127

אף בענינים שהם בבחינת "הרשות בידו". יותר מכך: כפי שכבר הוסבר פעם בהרחבה¹⁷, היתה לו מסירות נפש גם לענינים אשר כמה גדולי וחכמי ישראל סברו שאין למסור עליהם את הנפש.

כאשר מדובר בעבודה הכללית של הרבי במדינה ההיא, עדיין ניתן להבין מדוע נהג באופן זה. כי בראותו שמצבם של ישראל שם הוא כך, שעצם קיומם של יהודים ושל יהדות שרוי בסכנה עצומה – שלא יכבה נר ישראל ח"ו, ובהכירו בשליחותו כנשיא ישראל, אשר צריך לדאוג לקיום עם ישראל, לא התחשב הרבי במסירות נפשו עבור ישראל בשום חישובים או הגבלות.

אך בעניננו, כאשר אין מדובר בענין הנוגע ל"טובת" הרבים והציבור, אלא בשאלה הקשורה, לכאורה, רק למעשיו באופן פרטי – אם יסע אז לקאסטראמא אם לאו – מדוע נהג הרבי גם במקרה זה במסירות נפש כזו?

ואדרבה: על ידי פעולה זו הוא מעמיד בסכנה את כל עבודתו בהרבצת התורה וחיזוק היהדות!

ז. קידוש השם או חילול השם

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בענין זה לא עמדה לדיון השאלה אם למסור את הנפש למען השבת אם לאו, אלא ביתר עומק התעוררה כאן שאלה של קידוש השם או חילול השם:

מטרת מאסרו של הרבי היתה להפריע לפעולותיו בהפצת היהדות. אילו יצוייר שהרבי לא היה מתנגד מיד לפקודתם לנסוע מיד לאחר שחרורו, כרצונם, שהרבי יסע בשבת – היה זה נצחון עבורם: הרבי "הסכים" לנסוע בשבת.

כל השומעים על הסכמה זו, לא היו יודעים את כל החישובים והשיקולים הכרוכים בכך, שבחשאי ממשיכים בשתדלנות ובודאי יצליחו להשיג אישור שהרבי לא יסע בשבת וכו' –

וכפי שהוסבר מספר פעמים, שכאשר מדובר על קידוש השם או חילול השם אין זה משנה אם מדובר על איסור חמור ביותר או איסור קל ביותר, אלא מתחשבים רק בכך שאנשים אחרים עלולים להבין זאת כענין שלילי¹⁸.