277
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
כמש"נ9 ,והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני גו'",
החל משבת זו -- שהרי משיח צדקנו יכול לבוא בעיצומו של יום השבת, ובפרט בזמן דרעוא דרעוין (ודסעודה הג'), הקשור עם הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, ,נחלת יעקב אביך""י, ,כיעקב שקראו בית"יי (ובמילא יהי' כן בשבוע ובשבת הבא, פ' שופטים גו בשעריך, ,ואשיבה שופטיך כבראשונה גו'ייי), כולל ר"יח אלול הבעל"ט, בשנה זו ממש.
% % %
זה עניז נוסף שיש לעורר אודותיו בחודש אלול דשנה זו:
מכיון ש,קרבה שנת השבע שנת השמיטה" - כלשון הכתוב בפרשת השבועיי - יש לעורר ולעודד ולזרז אודות כל ההכנות הדרושות לקיום מצות השמיטה בארצנו הקדושה, אשר, כמה פרטי דינים מתחילים כבר ,שלושים יום לפני ר"ה"י?, כלומר, ברח אלול,
ומכיון שקיום מצות השמיטה כרוך עִם הוצאות כספיות כו' -- כדאי ונכון שכאו"א יתרום מממונו, בהקדם האפשרי, ל,קרן השמיטה", אשר, עיייז נכלל גם הוא
ב,שומרי שביעית", ,גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברן"*י.
ח. ענין נוספ הקשור עם שנת השמיטה -- בנוגע לשמיטת כספים (בפרשת השבוע>) -- שנוהגת גם בזמן הזה (מדברי סופרים) הן בארץ ישראל והן בחוץ-לארץ"?;
אודות התקנה ד,פרוזבול" (,כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברים על הכתוב בתורה השמר לך פן יחי" דבר גו'"*י) -- כותב רבינו הזקן בשו"ע"י: ,כל ירא-שמים יחמיר לעצמו לעשות פרוזבול שהוא דבר שאין בו הפסד, וקל לתקן, לקבץ ג' אנשים כשרים שהם ב"ד, ולומר להם הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי שאגבה אותם כל זמן שארצה". וממשיך*: ,וזמן הפרוזבול הוא לכתחלה בסוף הששית, לפני ר"ה של שביעית"י".
ובהתאם לכך -- מצוה לפרסם בכל מקום ומקום אודות התקנה דעשיית פרוזבול, כאמור, ,לפני ר"ה של שביעית".
וכדאי גם להוסיף ולהציע, אשר, מכיוז שהזמן המתאים לכך הוא בערב ר"ה (שהרי אם יקדים את הפרוזבול כמה ימים לפני ר"ה, לא יועיל הפרוזבול על
הערות
- 9. ישעי" סו, כג.
- 0. שם נח, יד. שבת קיח, ריש ע"ב. זח"ב פח, בי
- 71. פסחים פח, א ובחדא"ג מהרש"א ועיון יעקב שם. ועוד.
- 2. ישעי' א, כו. וראה רמב"ם הל' סנהדרין פייד הי"ב. הל' מלכים רפי"א.
- 33. טו, ט.
- 4. שביעית פ"ב מ"ו. וראה רמב"ם הל' שמיטה ויובל ספ"ג.
- 7. ש"פ ראה, מבה"ח אלול תשמ"ו
- 5. תהלים קג, כ. תנחומא ר"פ ויקרא. ויק"ר שם.
- 6. טו, א ואילך.
- 7. רמב"ם שם פ"ט ה"ג. שו"ע אדה"ז חו"מ הלי הלואה סל"ד.
- 8. רמב"ם שם הט"ז, שו"ע אדה"ז שם.
- 9. שם סל"ה.
- 0. שם סל"ו,
- 31. ,שאף ששביעית אינה משמטת אלא בסופה, שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, י"א שמשנכנסת שנת השביעית אסור לתבוע חוב כו" (שם).
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
משנה שביעית ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה. ואם נטע. או הבריך. או הרכיב יעקור. רבי יהודה אומר. כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים. שוב אינה קולטת. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים. לשתי שבתות:
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל ג׳ - הטקסט מספריא
עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת ושדה הלבן עד הפסח ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.
אי זו היא שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל ואפילו הן של שלשה אנשים רואין אותן כאילו הם תאנים אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילם והוא שיהיה רחוק בין כל אחד ואחד כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו.
היו פחות משלשה לבית סאה או שהיו שלשה ואחד ראוי לעשות ששים מנה או יתר והשנים אינן ראויין לעשות או שנים ראויין לעשות אפילו מאה מנה ואחד אינו עושה אין חורשין להן אלא לצרכם והוא מלוא האורה וסלו חוצה לו.
היו מג' ועד תשעה וראויין לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן ואע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות.
היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר בין עושין בין אינם עושין חורשין כל בית סאה בשבילן עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודבר זה הלכה למשה מסיני.
היו עשויות שורה אחת (או) מוקפות עטרה אין חורשין להן אלא צרכן לכל אחד ואחד והדילועין עם הנטיעות מצטרפות לעשרה.
אי זו היא נטיעה זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה.
היו עשויות שורה אחת מוקפות:א"א נ"ל מן הגמרא דאו מוקפות עטרה קתני במתניתין :אילן שנקצץ והוציא חליפין אם נקצץ מטפח ולמעלה הרי הוא כאילן מטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה.
וכל הדברים האלו בזמן המקדש כמו שאמרנו אבל בזמן הזה מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה אף בזמן המקדש מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלחין עד ר"ה ומזבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין ומקרסמין ומזרדין ומפסלין ומזהמין את הנטיעות וכורכין וקוטמין אותן ועושין להם בתים ומשקין אותם וסכין את הפגין ומנקבין אותן כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ר"ה של שביעית ואפילו בזמן המקדש.
פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא סכין ולא מנקבין ובזמן המקדש אין בונין מדרגות ע"פ הגאיות ערב שביעית משיפסקו הגשמים מפני שהוא מתקנן לשביעית.
אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה במ"ד יום יקיים פחות מכן יעקור ואם לא עקר הפירות מותרין ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור.
מדרש תנחומא, ויקרא א׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ (תהלים קג, כ). בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו, אֵלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁנִּקְרְאוּ מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וְיוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם (במדבר כ, טז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים (דה״ב לו, טז). רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אוֹמֵר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁהוּא אוֹמֵר, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה. רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אוֹמֵר, אֵלּוּ שׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם גִּבּוֹרֵי כֹּחַ. רוֹאֶה שֶׁשָּׂדֵהוּ מֻפְקֶרֶת וְאִילָנוֹתָיו מֻפְקָרִים וְהַסְּיָגִים מְפֹרָצִים וְרוֹאֶה פֵּרוֹתָיו נֶאֱכָלִים, וְכוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. וְשָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ. רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי אוֹמֵר, מִי גִּבּוֹרֵי כֹּחַ, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁאֵין גִּבּוֹר כְּמוֹתוֹ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַר סִינַי וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל הַדִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמַתְנוּ (דברים ה, כב), וּמֹשֶׁה לֹא נִזּוֹק. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁגְּדוֹלִים הַצַּדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵינָן יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ (יואל ב, יא) אֶלָּא עוֹמְדִין וְנִבְהָלִין. וְהַצַּדִּיקִים יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ. כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ (יואל ב, יא), אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה (בראשית לב, ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְשׁוּנֵיהּ (דניאל ז, י). וּמִי קָשֶׁה מֵהֶם. הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְּבָרוֹ (יואל ב, יא), זֶה צַדִּיק שֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹן יוֹצְרוֹ. וְאֵיזֶהוּ, זֶה מֹשֶׁה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, וְעָמַד וְנִזְדָּרֵז וְעָשָׂה מִשְׁכָּן. וְהָיָה עוֹמֵד מִבַּחוּץ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ, לה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ דִּין שֶׁמּשֶׁה שֶׁעָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן יְהֵא עוֹמֵד מִבַּחוּץ וַאֲנִי מִבִּפְנִים, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁיִּכָּנֵס. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. הֱוֵי, קָשֶׁה כֹּחָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיְּכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ. וְכֵן בִּשְׁמוּאֵל כְּתִיב: וַיָּבֹא ה' וְיִתְיַצֵּב וַיִּקְרָא כְּפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, דַּבֵּר כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ (ש״א ג, י). לְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ. וְאִם תֹּאמַר, כְּשֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה, בְּקוֹל נָמוּךְ הָיָה מְדַבֵּר, לְפִיכָךְ הָיָה יָכֹל מֹשֶׁה לִשְׁמֹעַ. לֹא הָיָה מְדַבֵּר אֶלָּא בְּקוֹל מַתַּן תּוֹרָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל וּמֵתוּ בְּדִבּוּר רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ וְגוֹ' (דברים ה, כב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ (שה״ש ה, ו). וּמִנַּיִן שֶׁבְּקוֹל מַתַּן תּוֹרָהּ הָיָה מְדַבֵּר. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, קוֹל ה' בַּכֹּחַ (תהלים כט, ד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז, פט), הַקּוֹל שֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ בְּמַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה' שׁוֹבֵר אֲרָזִים (תהלים כט, ה), וּבוֹ הָיָה מְדַבֵּר עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר וְעַל כָּל אֲמִירָה וְצִוּוּי. שֶׁמָּא תֹּאמַר, שֶׁנִּשְׁמַע הַקּוֹל לְיִשְׂרָאֵל מִבַּחוּץ. תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל, הוּא הָיָה שׁוֹמֵעַ בִּלְבַד. וְכִי מֵאַחַר שֶׁבְּקוֹל גָּבֹהַּ הָיָה מְדַבֵּר, לָמָּה לֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים. לְפִי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַדִּבּוּר שֶׁיֵּצֵא וְהָלַךְ אֵצֶל מֹשֶׁה וְעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁבִיל שֶׁבּוֹ יוֹצֵא הַקּוֹל עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמֹשֶׁה וְלֹא נִשְׁמַע לְכָאן וּלְכָאן, שֶׁנֶּאֱמַר: לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל (איוב כח, כה), שֶׁכָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל בְּמִשְׁקָל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קוֹלוֹת (איוב כח, כו), שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֶּרֶךְ לְאוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁיֵּלֵךְ אֵצֶל מֹשֶׁה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, אֵלָיו הָיָה נִשְׁמָע וְלֹא לְאַחֵר. לְכָךְ נֶאֱמַר: גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב (משלי כה, ז). רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר, רְחַק מִן מְקוֹמְךָ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָה מוֹשָׁבוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ עֲלֵה, וְאַל תַּעֲלֶה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לְךָ רֵד. רַבִּי תַּנְחוּמָא אוֹמֵר, יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָּעַת (משלי כ, טו). מִתְּלָא אוֹמֵר, דַּעַת חָסַרְתָּ מַאי קָּנִיתָ, דַּעַת קָּנִיתָ מַאי חָסַרְתָּ. אַף מֹשֶׁה לֹא עָלָה עַד שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.