִתִּיר לָהֶם עוֹד שְׁלִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לַמְדִינָה יָצְאוּ כָּל בְּנֵי הַמְדִינָה אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף וְקִלְסוּהוּ וְהִתִּיר לָהֶם הַכֹּל, אֲמַר לְהוֹן מַלְכָּא מַה דַּאֲזַל אֲזַל, מִן הָכָא נָחֵיל חֻשְׁבְּנָא. כָּךְ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּדוֹלֵי הַדּוֹר מִתְעַנִּין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶן, וּמֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַיְחִידִים מִתְעַנִּין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶן, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים כֻּלָּן מִתְעַנִּין אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה דַּאֲזַל אֲזַל מִן הָכָא וּלְהַלָּן נָחֵיל חֻשְׁבְּנָא. וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים עַד הֶחָג כָּל יִשְׂרָאֵל עֲסוּקִין בְּמִצְווֹת, זֶה עוֹסֵק בְּסֻכָּתוֹ וְזֶה בְּלוּלָבוֹ, וּבְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלוּלָבֵיהֶן וְאֶתְרוֹגֵיהֶן לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֵר לָהֶם, מַה דַּאֲזַל אֲזַל, מִן הָכָא נָחֵיל חֻשְׁבָּנָא. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. אָמַר רַב אַחָא (תהלים קל, ד): כִּי עִמְךָ הַסְּלִיחָה, מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה הַסְּלִיחָה מַמְתֶּנֶת אֶצְלְךָ, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְמַעַן תִּוָּרֵא, בִּשְׁבִיל לִתֵּן אֵימָתְךָ עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ.
נדרים כ״ג ב - הטקסט מספריא
חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הָרוֹצֶה שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ חֲבֵירוֹ וּמְסָרֵב בּוֹ וּמַדִּירוֹ — נִדְרֵי זֵירוּזִין הוּא. וְהָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יִתְקַיְּימוּ נְדָרָיו כׇּל הַשָּׁנָה, יַעֲמוֹד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיֹאמַר: כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר.
אִי זָכוּר, עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, וְקַיֵּים לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ! אָמַר אַבָּיֵי, תָּנֵי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר.
רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֹא יָדַע בַּמֶּה הִתְנָה. וְהַשְׁתָּא קָא נָדַר. אִי זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, וְאָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — נִדְרֵיהּ לֵית בֵּיהּ מַמָּשָׁא. לֹא אָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וְקַיֵּים לְנִדְרֵיהּ.
רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא סָבַר לְמִידְרְשֵׁיהּ בְּפִירְקָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: תַּנָּא קָא מְסַתֵּים לַהּ סַתּוֹמֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים, וְאַתְּ דָּרְשַׁתְּ לֵיהּ בְּפִירְקָא?!
אִיבַּעְיָא לְהוּ: פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, אוֹ לָא? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר פְּלִיגִי, הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ
The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: In the case of one who wants another to eat with him, and he urges him to do so and makes a vow with regard to him, this vow is included in the category of vows of exhortation, which do not require dissolution. And in addition, one who desires that his vows not be upheld for the entire year should stand up on Rosh HaShana and say: Any vow that I take in the future should be void. And this statement is effective, provided that he remembers at the time of the vow that his intent at the beginning of the year was to render it void.
The Gemara asks: If he remembers at the time of the vow that his intent at the beginning of the year was to render it void but still makes the vow, then he has uprooted his stipulation that all his vows are void and has upheld his vow. Why, then, does it state that the vows are void in this case? Abaye said: Teach: And this statement is effective, provided that he does not remember at the time of the vow that his intention at the beginning of the year was to render it void.
Rava said: Actually, say as we said initially, that he does remember his stipulation at the time of the vow. With what are we dealing here? It is a case where he stipulated a condition on Rosh HaShana rendering void vows that he would make later in the year, but he did not know with regard to which vows he made the stipulation, and now he makes a vow. If he remembers at the time of the vow and says: I am vowing in accordance with the initial intention, when I stipulated that all vows should be void, his vow has no substance. However, if he did not say: I am vowing in accordance with the initial intention, then he has uprooted his stipulation and upheld his vow.
The Gemara relates that Rav Huna bar Ḥinnana intended to teach this topic at the Festival lecture, so that everyone would learn this manner of rendering vows void on Rosh HaShana. Rava said to him: The tanna of the mishna conceals it and does not say it explicitly, despite the fact that it is studied by Torah scholars, in order that the public not treat vows lightly, and you teach it publicly at the Festival lecture?
§ A dilemma was raised before the scholars: Do the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer ben Ya’akov in the mishna or not? And if you say that they disagree with him, is the halakha in accordance with his opinion or not? The Gemara suggests a proof: Come and hear, as we learned in a mishna (63b): One who says to another:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.