130
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
נבע מהקול של עשרת הדברות45, קשה, כפי שרש"י בעצמו ממשיך ואומר46, "ולמה אמר לשון יחיד אלקיך": בדרך כלל אין בכך קושי, כי אנו מוצאים במקומות רבים שהקדוש־ברוך־הוא מדבר אל עם ישראל בלשון יחיד, ובמיוחד במתן תורה, כאשר "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד"47. אבל כאן, כאשר הקול היה באופן שאיפשר את הטעות ש"רשויות הרבה הן", צריך היה דוקא להשתמש בלשון רבים, ולא בלשון יחיד, אשר השימוש בה מחזק את האפשרות לטעות, ש"אלוקה אחד מדבר עם איש אחד, ואלוקה אחר עם איש אחר חלילה"48.
והסברו של רש"י על כך – "ליתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריא במעשה העגל" – הוא, לכאורה, רחוק מפשטות, כפי ששואלים המפרשים49 "מה מועיל סנגוריא זאת".
ולפי כל זה תמוה ביותר: מהו ההכרח של רש"י, לפי פשוטו של מקרא, להוסיף ולהביא את שני הפירושים הללו?
אך, לפי האמור לעיל, מובן הדבר בפשטות: לפי הפירוש הראשון של רש"י, המילים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" עוסקות בענין נפרד מ"אנכי ה' אלקיך", אינו ברור כל כך הניסוח "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שהרי, בדרך כלל, מצביע הביטוי "אשר" על המשך לענין הנאמר לפני כן, ולא על הוספת ענין חדש.
לפיכך מביא רש"י את שני הפירושים האחרים, שלפיהם ברור ניסוח זה, כפי שמדגיש רש"י, שבפירוש השני, וכן בשלישי, משמעות הפסוק היא – "אנכי הוא אשר הוצאתיך...".
ו. לקרב כל יהודי
מדברי רש"י בסיום פירושו – "ולמה אמר לשון יחיד .. ללמד סנגוריא במעשה העגל" – נלמדת הוראה נפלאה, עד כמה חביב כל יהודי אצל הקדוש־ברוך־הוא:
הרי מדובר כאן על יהודים, אשר לא זו בלבד שהיה חסר אצלם הענין של "תהיו משועבדים לי", אלא הם היו במצב ההפוך לגמרי מ"אנכי ה' אלקיך". ולמען יהודים כאלו אומר הקדוש־ברוך־הוא את דבריו במתן תורה ולכל הדורות ב"לשון יחיד", כדי שמשה יוכל ללמד "סנגוריא" על יהודים אלו!
יותר מכך: אפשרות זו ללימוד סנגוריא עליהם עלולה לחזק את האפשרות לטעות ש"רשויות הרבה הן",
הערות
- 45. שלכן הוצרך לשלול הטעות כאן (וזהו היתרון בפי' הג' לגבי פי' הב').
- 46. בנחלת יעקב כאן, ד"קאי על כל הג' תירוצים דלעיל" (וכן משמע ברע"ב כאן). אבל צ"ע, דלפ"ז הו"ל לרש"י לחלקו בד"ה בפ"ע. – ובמשכיל לדוד מפורש כבפנים.
- 47. פרש"י פרשתנו יט, ב.
- 48. משכיל לדוד כאן.
- 49. גו"א כאן (ותירוצו אינו ע"ד הפשט. ע"ש). הראשון של עשרת הדברות נתן
רש"י על שמות י״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
ויסעו מרפידים. מַה תָּ"לֹ לַחֲזֹר וּלְפָרֵשׁ מֵהֵיכָן נָסְעוּ, וַהֲלֹא כְבָר כָּתַב שֶׁבִּרְפִידִים הָיוּ חוֹנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁמִּשָּׁם נָסְעוּ? אֶלָּא לְהַקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי, מַה בִּיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה (מכילתא):
ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:
נגד ההר. לְמִזְרָחוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא נֶגֶד, פָּנִים לַמִּזְרָח (שם):
ויסעו מרפידים AND THEY JOURNEYED FROM REPHIDIM — What does Scripture teach us by again expressly stating from where they set forth on the journey, for is it not already written (Exodus 17:1) that they had encamped at Rephidim and it is therefore evident that they set forth from there?! But Scripture repeats it in order to make a comparison with the character of their journey from Rephidim to that of their arrival in the wilderness of Sinai! How was it in the case of their arrival in the wilderness of Sinai? They were in a state of penitence (as shown by the unanimity with which they encamped before the mountain: cf. Rashi on the end of this verse)! Thus, too, their setting forth from Rephidim was in a state of repentance for the sin they had committed there (see Exodus 17:2) (Mekhilta).
ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta).
נגד ההר BEFORE THE MOUNTAIN — i. e. at its east side (Mekhilta), for wherever you find the word נגד referring to a locality it signifies with the face towards the east of the place mentioned.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.