239
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
אמות של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר, בשליחותו וע"י הנתינת-כח שלו וברכתו נעשים כל פעולות אלו -
ראוי ונכון, אשר, הילדים הנמצאים כאן, וכן הילדות הנמצאות בעזרת-נשים, יתחילו במעשה ופעולה% של צדקה
וגמ"ח באופן המותר ביום השבת -.
עייז שכל ילד יתן לחבירו כוסית יין שלו (לאמירת ,לחיים"), וכל ילדה תתן לחברתה מיני מזונות שלהא, שכן, עי"ז שיחליפו ביניהם" את כוסיות היין והמזונות, תהי' אצל כל אחד ואחת
פעולה של צדקה וגמ"ח, שבה יבוא.
הרגש דאהבת ישראל ואחדות ישראל במעשה בפועל.
וכמו כן ינגנו (והילדות ימחאו כף), ומה טוב -- הניגוז המבטא את הרצון הפנימי דכאו'א מיש-
ראל, ובמיוחד -- ,תינוקות של בית.
רבן" הנקראים ,משיחי" -- ,ווי וואָנט
משיח נאַו" (בשפת המדינה דוקא (ועדיז
בשאר המדינות -- בלשונן), כדי להמשיך ולצרף ולאחד גם את אלו שלעת-עתה אינם מבינים עדיין לשוןהקודש).
ובזכותם -- יאמרו ,לחיים" גם מדריכיהם ואבותיהם, שזכו לגדלם
ניגון של שמחה
ולחנכם באופן המתאים ל,צבאות-השם", וכן כל קהל המשתתפים בההתוועדות*.
יי ויה"ר שהתחלת הפעולה ביום הש"ק מברכים חודש השלישי תוסיף ברכה ונתינת-כח בכל הקשור לפעולות האמורות, כולל -- הפעולות בימים הבע"ל,
ועד"ז -- בכל מקום ומקום בכל הנ"ל.
והעיקר -- שפעולתם של ילדי ישראל ,משיחי", באהבת ישראל ואחדות ישראל (שעי"ז מבטלים את סיבת הגלות", ובדרך ממילא בטל המסובב, הגלות), עד למעשה בפועל ע"י צדקה וגמ"ח (,גדולה צדקה שמקרבת את הגאוד לה"יי), תמהר ותקרב את ביאת משיח צדקנו בפועל ממש, תיכף ומיד.
ובפרט כאשר מוסיפים בענין השמחה - ע'י אמירת לחיים על יין'י, ,המשמת אלקים ואנשים"?י, וניגוז של שמחה, אשר, שמחה פורצת גדר" -- כולל
ו7) להעיר גם מהקשר ד,ין" לדוד מלכא משיחא, שהוא דוקא המברך על הכוס יין (פסחים קיט, ב) -- ו,כסא דדוד לעלמא דאתי מאתן ועשרין וחד לוגא מחזיק, שנאמר (תהלים כג, ה) כוסי רוי", רוי" בגימטריא הכי הוי" (יומא עו, א) - רכ"א (לוגין), בגימטריא ,ארך", בחי' אריך (סידור שער ברהמ"ז קג, ד. ובכ"מ), בחי' היחידה (ראה ע"ח שער דרושי אבי"ץ רפ"א), דרגתו של משיח צדקנו -- יחידה הכללית.
הערות
- 5. להעיר שמעשה דקטן -- חשיב מעשה (ראה חולין יב, ב ואילך. רמב"ם הל' טומאת אוכלין פי"ד ה"ב. הל' כלים רפ"ב).
- 7. דוגמא לדבר -- מעשה רב דאמוראים ש,מחלפי סעודתייהו להדדי" (מגילה ז, ב. רמב"ם הלי מגילה פ"ב הט"ו. שו"ע או"ח סו"ס תרצה) ועייז מקיימים מצות ,משלוח מנות איש לרעהו", שתוכנה -- אהבת ישראל ואחדות ישראל.
- 3. ש"פ במדבר, ש"מ סיון תשמ"ו
- 8. מובן וגם פשוט - שצויך להיות המשך מתאים לכל זה (ובאופן דמעלין בקודש) לאחרי הש"ק - וביתר שאת וביתר עוז במקומות שעדיין לא עשו בכ''ז מאיזה סיבת שתתיי.
