243
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
המציאות של חנוכה8. ולכן אפשר לומר "זאת חנוכה" רק ביום השמיני, היות שהוא משלים את ימי חנוכה ובמילא מהווה את המציאות של חנוכה.
בכך תובן גם השייכות של "זאת חנוכה" ל"זאת חנוכת המזבח" שנאמר לאחרי ההקרבה של כל שנים־עשר הנשיאים – משום שגם שם הענין דומה: למרות שכל נשיא הקריב ביום נפרד, עם זאת נחשבות ההקרבות של כל י"ב הנשיאים (גם) כנקודה אחת של חנוכת המזבח – כל התריסר מרכיבים ביחד "חנוכת המזבח" אחת. ולכן אומר הפסוק "זאת חנוכת המזבח" דווקא לאחר גמר ההקרבה של כל י"ב הנשיאים, שאז הושלמה המציאות האחת של חנוכת המזבח, על־ידי שנים עשר הימים יחדיו9.
ברם צריך להבין: גם בחגים אחרים, כמו שבעת ימי הסוכות10, קיימת סברא ודיעה שכל שבעת הימים "הוי מציאות אחת"11, ובכל זאת לא מצינו שידגישו בנוגע ליום האחרון אשר "זאת" – זהו (הענין של) חג הסוכות וכיוצא בזה.
ג. במשכן נקרא גם היום הראשון "זאת חנוכת המזבח"
גם צריך להבין:
בנוגע ל"חנוכת המזבח" (במשכן, בחודש ניסן) נאמרה הלשון "זאת חנוכת המזבח", הן בנוגע ליום הראשון של חנוכת המזבח – "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו"12, והן בנוגע ליום האחרון (יום י"ב) – "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"13. והטעם מדוע נאמר על שני ימים אלו דווקא "זאת חנוכת המזבח" – מובן מהמדרש14: "העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון". זאת אומרת, ששני הימים – היום הראשון והיום האחרון – הינם כוללים את כל שנים־עשר הימים, ולכן יש בהם "זאת חנוכת המזבח" (חנוכה זו שהיא נקודה אחת, כנ"ל).
הערות
- 8. וראה כלי חמדה קונטרס המילואים (בפ' מקץ – חנוכה) בפי' דברי הראשונים דכל הלילות הם מצוה אחת וכל זמן שאינו מדליק כל הלילות לא קיים המצוה כלל. והוא חידוש גדול. ולפענ"ד צע"ג.
- 9. ראה לקו"ת נשא כט, סע"ב.
- 10. להעיר מרוקח ריש הל' חנוכה "סמך שמן נרות לסוכות מה סוכות ח' ימים אף חנוכה ח' ימים"*. וראה מדרש חנוכה. ועוד. ובסדר הדורות (ג"א תרכב) דמה שעשו חנוכה ח' ימים "יען קודם לכן לא היו יכולים לעשות סוכות מפני לוחציהם". ולהעיר מכלי חמדה שם.
- 11. צפע"נ שם מד, סע"ב (נעתק במפענח צפונות פ"ג סי"א).
- 12. נשא שם, פד.
- 13. שם, פח.
- 14. במדב"ר פי"ד, יג (בסופו). ועד"ז שם לפנ"ז פי"ג, ט. הובא בלקו"ת שם.
- . להעיר משבת כא, ב "כנגד פרי החג". וראה תו"א לד, ב. אוה"ת בראשית שם דרושי חנוכה תתקמב, ב "משום שהוא ענין א' עם סוכות וב"ה לא פליג רק משום מעלין בקדש".
במדבר רבה י״ד:י״ג - הטקסט מספריא
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, יָכוֹל שֶׁהוּא נִמְשַׁח מֵעַתָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, עוֹד אֵינוֹ נִמְשַׁח מֵעַתָּה, אוֹמֵר אֲנִי לֹא יִמָּשַׁח לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר (במדבר ז, פח): זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי וגו', עוֹד אֵינוֹ נִמְשַׁח לֶעָתִיד לָבוֹא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז, לה): זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו, יָכוֹל שֶׁהֵם נִמְשָׁחִים מֵעַתָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, עוֹד אֵין נִמְשָׁחִים. אֱדַיִן אֲנִי אוֹמֵר לֹא יִמָּשְׁחוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל יִמָּשְׁחוּ לֶעָתִיד לָבוֹא, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, אֵינָם נִמְשָׁחִים לְעוֹלָם לֶעָתִיד לָבוֹא, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם (זכריה ד, יד): אֵלֶּה שְׁנֵי בְּנֵי הַיִּצְהָר, זֶה אַהֲרֹן וְדָוִד, זֶה מְבַקֵּשׁ כְּהֻנָּתוֹ וְזֶה מְבַקֵּשׁ מַלְכוּתוֹ, אַהֲרֹן מְבַקֵּשׁ כְּהֻנָּתוֹ וְדָוִד מְבַקֵּשׁ מַלְכוּתוֹ. (במדבר ז, פד): בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ. אַתָּה אוֹמֵר בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ, אוֹ לֹא בָּא לְלַמֵּד אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ זָכוּ הַכֹּהֲנִים לְקַבֵּל מַתָּנוֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ויקרא ז, לו): אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִנַּיִן שֶׁמַּפְרִישִׁין הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה מֵהַר סִינַי וְלֹא זָכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו בָּהֶם עַד שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם, הָא לָמַדְנוּ שֶׁבַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח הַמִּשְׁכָּן בּוֹ בַּיּוֹם זָכוּ הַכֹּהֲנִים לְקַבֵּל מַתָּנוֹת. הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיב נַחְשׁוֹן קָרְבָּנוֹ. אִי בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, יָכוֹל קֹדֶם שֶׁנִּמְשַׁח הִקְרִיב נַחְשׁוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ. אִי (במדבר ז, פח): אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ, יָכוֹל לְאַחַר זְמַן, תַּלְמוּד לוֹמַר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ. הָא לָמַדְנוּ בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים, וּלְאַחַר שֶׁנִּמְשַׁח (במדבר ז, פד): מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשָּׁווּ כֻּלָּם בְּעֵצָה אַחַת, כָּךְ שָׁווּ בַּזְּכוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַדְּבוּ מֵעַצְמָן, וְהָיָה קָרְבַּן כֻּלָּן שָׁוֶה, כְּאָרְכָּן כָּךְ רָחְבָּן כָּךְ מִשְׁקָלָן, וְלֹא הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאִלּוּ הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ לֹא הָיָה קָרְבַּן אֶחָד מֵהֶן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם חֲלַקְתֶּם כָּבוֹד אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וַאֲנִי חוֹלֵק לָכֶם כָּבוֹד, שֶׁתַּקְרִיבוּ בְּיוֹם שַׁבָּת שֶׁלִּי, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא הֶפְסֵק בְּקָרְבַּנְכֶם. (במדבר ז, פד): קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הֵן שֶׁנִּתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל. אָמַר רַבִּי יוּדָן וַהֲלוֹא קְעָרָה אַחַת וּמִזְרָק אֶחָד וְכַף אַחַת הִקְרִיבוּ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אֶלָּא הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וּכְאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ שיחת ש"פ מקץ, ד' טבת, ה'תשל"ג לקו"ש חכ"ה ע' 243
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.