273
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
שמציאות הבריאה היא באופן שחודר בה גילוי אלקות, עד כדי כך, שכל מציד אותה אינו אלא אלקות, ועד שיום זה נקרא בתורת אמת ותורת חיים -- ,יום אחד"", ,הקב"ה יחיד בעולמו", היינו, שבמציאות הבריאה ניכר ומתבטא העניןז ד,/מה גדלו מעשיך ה""% ו,מה רבו מעשיך ה'"9. ונמצא, שיום ראשון מורה על העבודה במציאות העולם -- שגם מציאות התחתון תהי' כלי לאלקות, דירה לו ית' בתחתונים*.
ועפ"ז מובנת ההוראה מהקביעות דימי הגאולה ביום השבת ויום ראשוז% -- שעבודת השליחות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, בעל השמחה והגאולה, צריכה להיות בב' אופני העבודה, דיום השבת ודיום ראשון (ע"ד ובדוגמת ב' הפירושים והאופנים ד,עשרה שיושבים ועוסקים בתורה"), כלומר, הן באופז העבודה דיום השבת, למעלה ממציאות העולם כו', והז באופן העבודה דיום ראשון, עבודה במציאות העולם, שגם עניני העולם, עד לענינים הכי תחתונים, יהיו חדורים בגילוי אלקות.
ולא עוד, אלא שצריך להיות חיבור ב' אופני עבודה אלו גם יחד, היינו, לא זו בלבד שבזמנים מסויימים עוסק באופז העבודה דיום השבת, ובזמנים מסויימים
עוסק באופן העבודה דיום ראשון, כי
אם, שעוסק בב' אופני העבודה בהמשך
אחד ובחדא מחתא (בדוגמת ההמשך דימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז), שכן, בסוף זמן הגלות, בסמיכות לביאת משיח צדקנו, אין זמז לעבודה בסדר מסודר כו', אלא צריך ,לחטוף", ,חטוף ואכול חטוף ושתי"%, כל אופן עבודה הבא לידוי.
וכללות הענין בזה -- שהענין ד עשרה שיושבים ועוסקים בתורה" (עבודה שלמעלה ממציאות העולם, שבת), נמשך וחודר ב, עשרה מאמרות" שבהם נברא העולם* (עבודה במציאות העולם, יום ראשוןז).
זי ביאור ההוראה מהקביעות דימי הגאולה בפרשת השבוע -- חוקת-בלק:
,חוקת" ו,בלק" הם ב' ענינים שונים לגמרי, לכאורה, ויתירה מזה -- ענינים מנוגדים בתכלית, מן הקצה אל הקצה:
,חוקת (התורה)" -- הוא מלשון חקיקה, היינו, ,כמו שהתורה היא בשרשה ומקורה ששם היא בבחי' אותיות החקיקה, שהוא מדרגה עליונה מבחי" התלבשותה במדרגת שנקרא אותיות הכתב להיות נק' תורה שבכתב, כמו עד"מ בגשמיות באותיות הנכתבים ע"ג הקלף לבן, הרי האותיות הם דיו, שהוא דבר זר ונפרד מהקלף, שלא הי' לו שום שייכות מקודם אל הקלף, רק שאח'כ
הערות
- 0. שם ה.
- 1. פרש"י עה"פ (מב"ר פ"ג, ח).
- 2. תהלים צב, ו.
- 3. שם קד, כד.
- 4. תנחומא נשא טז. ועוד. וראה תניא רפללו. ובכ"מ.
- 5. ראה לעיל הערה 34, שהחידוש די"ג תמוז הוא הפעולה בעולם ובמעשה, משא"כ בי"ב תמוז היתה רק ההודעה ע"ד החופש בדיבור ולבעל הגאולה (ולבני לוי" שלו) -- ושני ענינים אלו הם דוגמת יום שבת ויום ראשון.
- 7. ש"פ חו"ב, י"ב תמוז תשמ"ו
- 6. ל' חז"ל -- עירוביז נד, א.