- 9. ראה יומא ט, ב.
- 0. ב"ב י, א. וראה תניא פל"ז.
- 2. שופטים ט, יג.
- 3. ראה בארוכה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.
חולין י״ב ב - הטקסט מספריא
הָכִי קָאָמַר: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, שֶׁאַף רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק מוֹדֵי לֵיהּ, וְנִרְאִין כּוּ׳.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. ״שֶׁמָּא קִלְקְלוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוֹסְרִין לָהֶן חוּלִּין לְכַתְּחִלָּה.
וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. מַאן תְּנָא דְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה?
אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּתָנֵי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא: זָרַק סַכִּין לְנוֹעֳצָהּ בַּכּוֹתֶל, וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן.
וְהָא בָּעֵינַן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא? שֶׁהָלְכָה וּבָאָה כְּדַרְכָּהּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַחְשָׁבָה, אוֹ אֵין לוֹ מַחְשָׁבָה?
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַעֲשֶׂה? מַאי שְׁנָא מַעֲשֶׂה דְּלָא קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – דִּתְנַן: ״יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה״? מַחְשָׁבָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: ״אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה״!
דִּתְנַן: הָאַלּוֹן, וְהָרִמּוֹן, וְהָאֱגוֹז שֶׁחֲקָקוּם תִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶן עָפָר, אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם – טְמֵאִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה,
The Gemara explains: This is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears correct to Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, in a case where one found them in a scrap heap that is in a marketplace, as Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, disagrees with Rabbi Yehuda only in a case where one found them in a scrap heap that is in the house. But in a case where he found them in a scrap heap that is in a marketplace he concedes to Rabbi Yehuda. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct to Rabbi Yehuda in a case where he found them in the house, as he concedes to Rabbi Ḥanina in that case.
§ The mishna stated: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter. The Gemara infers: The tanna does not teach: Due to the concern that they ruined their slaughter, in the past tense; rather, he teaches: Lest they ruin their slaughter, in the future. Rava says: That is to say that one does not give them non-sacred animals for slaughter ab initio, even with the supervision of others.
The mishna continues: And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, including even a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who lack competence and whose intent is not halakhically effective. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that we do not require intent for slaughter?
Rava said: It is Rabbi Natan, as Oshaya, the youngest of the company of Sages, taught a baraita, stating: If one threw a knife to embed it in the wall, and in the course of its flight the knife went and slaughtered an animal in its proper manner, Rabbi Natan deems the slaughter valid, and the Rabbis deem the slaughter not valid. Oshaya teaches the baraita and he states about it: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan that there is no need for intent to perform a valid act of slaughter.
The Gemara asks: How could the slaughter in the baraita be valid? But don’t we require that the slaughterer move the knife back and forth on the throat of the animal? When one throws a knife, it goes in one direction and does not return. The Gemara answers: The case in the baraita is one where the knife went and cut the animal’s throat, caromed off the wall and came back to cut the throat again in its proper manner.
§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In matters that require thought and intent, does a minor have halakhically effective thought, or does he not have halakhically effective thought?
Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the action of a minor, whether the action of a minor that indicates intent is effective. What is different about the action of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor have the capacity to perform an action that is halakhically effective? With regard to thought as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They do not have the capacity for halakhically effective thought.
