74

קרבן, אלא כמצוה בפני עצמה, שאינה קשורה להקרבת קרבן, ולכן, יש מקום לומר, בלימוד לפי הפשט, שבשר הפסח יכול להיאכל אפילו בטומאה.

התורה אוסרת לטמא לאכול קדשים, דוקא כאשר הוא אוכל זאת במטרה של אכילת קדשים. כפי שמובן מן הדיוק בלשון הפסוק⁵³ "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו". ואילו אכילת הפסח היא (לא כאכילת קדשים, אלא) כמצוה בפני עצמה (שהתורה ציותה כשזה עדיין לא היה קדשים).

לכן, יש מקום לומר שבמקרה כזה היא מותרת אפילו בטומאה.

ח. החשוב ביותר: קרבן לה'

אך לפי הסבר זה לפי הגירסא "ויאכל הבשר לטמאים", לכאורה, אין מובן: אם הם סברו שיזכו גם במצות אכילת הפסח, מדוע דרשו רק "לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו", בלי להזכיר את ענין האכילה⁵⁴.

ההסבר לכך הוא⁵⁵: בשומעם שהפסח הוא קרבן לה' הרי זהו הענין שנעשה עיקר הפסח בעיניהם. האפשרות שלהם להקריב את קרבן ה' במועדו", למרות שהדבר ייעשה על ידי אחרים, היה חשוב בעיניהם הרבה יותר מהמצוה של אכילת הפסח על ידם.

כי התענוג הנפלא ביותר שלהם, ושל כל יהודי, הוא, כאשר גורמים (על ידי לחמי לאשי"⁵⁶ המביא ל"אשה ריח ניחוח לה'"⁵⁷) – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"⁵⁸".

ט. מצד הקדוש־ברוך־הוא

– העיקר: אכילת הפסח

משמעות הדברים בעבודה הרוחנית ובפנימיות היא:

הבקשה רק ל"הקריב את קרבן ה'" היא מצד ישראל אך כאשר הקדוש־ברוך־הוא הורה לישראל על פסח שני, שאפשר להשלים⁵⁹ את הפסח, אז אין מודגש כל כך ענין הקרבן – "פסח לה'"⁶⁰, אלא על עשיית הפסח ועל