116

ד. הרמב"ם – הסבר שונה

מדברי הרמב"ם מובן שהוא איננו מסביר בשני אופנים אלו:

אמנם, אין דרכו של הרמב"ם לציין את טעמי ההלכות, אך אילו היה סובר שהפגם הוא בחוסר קיום התנאי של הלנת הדין, לפי האופן הראשון, מסתבר שהרמב"ם היה מזכיר זאת שכן אין זה טעם בלבד, אלא גם תנאי להלכה²⁰.

ומדברי הרמב"ם בהמשך מובן, שהפגם איננו, לפי האופן השני שהוזכר לעיל, בכך שהדיינים אינם יכולים לראות בזכותו של הנידון כי "ראו כולן לחובה"²¹, אלא בכך שחסר בפועל ענין של "מקצת מזכין שיהפכו בזכותו".

כלומר: מדברי הרמב"ם "הרי זה פטור עד שיהיו... ואחר כך ייהרג" מובן, שאין כאן פגם בגברא הפוסק, בסנהדרין, אלא בביצוע פסק הדין בפועל בנידון זה,

ולכן (א) אין הרמב"ם אומר "פוטרין אותו", ניסוח שהיה מדגיש את הקשר שבין הפטור לבין בית הדין ופסק הדין, אלא הוא אומר "הרי זה פטור", ניסוח המדגיש את הנידון, שהוא פטור ממיתה. (ב) מסיבה זו ממשיך הרמב"ם ואומר "עד שיהיו... ואחר כך ייהרג", שעל ידי "מקצת מזכין..." נוצרת האפשרות ליישם אחר כך את הדברים בפועל – "ואחר כך ייהרג"^* (ואין מדובר כאן על יצירת אפשרות לעצם חיובו של הנידון – "ואחר כך יתחייב").

ה. "חסרון" בסנהדרין?

כדי לבאר זאת יש להקדים:

יש המפרשים²², שהטעם לדין זה של "סנהדרין שפתחו...", הוא משום שתופעה של "פתחו כולם .. ואמרו כולן חייב" מצביעה על פגם בסנהדרין, שגישתם לדין לא היתה כראוי, כי "גילו דעתם... כולם חפצים להמיתו"²³. או משום²⁴ שעל כל נידון אפשר למצוא זכות כלשהי, והעובדה שכל הדיינים לא מצאו זאת מוכיחה שאין הם בקיאים בהלכות, או שהחליטו במהירות ולא עיינו כראוי בדין, ובדומה לכך נאמרים הסברים שונים לגבי חסרונם של הסנהדרין.

אך כמובן דחוק ביותר לומר כך לגבי בית דין בכלל, ועל־אחת־כמה־וכמה לגבי סנהדרין גדולה,