- 7. ראה ,מבוא" לקונטרס ומעין ע' 22. אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א ע' רסו.
- 8. אבות רפ"ה -- (פרק דשבת זו) -- וע"פ דרזיל (זחיג יא, סע'יב) עה"פ עשרה עשרה הכף .עשרה מאמרות למעשה בראשית, כדתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, ועשרה מאמרות למתן תורה אלו עשרת הדברות", והכף בפועל -- עשרה.
רש"י על בראשית רבה ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
יום אחד. שבו נבראו שמים חדשים וארץ ואורה ס"א דסברים שהם חדשים שהם יחידים בעולם שאין עוד מלבדם ע"כ:
בראשית רבה ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי יַנַּאי מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים וּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, בֵּין מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים לְמַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים. וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים. וַיְהִי עֶרֶב, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים. וַיְהִי בֹקֶר, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים. יוֹם אֶחָד, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹם אֶחָד, וְאֵיזֶה זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר יִרְמְיָה שֶׁבּוֹ נִבְרְאוּ אַרְבָּעָה דְבָרִים: הָרִים, שָׁמַיִם, וְאֶרֶץ, וְאוֹרָה. אָמַר רַבִּי יוּדָן שֶׁבּוֹ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְחִידִי בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁלֹא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא הוּא. אַתְיָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן וְלָא אַתְיָא כְּרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בַּשֵּׁנִי נִבְרְאוּ הַמַּלְאָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קד, ג): הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ, וּכְתִיב (תהלים קד, ד): עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר בַּחֲמִישִׁי נִבְרְאוּ מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, כ): וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, וּכְתִיב (ישעיה ו, ב): וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. רַבִּי לוּלִיאָנִי בַּר טַבְרָאִי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בֵּין עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא בֵּין עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹא נִבְרָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן כְּלוּם, שֶׁלֹא תֹאמַר מִיכָאֵל הָיָה מוֹתֵחַ בִּדְרוֹמוֹ שֶׁל רָקִיעַ, וְגַבְרִיאֵל בִּצְפוֹנוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַדֵּד בְּאֶמְצָעִיתוֹ, אֶלָּא (ישעיה מד, כד): אָנֹכִי ד' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי, מִי אִתִּי כְּתִיב, מִי הָיָה שֻׁתָּף עִמִּי בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם.
מדרש תנחומא, נשא ט״ז - הטקסט מספריא
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. רַב אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר חָדָשׁ הוּא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר שֶׁהָיָה נִפְסָק לְהַרְבֵּה יָמִים וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, נִתְאַוָּה שֶׁיְּהֵא לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים. בָּרָא אֶת הָאָדָם וְצִוָּה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב, טז-יז). וְעָבַר עַל צִוּוּיוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הָיִיתִי מִתַּאֲוֶה שֶׁיְּהֵא לִי דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּעֶלְיוֹנִים, וְדָבָר אֶחָד צִוִּיתִי אוֹתְךָ וְלֹא שָׁמַרְתָּ אוֹתוֹ. מִיַּד סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן (שם ג, ח). כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. עָמַד קַיִן וְהָרַג לְהֶבֶל, מִיַּד סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לְרָקִיעַ שֵׁנִי כוּ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שִׁבְעָה רְקִיעִים בָּרָאתִי, וְעַד עַכְשָׁו יֵשׁ רְשָׁעִים לַעֲמֹד בָּהּ. מֶה עָשָׂה. קִפֵּל אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָרְשָׁעִים וְהֶעֱמִיד אַבְרָהָם. כֵּיוָן שֶׁהֶעֱמִיד אַבְרָהָם, סִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן רָקִיעַ שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. עָמַד יִצְחָק וּפָשַׁט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, יָרַד מִשִּׁשִׁי לַחֲמִישִׁי כוּ' (שם). עָמַד מֹשֶׁה וְהוֹרִידָהּ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֵד ה' עַל הַר סִינַי (שמות יט, כ). וּכְתִיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.