As we learned in that mishna: With regard to an acorn, a pomegranate, or a nut, which minors hollowed in order to measure dirt with them or that they affixed to a scale, the halakhic status of those shells is that of vessels, and they are susceptible to ritual impurity. By contrast, if the minors merely thought to use the shells for measuring or weighing, unlike adults, they do not thereby render those shells into vessels. The reason for this distinction is due to the fact that they have the capacity to perform an action,
משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים י״ד:ב׳ - הטקסט מספריא
המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהן הטל לא הוכשר ואם נתכוון שירד עליהן הטל הוכשרו לפיכך אם העלום חרש שוטה וקטן אף על פי שחישבו שירד הטל עליהן לא הוכשרו שיש מעשה להן דין תורה ואין להן מחשבה אפילו מדברי סופרים הפכו בהן קטנים על הגג הרי אלו מוכשרין שאם היתה מחשבה של קטן ניכרת מתוך מעשיו מחשבתו מועלת מדבריהן:
משנה תורה, הלכות כלים ב׳ - הטקסט מספריא
העושה כלי קיבול מ"מ הרי זה מקבל טומאה בכל שהוא מן התורה ואין לכלי קיבול שיעור והוא שיעשה דבר של קיימא שאפשר שיעמוד כיצד העושה כלי מן העור המצה שלא נתעבר כלל או מן הנייר אע"פ שאין הנייר מקבל טומאה או מקליפת הרימון והאגוז והאלון אפילו חקקום התינוקות למוד בהן את העפר או שהתקינום לכף מאזנים הרי אלו מקבלין טומאה שתינוק חרש שוטה וקטן יש להן מעשה אף על פי שאין להן מחשבה אבל העושה כלים מן הלפת והאתרוג והדלעת היבשים שחקקן למוד בהן וכל כיוצא בהן הרי הן טהורין לפי שא"א שיעמדו אלא זמן מועט:
קנה מאזנים והמחק שיש בהן בית קיבול מתכת והאסל שיש בו בית קיבול מעות וקנה של עץ שיש בו בית קיבול מים ומקל שיש בו בית קיבול מזוזה או מקום מרגלית ומשחזת של עץ שיש בו בית קיבול שמן ולוח פנקס שיש בו בית קיבול שעוה כל אלו וכיוצא בהן אע"פ שהן פשוטי כלי עץ הואיל ויש בהן בית קיבול כל שהוא מקבלין טומאה דין תורה ואין טמא מן התורה אלא בית קיבול לבדו שיש בהן והמשמש את בית הקיבול משאר הכלי שבית הקיבול צריך לו אבל היתר על הצורך משאר הכלי הפשוט טהור מן התורה וטמא מדבריהן כמו שביארנו:
בית קיבול העשוי למלאותו אינו בית קיבול כיצד בקעת של עץ שחוקקין בה בית קיבול ותוקעין בו הסדן של ברזל אם של נפחים היא אינה מקבלת טומאה שאף על פי שיש בה בית קיבול לא נעשה אלא למלאותו וכן כל כיוצא בזה ואם היתה של צורפין הרי זו מקבלת טומאה מפני שהן מגביהין את הברזל בכל עת שירצה ומקבצין את שפות הזהב והכסף המתקבצת שם תחת הסדן והרי נעשה לקבלה וכן כל כיוצא בו:
הכף החקוק שתחת רגלי המטות והמגדלות וכיוצא בהן אע"פ שהוא מקבל טהור ואין בו משום כלי קיבול לפי שאינו עשוי לקיבול אלא לסמוך בו בלבד שפופרת הקש מקבלת טומאה ככל כלי העץ שמקבלין טומאה אפילו אינה יכולה לקבל אלא טיפה אחת ושפופרת הקנה שחתכה לקבלה אינה מקבלת טומאה עד שיוציא את כל הלבן שבתוכה ואם לא נחתכה לקבלה הרי היא כפשוטי כלי עץ אבל שפופרת של פקועות וכיוצא בהן אינן כלים אלא כאוכלין הן חשובין:
שפופרת שחתכה ונתן בה את המזוזה ואחר כך נתנה בכותל אפילו נהיה שלא כדרך קבלתה מקבלת טומאה קבעה בכותל אם קבעה כדרך קבלתה הרי זו מקבלת טומאה שלא כדרך קבלתה טהורה נתן השפופרת בכותל ואח"כ נתן בה המזוזה אם היתה כדרך קבלתה הרי זו מקבלת טומאה שלא כדרך קבלתה טהורה קבעה בכותל אפילו כדרך קבלתה טהורה:
כלי שאורגין אותו מן הנסרים או מן השעם כדי שישטחו עליו הבגדים והמוגמר מלמטה כדי שיתבסמו אם היה עשוי ככוורת שאין לו קרקע טהור ואם היה בו בית קבולת כסוי ה"ז מקבל טומאה:
סנדל של בהמה של מתכת טמא ושל שעם טהור שאין זה חשוב מכלי הקבלה:
הצורר מרגלית בעור והוציאה ונשאר מקומה עמוק הרי זה מקבל טומאה עד שיפשט שכל כלי קיבול מקבלין בכל שהן והרי מקומן כמו כיס קטן אבל צרור המעות אינו מקבל טומאה שאין עליו צורת כלי:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.