247

משמח²⁰ באופן טבעי. כלומר, למרות שבניסוך היין זוהי שמחה קדושה, הקשורה לעבודת המקדש, בכל זאת היא קשורה לטבע האדם.

בדומה לכך שבמצוה של שמחת יום־טוב, שחייבת להיעשות על־ידי יין כפשוטו – "אין שמחה אלא ביין"²¹ – הרי שתיית היין היהודי אינה לשם תאוה ח"ו, אלא למען קיום המצוה. על כן, גם השמחה הנובעת מכך אינה מפני היין עצמו, כאצל נכרי, אלא משום המצוה שבכך, שמחה של מצוה, ויותר מכך – שתיית היין היא מצוה.

ישראל הם "גוי אחד בארץ". כלומר, גם בגופם הגשמי – "ארץ" – הם "גוי אחד" ו"גוי קדוש", ומכך מובן, שגם השמחה שחש אז הגוף היהודי נובעת לאמיתו של דבר מן הקדושה והמצוה שביין.

אך למרות זאת, משום שהשמחה קשורה דוקא ליין – "אין שמחה אלא ביין"²¹, והסיבה לכך לפי הפשט שבתורה היא משום שבתכונתו הטבעית של היין הוא מעורר שמחה²², הרי מובן, שהשמחה שמצד המצוה קשורה לטבע ומציאות העולם – טבע היין²³.

לעומתה השמחה הקשורה לניסוך המים על גבי המזבח, אשר אין תכונתם הטבעית של המים לשמח, מוכיחה, שהשמחה בשעת שאיבת המים אינה תלויה בעניני הטבע אלא מתעוררת אך ורק משום ציווי הקדוש־ברוך־הוא "ושאבתם מים בששון".

וזהו היתרון של ניסוך המים על פני ניסוך היין: בניסוך היין, כיוון שיש לשמחה אחיזה בטבע הבריאה, הרי היא מוגבלת במגבלות הבריאה. אבל בניסוך המים, כאשר השמחה מתעורר רק משום ציווי הקדוש־ברוך־הוא, שהוא אין סוף, הרי גם השמחה היא מעל לכל מדידה והגבלה.

ד. שמחת ניסוך היין וניסוך המים בעבודת האדם

מבואר וידוע, שאצל כל יהודי קיים "מזבח רוחני"²⁴, ומובן, שגם שני אופני השמחה הללו של ניסוך היין וניסוך המים על גבי המזבח, קיימים בעבודתו הרוחנית של כל יהודי:

השמחה של ניסוך היין משמעותה בעבודת האדם שמחה של מצוה הנוצרת באמצעות התבוננות שכלית: כאשר יהודי מתעמק בזכותו הנפלאה, שהקדוש־ברוך־הוא העניק לו את